לפני 8 שנים. 9 באוגוסט 2016 בשעה 18:51
הם הכירו ב1930 בקירוב, בחבל טואט שבאלג׳יר, הוא התאהב בה כששאבה מים מהבאר קצת כמו יעקב ורחל... ,
אזר אומץ, דיבר עם הוריו ובאישורם ביקש את ידה מאביה.
הם התחתנו היא הייתה בת 15,לאחר החתונה עברו במיידי לגור במתחם המגורים של הוריו.
אמו היתה קנאית מאד לבנה הבכור ובדרכים יצירתיות עמלה להקשות את חייה בכדי שזו לא תעז לנוח על זרי הדפנה ולו לרגע קט.
ישבנו על המיטה הישנה, חדר קטן, מצעים מהוהים. היא החזיקה את ידי בידיה העייפות והמגויידות, סיפרה איך חמותה הייתה מחלקת מטלות בכל יום, בין כלותיה ובנותיה.
באותו היום נתבקשה לאפות פיתות על הטאבון. היא עמדה וטרחה, הניחה את עיגולי הבצק מעל כיפת המתכת הרותחת... (ראוי לציין שהפיתה הראשונה נוטה לצאת לא מושלמת) הוא שעבר ליד, התבונן בה מאחור. בזווית עינו ראה את אימו מתקרבת, ביודעו מה תהיה תגובתה, ניגש לטאבון וללא היסוס הרים את הפיתה הסוררת ובלע אותה רותחת...
הוא היה ההפך המוחלט ממה שהייתם מצפים ממישהו שגדל במדבר,שיער בלונדיני, עיניים כחולות וכשצעד בדרכו לאן שהוא, תמיד היה ספר נצחי כזה או אחר חבוק בין זרועו לחזהו הצנום.
בדרכו השקטה, בענוונותו הצליח לגעת בכל אדם אשר נקרה בדרכו, תמיד היה עסוק בטוב.
רק לאחר פטירתו כשהייתי כמעט בת 14 הבנתי כי גדולתו הייתה בנאמנותו לעצמו ולדרך, וביכולת שלו לעשות זאת מבלי לעורר אנטגוניזם.
שנים אחר כך הם עלו ארצה, חיו במושב שכוח אל בדרום, הוא התקשה למצוא עצמו ועבד בכל מה שהיה בנמצא.
בעיות בריאותיות הקשו עליו מאד בעבודות פיזיות שדרשו כריעה מרובה, ותקופה חלפה עד שמצא עבודה קבועה המתאימה לכישוריו. היא לא בחלה, ויצאה לעבוד, קטיף בוטנים, איסוף תפוחי אדמה... ללא משוא פנים. מעולם לא התיחסה אליו בזלזול או תסכול בגין המצב. בחיפוש אחר עבודה, היה נוסע לערים שכנות עובד כמה ימים וחוזר, מביא איתו כסף, קניות וכל מה שנזקקו לו במשק הבית הקטן בו התגוררו בתקופה בה תלושי מזון היו באופנה.
אימי שעונה על משטח השיש במטבח עורה הבהיר והמנומש עומד בקונטרסט מושלם לשחור הזה.
היא קיבלה ממני מסננת קטנה וצבעונית, יש לה חולשה לאביזרי מטבח קטנים איכשהוא הם תמיד גורמים לה לדמוע...
סבא שלך הכין לי כאלה מנחושת את יודעת? הוא היה יושב ודופק חתיכות מתכת וקופסאות שימורים עם פטיש, מכופף ומעצב עד שהיו לי סירים קטנים ומחבתות ואפילו משהו דומה לזה, הוא הכין לי פעם.
לפני או אחרי שהוא זרק את המטבע? אני שואלת, היא צוחקת...
תחילת שנות השבעים אמא שלי פרגית צעירה ויפה מסתובבת בחצאית מיני, וציפורניים משוחות בלק ג׳מאייקה. הוא נכנס הביתה מתבונן ברגליה החשופות, האכזבה ניכרת בעיניו...
היא מתלבטת איך להגיב, הוא שותק, ניגש אליה וזורק מטבע על הרצפה
תרימי.... אומר בשקט.
היא לא מתבלבלת, מרימה אותו כמו ליידי, מתכופפת עם הברכיים ולא עם הגב...
הוא מחייך ואומר לה, בסדר.
ויוצא אל בית הכנסת.
היא לעומת זאת הייתה רכה וטוטאלית, ילדה 14 ילדים, איבדה 4 בינקותם הפסידה אותם במאבק לחיים הלא פשוטים של הסהרה וישראל של שנות החמישים, איבדה שתי בנות ללוקמיה, בנות 23 בהפרש של שנתיים, ואז אותו,את הירח והכוכבים שלה, האובדן הכי גדול שממנו לא חזרה לעצמה.
הו אז רק בשביל הפינאלה בן נוסף התאבד...
ועדיין, עבדה במשך שנים כאם בית בפנימיה לבנות דתיות בבני ברק, בישלה את עצמה על הסירים עד שיצאה לפנסיה בגיל כמעט 70. הם העריכו אותה מאד, ההקדשה על הסידור שהיא קיבלה כשעזבה הייתה מאד מרגשת...
בימי שישי היה לוקח סל ארוז בכל טוב קוסקוס אמיתי עשוי ביד, ורוטב סמיך עשיר במגוון ירקות והכי חשוב 3 שקיות במבה לנכדים ונוסע באוטובוס עם כובע המצחיה שלו, עד לפרדס כץ, יורד בתחנה והולך עוד 20 דקות ברגל עד בית הורי.
הייתי ממתינה לו כמו שעון שוויצרי, רצה אליו וצועדת לצידו, בגילאים מאוחרים יותר, פשוט סוחבת את הסל גם אם רק בחלק קטן מהדרך. כשהגיע היה פורש לתנומה קלה, לכשהתעורר כבר הייתה מוכנה צלחת עם כל מה שאימי בישלה לשבת, עוגה פרווה ועראק איילה כי אי אפשר בלי...
לאחר שסעד את ליבו היה מברך, וקורא איתי משהו, טור בידיעות שעיניין אותו, קטע מספר, ואולי סיפור חכמים. אז היה מחפש את משקפי הקריאה שהיו באופן מפתיע מונחות באין מפריע על אפו (:
מקפל אותן אל כיס חולצתו, חוזר אל כובע המצחיה האייקוני לוקח את הסל ובו תקרובות שאימי שלחה ויוצא אל תחנת האוטובוס. נמהר לחזור הביתה לפני שבת, להתכונן לבית הכנסת ולקידוש.
היא מעולם לא קנתה לעצמה שמלה. לכשהייתה זקוקה להן ועל אף שמעולם לא ביקשה, היה חוזר עם שקיות ובהן כמה וכמה. תמיד ידע את המידה, את הצבעים שתאהב, ואיזו מטפחת תתאים.
הכבוד והאהבה שהוא רכש לה היו בלתי נתפשים לסביבה, בכל שנותיהם יחד מעולם לא קרא לה בשמה הפרטי ליד אנשים אלא אך ורק ״גבירתי״. לדידה אלוהים היה למעלה והוא למטה ולא היה איש מלבדו.
הוא לקה בשבץ בגיל 65, חצי גוף השתתק...
ופתאום אותו האיש שהייתי רצה לקראתו, מתופפת בצעדי הקטנים ומנסה להדביק את שלו.
הוא שחזר מבית הכנסת והניח בידי הקטנה פיצוחים וסוכריות...
בילה שנה בכסא גלגלים בלי כל יכולת לבטא את עצמו, דוד שלי התגייס וטיפל בו מעל לשנה בבית יום יום קילח, חיתל, טיפל ללא כחל וסרק. בגילי הצעיר ובגין המגדר והצניעות הנדרשת, האכלתי אותו וקראתי עבורו, הוא מאד אהב רחל, ויהודה עמיחי, ז׳אק ברל, וגם תהילים...
לכשהסתיימה השבעה שלו, היא הקפידה לא להביט בעיניו של אחר, בכל פעם שנכנס גבר שלא היה חלק מהמשפחה הקרובה, או החברים אותם הכירה כל חייה, היא פרשה לחדר השני ממתינה ללכתו.
אפילו כשהגיע הטכנאי לתקן את מכונת הכביסה, ביקשה ממני להתנהל מולו. זו לא הייתה פסיקת רב, או מנהג גורף. בינה לבין עצמה חשה כי היא בוגדת בזכרו על אף שזו אינטרקציה סתמית ותו לא...
יום השנה שלך מתקרב, געגוע צורב, רק שנתיים שאת כבר לא ומרגיש כמו נצח...
והמתנת לי עד שאגיע, עד שאהיה בארץ בכדי להפרד, בכדי ללטף ראש, בכדי לגעת.
אני אוהבת אותך, ולא פחות אותו, ואת כל השברים האלה שהותרתם בי, אלה שנותנים תחושה של היגיון איפה שיש כל כך הרבה לא...
תודה אהבה יקרה שלי.
