הוא התקשר היום בבוקר, מוקדם מידי, ואם לא הייתי יודעת שהוא עובר תקופה קשה סביר שהוא היה שומע צליל ניתוק...
"אני חייב לפגוש אותך, ..." , "חייב שתסדרי לי את הראש, הכל בבלאגן..."
"חייב...!!!" (כן לפעמים למרות גודל הטורסו שלו ורוחב העורף הוא נשמע כמו כוסית)
שתקתי בצד השני של הקו, לקחתי נשימה עמוקה והסברתי שאני לא יכולה לפגוש אותו כרגע, אבל למרות זאת ובעיקר בגלל, אני מוכנה להוות אוזן קשבת טלפונית.
לזכותו יאמר שנימוס הוא לפחות למד במהלך הזמן, אבל אחרי שהוא הבהיר את הערכתו למחווה, הוא חזר להתחנן שאולי בכל זאת ניפגש, אולי בכל זאת הוא יוכל להיות שם עבורי... אולי בכל זאת ...
שוב שתיקה בצד השני, חוככת בדעתי איך למקם את המילים בצורה שלא תשארנה מקום לתחנונים, זעקות שבר, תחינות...
אין לי מה לתת לך עכשיו, אני מסכמת.
וזה לא נתון לויכוח, אני מסייגת ותוחמת. (זהו המוקטעה בידינו...)
הוא שותק,
ואז אומר אולי את צריכה לשחרר, להרגע, אולי אני יכול לעזור?, אני נעה בין חיוך אמפטי לציניות מרושעת
בסוף מצליחה לכבוש את היצר ולא להכנס לו באמאמא של הצורה!
(בכל זאת על הנייר הוא התכוון לטוב, זה שהוא מאזוכיסט זה רק ערך מוסף... (: )
אני מבהירה לו שהשיחה הסתיימה.
וגלגלי המוח שלי לא נחים... ,
האם הוא יכול היה להתקרב אל קצה גבול היכולת של ההבנה של מה שאמרתי לו?
האם הוא מסוגל לעכל שאין לי מה לתת?, שאני מרוקנת מאנרגיה וצריכה שקט?
כמה מזה בכלל יכול לחדור למוחו הקודח, כשכל מה שהוא חווה באיזור שלי, זה עירנות, כח, ביטחון, אמון?...
האם הוא מסוגל להכיל את העובדה שאני חלשה עכשיו?, עייפה עכשיו? שקטה בתוכי בעבודות שיפוץ כי כשאתה תמיד חזק, בסוף מגיע הגובה של ההוצאה לפועל...
האם בכלל נתפסת לו האפשרות שגם שולטת יכולה להגיע למצב של אין כח באמת... של רצון להטמע אל הכרית ולהתעורר לבוקר אחר
ואם זה המצב איך להתמודד עם העובדה ששלחתי אותו עכשיו בלי תשובות,
בלי לעטוף, לאזן, לארגן, לתקן...
איפה האחריות שלי...?
You could have it all
My empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt
I wear my crown of s**t
On my liar's chair
Full of broken thoughts
I cannot repair
Beneath the stain of time
The feeling disappears
You are someone else
I am still right here
What have i become?
(NIN -HURT)
מסקנת המשורר: לנתק את הטלפון, הבוקר הוא אף פעם לא זמן טוב לשיחות כאלה...
לפני 16 שנים. 21 באוגוסט 2008 בשעה 12:01