בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Nenya

מחשבות, תהיות, לבטים, ושתיקות, של אישה דומיננטית ועייפה... מבולשיט.

"To Be a Ringbearer is To Be alone..."
לפני שנה. שישי, 27 ביולי 2018, בשעה 21:20

בלי מילים מיותרות, לכו תעשו אהבה, והרבה (:

 

Love, love mmm...
I told y'all
We would be the band to play it.

My ghetto butterfly flew away from me.
I wait patiently, by windows and doorsteps.
Play, make believe, as my tears, poor chest,
won't succeed to breathe, if not to hear of you.

Surely there has never been a shade so blue.
A stank attitude, so not mad at you.
Not a magnitude to encompass the latitude
of my love for you.
No space and time compatible.

Wat do I have to do? What do I have to do?
Uh..my friends say I got it bad for you.
I do. But there's nothing in this world I'd rather do,
but you.

I want to make love to your existence,
drenched in the colors of your energy,
then masturbate to the memories.
I wanna lose myself inside yourself
Until you find me. Confine me,
to the freedom of your prison.
Exist in the same space, same time.
Combine until your thoughts slow grind with mine
Combine until your thoughts slow grind with mine

Combine until your thoughts slow grind with mine

My, I wanna drink the sweat of your intellect,
reflect, and watch your light passion walk my neck.
Caress the sights of your presence with no question,
undress to the nakedness of love, pure love.
I want to make love to my soulmate... my soulmate...
make love to my soulmate...my soulmate...
make love to my soulmate, uh shit...
I wonder, how does it feel to make love to your soulmate.
Kind of like writing poetry till climax,
till the point and place where space and time match.
Can we cross the line, perhaps tell me would you like that.
Now would you like that, tell me would you like that,
would you like that, tell me would you like that,
would you like that, tell me?

I'm gonna ask you again now, tell me..
Would you like that, tell me would you like that,
now would you like that, tell me would you like that,
would you like that, tell me..

I wanna love you more than madly.
Wrap these legs around your words,
until your speech is straddled deep, gladly.
Swim the currents of your vibrations,
be separate in one
with the same meditation..
Uh the same meditation..

לפני שנתיים. שישי, 27 בינואר 2017, בשעה 08:52
התעוררתי מוקדם מידי, לאחר ש24 השעות האחרונות נראו כמו סרט בפסט פורוורד .
הרבה יותר מידי שעות בדרכים, על כסא מטוס, בפוזיציות שלא מכבדות את גילי המאוחר ((((:
נחיתה מתוזמנת, סים ישראלי, חברים טובים, משהו לאכול ומשהו לשתות ועוד משהו לשתות... 
שנינויות של געגוע, אלכוהול ואיחוד כוחות שלא קרה כבר תקופה, מקלחת כפויה להוריד את אבק הדרכים, התרסקות למיטה, לא נהיר לי איך הגוף שלי מתפקד כרגע. 
 
ועדיין, בוקר בתל אביב ועוד גשום כמו בהזמנה(: fuck , התגעגעתי הביתה...
עליצות הזויה שכזו. 
 
בוקר טוב ((((((((((((((:
 
 
לפני שנתיים. שני, 23 בינואר 2017, בשעה 22:03
היום מלאו 40 שנה לאחד האלבומים האהובים עלי, Animals by Pink Floyd 
מעבר לעובדה שמדובר באלבום אנטי קפיטליסטי בעליל, מחאתי, ומהפכני במושגים של תקופתו. האלבום מדבר ללא בושה על מעמדות בחברה באמצעות מטאפורות מעולם החי, ולמי שזה מצלצל מוכר אתם אכן לא טועים יש כאן קשר עקיף לחווה של ג׳ורג׳ אורוול. האלבום בועט טקסטואלית וכמה שווטרס מסוגל לעצבן אותי באופן כללי, עדיין מדובר באחת העבודות היותר מענינות שלו ביחד עם The Wall, ועם  The Final Cut. בכלל זה האלבום הראשון כמדומני בו ווטרס היה הכותב היחיד  באלבום, פרט לשיר אחד. אי אפשר לברוח גם מעבודת הקלידים של ריצ׳ארד רייט ז״ל, הנמסיס של ווטרס האגו-מניאק , שמתאפיינת בעצבות התואמת יותר רקוויאם (ווטרס אגב פיטר אותו בסיבוב ההופעות של החומה והשאיר אותו רק כקונטרקטור, הוא חזר להרכב כחבר מן המניין רק ב1994 בדיוויז׳ן בל), או מדיוויד גילמור שעושה עבודה ״שׁקטה״ אבל לא פחות ממטורפת על הגיטרה. 
יש עוד המון להוסיף החל מהבלון על עטיפת האלבום מעל לתחנת הכח Battersea ועד לקולות הרקע של בע״ח אבל אני פשוט אפסיק כאן ואתן למוסיקה לדבר... 
אני מתקשה מאד לבחור מהשירים באלבום אז אני מוסיפה פה אחד מהאהובים עלי, ולמטה ישנו קישור לאלבום כולו למיטיבי הלכת שביניכם, by all means Dig in... 
 
Pigs (three diferent ones) - Pink Floyd

Big man, pig man
Ha, ha, charade you are
You well heeled big wheel
Ha, ha, charade you are
And when your hand is on your heart
You're nearly a good laugh
Almost a joker
With your head down in the pig bin
Saying 'Keep on digging'
Pig stain on your fat chin
What do you hope to find
Down in the pig mine?
You're nearly a laugh
You're nearly a laugh
But you're really a cry

Bus stop rat bag
Ha, ha, charade you are
You fucked up old hag
Ha, ha, charade you are
You radiate cold shafts of broken glass
You're nearly a good laugh
Almost worth a quick grin
You like the feel of steel
You're hot stuff with a hatpin
And good fun with a hand gun
You're nearly a laugh
You're nearly a laugh
But you're really a cry

Hey you, White House
Ha, ha, charade you are
You house proud town mouse
Ha, ha, charade you are
You're trying to keep our feelings off the street
You're nearly a real treat
All tight lips and cold feet
And do you feel abused?
You got to stem the evil tide
And keep it all on the inside
Mary you're nearly a treat
Mary you're nearly a treat
But you're really a cry

Written by Roger Waters • Copyright © Warner/Chappell Music, Inc
 
 
 
 
 
 
 
 pig on the wing (part 1)

If you didn't care what happened to me,
And I didn't care for you
We would zig zag our way through the boredom and pain
Occasionally glancing up through the rain
Wondering which of the buggers to blame
And watching for pigs on the wing.
לפני שנתיים. ראשון, 22 בינואר 2017, בשעה 13:48
נתקלתי השבוע בשתי כתבות, האחת סיפורה של מורן נפגעת תקיפה מינית שבחרה לסיים את חייה המאד טראגיים בגיל 36 בהמתת חסד. והשניה, כתבה על רותם גיאת, נערה בת 17 וחצי שהתאבדה לאחר שחוותה התעללות מינית החל מגיל 5 במשך מספר שנים, ולמרות ההורים התומכים והטיפול המסור, לא יכלה להכיל יותר והחליטה לפרוש מהמרוץ...
 
אין לי מושג האם הפוסט הזה יוותר באוויר, קשה לי מאד עם כל דבר המריח כמו רחמים עצמיים כשמדובר בי, אבל היום אני חייבת לעצמי התנצלות... 
 
לא לאשה הדעתנית והדומיננטית שאני היום, לא לאמא הרכה והלביאה הערנית, גם לא לזו שכבר השתפשפה ויודעת להתמודד עם אתגרים במגוון דרכים או לזו שחוגגת את מיניותה ולא מתנצלת עליה. 
אלא לעצמי של לפני 32 שנה, כשדוד שלי החליט להניח עלי יד לראשונה...
כשמצאתי עצמי בבית קולנוע עם  כל בני הדודים והוא הניח את כף ידו פרושה על הכסא בעודי מתישבת והחל ללטף את תחתוני. אני לא זוכרת את המגע שלו אני מנותקת מהתחושה הפיזית, רק את הקבס שעלה בי, את ההבנה שהאצבע שלו מנסה לחדור, את הניסיון שלי לזוז וההשתקה מצידו, בעודי תוהה מה אני מרגישה... 
לא טוב לי, אני הבכורה והבוגרת, והוא גורם לי להרגיש קצת מיוחדת, הוא מפנק אותי ועדיין בא לי להקיא... הסרט בסלואו מושן... לא נגמר....
הייתי בת 6.
 
לעצמי, בגיל 13 כשסעדתי את סבי,  ניגשתי להניח כלים בכיור, והוא נכנס מהדלת האחורית של הבית נצמד אלי מאחור בזקפה ערה, מסומם וצוחק כאילו הכל הגיוני. הלשון שלו מלקקת את צווארי, ואני נחנקת... סחרחורת ועירפול חושים, 
ריח סיגריות מעורב בריח גופרית גהינום. הדבר שהכי חי עבורי עד היום הוא הריח... 
נאבקתי אבל לא הוצאתי הגה, לא רציתי לשבור לסבא שלי את הלב כשהוא בכסא גלגלים אחרי שבץ בחוסר אונים מוחלט...
ואין לאל ידו לעשות דבר.
 
לעצמי, בגיל 16 בעליה לתורה של אחי... 
כשהביא לאימי גורת חתולים. ובתמימותי הרמתי את גוש הפרווה הענוג הזה, מחבקת אותה לחיקי, בע״ח תמיד היו אהבה גדולה שלי, והוא חייך וליטף אותה דוחק את אצבעותיו העבות מנגד לחזי מול כולם בידיעה שאני אאלץ לשתוק... והחתולה בעוונותיה, מסתירה את מה שידו עושה באמת... 
 
באותו הערב הוא חיכה לי בחדרי בקומה השניה, החלונות והתריסים היו מוגפים, ניסיון עלוב שלי להמנע מריחות המנגל והרעש הכאוטי. נכנסתי לחדר מבלי לטרוח להדליק את האור, כל מה שרציתי היה שקט. נזרקתי על המיטה רק בכדי לזהות צללית בפינת החדר ולהרגיש את משקל גופו והריח המזעזע הזה שוב עלי... זוכרת שניסיתי להגיע לפטיש שהיה על הרצפה אחרי שתליתי באותו היום לוכד חלומות... לא הצלחתי, הוא שוב צחק...
ואני, אני שוב לא דיברתי, כי סבתא שלי ישבה בקומה התחתונה, הבית מלא באורחים, ואיך אני אהרוס להם את המסיבה !?...
 
לעצמי, כשאיחר לי המחזור, פחדתי פחד מוות. כשסיפרתי לאימי שהייתה עסוקה בעיקר בלרחם על עצמה... 
ובחרה ״להגן״ עלי על ידי כך שנמנעה מלשוחח עם אחיה במשך שנה, תלונה במשטרה היא מושג שלא היה לאף אחד בלקסיקון.
 
לעצמי, כשאף אחד במשפחה לא צידד בי, כי אין סיכוי כי אדם שהיה מעורב בפלילים בכל חייו הבוגרים, שישב מספר פעמים בכלא, והרג אדם בעברו (ולא במסגרת שירות קרבי) אנס את האחיינית שלו.
יותר הגיוני שה״רוקרית״ עם הגיטרה על הגב, הכתף החשופה והשיער הפזור, פיתתה אותו.
 
לעצמי, כשעדיין הרגשתי מחויבת ודיברתי עם המשפחה שבחרה לא לדבר איתי, בגלל שזו המשפחה היחידה שהייתה לי, ועוד הייתי חדורת אידיאלים, מאמינה בטוב, זקוקה לבית. 
 
לעצמי, כשבמשך שנתיים חלמתי לילה לילה איך אני דוקרת אותו בסכין... והנחתי את תוכניות הנקמה בצד רק כשאישתו התאבדה וקפצה מהקומה השישית. 
כי קארמה יותר חזקה מהכל, ונקמה רק מרתקת אותי למקום ולא מאפשרת לי להתקדם. והוא אחרי הכל איבד את האדם היחיד שחשב שהוא שווה משהו.
 
לעצמי, כשהמשכתי להגיע לביתם של סבי וסבתי, אותו הבית אליו עבר לגור אחרי מות אישתו, נמנעת מאינטרקציה אבל חווה את הדברים בראשי אין ספור פעמים רק בכדי לא להפסיק לבקר ולהאלץ להסביר לסבתי מדוע. 
 
לגברים שפגשו אותי בדרך עד שהתאזנתי, אלו שהורדתי על הברכיים לפני שלמדתי איך לעשות את זה מאהבה, כי הייתי צריכה לקבל את הכח והשליטה שלי בחזרה ולא עיניין אותי באיזה מחיר...
 
לעצמי, כשאיבדתי עוד כמה שנים טובות עד שהצלחתי להפסיק להריח את ריח הסיגריות והבל הפה שלו או לראות את פניו למולי וככה לאבד שוב ושוב אורגזמה אחרי אורגזמה אחרי אורגזמה... 
 
לכל אלה שחטפו שוק תרבות ונעו באי נוחות מול הקלות הבלתי נסבלת בה אני מדברת על האונס ועל ההתעללות המינית ולו בגלל שאסור לשתוק, זה חייב לצוף, ואין במה להתבייש.
 
לאמא שאני ולחרדות שמלוות אותי יום יום, אשר בגינן בתי בת ה 5, לא נותרת לבדה בטיסה טרנס אטלנטית אפילו לא לדקה, ואם ניגשים לנוחיות עושים את זה יחד, גם אם זה ממש לא נוח (: 
לניסיונות שלי להיות עירנית ולגדל אותה באיזון, לא להטביע בה את חותמם של הפחדים שלי, לא להפוך את הצלקות לפריזמה שהיא מתבוננת במציאות דרכה.
.
לעצמי ולאיש מאד יקר לי, עימו שוחחתי לפני כיומיים. במהלך שיחתינו הנושא עלה, ומצאתי עצמי בורחת ואומרת
״זו לא הייתה התעללות... כי זה לא כאב...״ 
(אשכרה הקטנתי את זה)
 
בולשיט, זה עדיין כואב, המשפט הזה מעוות מיסודו והסיבה היחידה לומר אותו היא בכדי לא לשהות בתוך הכאב, כדי לא להרגיש את הבגידה הזו, את הנטישה הזו, את התסכול הזה, את אובדן התמימות הזה. 
זו התעללות וגם אם קשה לי לומר את זה כי אני ממאנת להתבוסס ברחמים עצמיים, אני חייבת להודות על האמת למען הילדה שהייתי אז...
 
סליחה.
 
רותם ומורן,תהנה נשמותיכן צרורות בצרור החיים, אני יכולה רק להצר על זה שהותשתן, מי ברוח מי בגוף... ולהבטיח ששום דבר טוב לא מחכה למי שלקח בכח... שום דבר טוב לא מגיע למי שהתעלם מכאבו של אחר... 
 
 
 
הכתבות : 
http://news.walla.co.il/item/3032415
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4909879,00.html
לפני שנתיים. רביעי, 18 בינואר 2017, בשעה 13:11
 
קור אימים והעצים בשלהם, נאמנים לסדר העתיק, פושטים עלוותם 
בחזית ביתי האדמה הטובה, מרוצפת בעלי מייפל יפני 
שטיח ארגמן, עדות לסומק הפושט בלחיי כשאני חושבת עליך...
מרימה עלה לכסות בו את לוח ליבי,
אל תתבונן, ממילא אתה נאלם מול כל גילוי של רגש, 
שותק מול אצבעות ארוכות המלטפות צלקות, 
נטולות חרדה למראיתן.
כמה, מותש, ממאן להפנים, אתה בוחר להתערסל בזרועות ההרס העצמי שלך,
מניח כי אני לא רואה אותך כמות שאתה, על השדים, הרעב, והבדידות המזהרת,
מפוחד להתמוסס בחום המזוכך שאתה כל כך זקוק לו בכדי להתקיים.
כמה פצוע אתה צריך להיות בכדי לא להאמין שכאשר אני שולחת יד, אני באמת מתכוונת... 
 
 
 
 
לפני שנתיים. שלישי, 27 בדצמבר 2016, בשעה 22:49

 

 

עונג לקבל שיר במתנה ולהרגיש שהוא שוטף אותי, תוגה ממכרת מהולה בתקווה בדיוק המרשם שהייתי רושמת לעצמי היום. 

תודה לוי רובין על שאתה אומר את מה שלא העליתי על דל שפתותי אולי כדי לא לתת לאמת מקום, או לנוח ממנה חדשות לבקרים.

באופן ״מפתיע״ מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, אז אם בחרתי להתעלם בנון שלאנט, יבוא כבודו אדון רובין יגיע אל דלתי ואוזני בדרך לא דרך, ויעיר אותי מרבצי.  תודה יקום על כך שאין איפה להתחבא בך, מעצמי.

 

Days of our Youth - Levi Robin

 

In the days of my youth I fell in love with you

like a raft on the river no paddles no use

But all the rocks they took their toll each hit a bit of soul

'til one day down the river we fell overboard

Wisdom come speak to me don't let me be in the shadows, shadows

Wake up these tired eyes, raise me high from sorrow, sorrow
 
 
When I was young I found a road
I saw but couldn't show
seeking and wandering deep into the unknown
But I've strayed and so you've seen, these wounds oh how they bleed
red as the earthen war torn plains
 
Wisdom come speak to me don't let me be in the shadows, shadows
Wake up these tire eyes raise me high from sorrow, sorrow
 
Like my father used to say good luck ain't no mistake
Know you have destiny, Don't you hesitate
Wisdom come speak to me don't let me be in the shadows, shadows
Wake up these tired eyes raise me hight from sorrow, sorrow
I place this hammer in your hand
let me break
let me shatter, start again
Tear down these walls, let the roof cave in
Restart
Rebuild
Relive
 
לפני שנתיים. שני, 21 בנובמבר 2016, בשעה 12:03
הילדה חולה, מה זה חולה? 39 חום, שיעולים, אף נוזל, כאבי אוזניים, מכל טוב...
היא לא ממש בעיניין של שינה, ואני לא ממש בעיניין של להתווכח, זה הזמן לעשות דברים הגיוניים כמו ללמד ילדה בת 5 לשחק מונופול בשעה 1 לפנות בוקר... 
אחלה תרגול במתמטיקה, אבל אין עם מי לדבר, ״לוש (אחד מהכינויים של הקטנטונת), כמה זה 100 ועוד 80? ״
היא: בקול מעולף ״70?״ (: 
לוש היא הבנקאית במשחק, אז אני מגישה לה את הכסף על אחת מרכישות הנדל״ן החמות של הלילה, 
היא בחוסר איפוס מוחלט מסדרת את הכסף אצלה בסטאש במקום בבנק.
אבא שלה בתגובה, ״לוש what you just did is called embezzlement...״
היא : daddy what is embezzlement?
הוא: that's when a person trusts you with their funds and you steal from them or break their trust for the sake of the matter.
what you just did is considered corruption.. (((: 
היא - (בקושי נושמת) מתבוננת בו בעיניים כלות ובורקות מחום, מניחה את הכסף בבנק ביאוש...
 
דקותיים אחרי הקוביות שולחות אותה לפינה המקוללת ממנה יוצאים במטוס סילון לכלא בפינה הנגדית בלי לקבל 200 לקנטינה.
 אנחנו מסבירים שאלה החוקים היא לעומת זאת מביטה בשנינו ושואלת בתמימות, ״אבל למה??? מה עשיתי שאני צריכה ללכת לכלא? ומי בכלל שולח אותי לכלא?״
 
הוא: The police officer...
היא : why???
הוא : (מאבד קצת סבלנות בכל זאת אחת בלילה...) because he can...
היא : שולחת את החייל שלה לכלא ביאוש מהול בעצבים ואומרת לו... seriesly ? and you call me corrupted?
 
הוא: מביט בי מבולבל, לא בטוח מה קרה כאן עכשיו... 
 
 
אני מחייכת מרוצה, 
 sweet sixteen is around the corner ... 
לפני שנתיים. שישי, 11 בנובמבר 2016, בשעה 10:04
אחרי השבוע האחרון והתפתחויותיו הדרמטיות, לא הנחתי שעוד משהו יכול להדפק... 
גם לעולם יש קפאסיטי מוגבל, כך לפחות חשבתי, ואז הגיע הערב ואיתו ההודעה המפרקת הזו.
אני מכורה למוסיקה, זה לא סוד, אבל המעטים שמכירים אותי לעומק יודעים שאני מכורה למוסיקה עצמה, מעולם גם לא בצעירותי המטופשת הייתי ״גרופית״ של אף אחד. ועם זאת כל ניסיון שלי להבהיר מה לאונרד כהן עבורי הוא בגדר ניסיון נואל...
לאונרד היה קצת מהכל, קצת אבא, קצת חבר, הרבה מורה לחיים, כזה שאחראי במידה לא מבוטלת להתבגרות שלי, המוזיקלית, המנטאלית, הרעיונות שחומריו זרעו במוחי והמקומות אליהם זרק אותי במהלך השנים, בכל פעם בה ״נפגשנו״.
ובכל פעם כזו, קצת כמו נערה פותה מול גבר מרהיב, "התאהבתי" מחדש, עמוקות. בכל פעם נגלו לי עוד צבעים ומנעד הצלילים כאילו התרחב ביחד עם התודעה...
אז תודה אהוב נפש, תודה על שלימדת אותי כוחן של מילים וכמה חשוב לדייק בהן, תודה שהיית כהן של אהבה, 
תודה על הזכות שהייתה לי לראות אותך על הבמה ולהתרגש בכל פעם מול הכישרון הענק, הכריזמה הבלתי מעורערת, האינטלקט המטורף שלא גרע במאום מעוצמת הרגש אשר שפכת בנועם הליכות וצניעות שלא מהעולם הזה.
נוח על משכבך בשלום.
 
 
"A Thousand Kisses Deep"

The ponies run, the girls are young,
The odds are there to beat.
You win a while, and then it’s done –
Your little winning streak.
And summoned now to deal
With your invincible defeat,
You live your life as if it’s real,
A Thousand Kisses Deep.

I’m turning tricks, I’m getting fixed,
I’m back on Boogie Street.
You lose your grip, and then you slip
Into the Masterpiece.
And maybe I had miles to drive,
And promises to keep:
You ditch it all to stay alive,
A Thousand Kisses Deep.

And sometimes when the night is slow,
The wretched and the meek,
We gather up our hearts and go,
A Thousand Kisses Deep.

Confined to sex, we pressed against
The limits of the sea:
I saw there were no oceans left
For scavengers like me.
I made it to the forward deck.
I blessed our remnant fleet –
And then consented to be wrecked,
A Thousand Kisses Deep.

I’m turning tricks, I’m getting fixed,
I’m back on Boogie Street.
I guess they won’t exchange the gifts
That you were meant to keep.
And quiet is the thought of you,
The file on you complete,
Except what we forgot to do,
A Thousand Kisses Deep.

And sometimes when the night is slow,
The wretched and the meek,
We gather up our hearts and go,
A Thousand Kisses Deep.

The ponies run, the girls are young, 
The odds are there to beat . . .
 
לפני 3 שנים. שישי, 14 באוקטובר 2016, בשעה 13:18


״הספק הוא החבר הכי טוב של המודעות״

משפט המשמש אותי לא פעם להסביר כי הטלת ספק בעצמינו אינה יריה לליבת הבטחון העצמי, אלא הזמנה להתפתחות, לחקר פנימי מתוך ענווה, להותרת מקום לתהיה, טעיה, תעיה, ובסופו של תהליך גדילה.

 

רובינו במודע או שלא, מבלים חיים שלמים בניסיון להפוך לגרסה טובה יותר של עצמינו, ברמה הארצית מדובר על השכלה/קריירה/נכסים ושאר ירקות.

ברמה הרוחנית על שליטה על היצר, או גיוסו ליצירה חיובית, על ניקיון הנפש וניטרול האגו, על מודעות, מידות, התמודדות עם דפוסים, חלקם יצרנו בעצמינו, חלקם קיבלנו בירושה בלית ברירה, או גלגלנו איתנו מחיים עברו. אם על נכסים או השכלה השכר הוא סטטוס או תחושת הצלחה, הנהוני הערכה כאלה או אחרים מהסביבה או עוד אפס למשכורת השנתית, השכר על העבודה הרוחנית הוא בעיקר להיות ראויים מול עצמינו, מול ״המקום״ ומול המעט שחשובה לנו דעתם עלינו. ראויים לכל המתנות שהחיים מזמנים לנו, להזדמנויות שהיה ונגיע אליהן נטולי מודעות נפספס, או ניתן לשדים שלנו לנהל אותנו, במקום לדעת וללב.

 

ואז מגיע רגע האמת, סיטואציה בה קואליציה דימונית מרימה ראשה, מבט במראה משקף מפלצת תאבת דם שיכורת כח ואגו. אין מנוס, הדם מבעבע וכל מה שנותר הוא להתבונן בסיטואציה במבט עילי ולומר money time האם כל מה שעברתי יאפשר לי להתנהל נכון? האם המודעות תנצח את האגו...? האם מתוך תחושת העקה הזו יכול ויווצר רגע של חמלה לעצמינו ולסביבה? 

 

השבוע היה לי רגע כזה, רגל גסה שלא היססה לדרוך על מורסה רגשית... כטבעם של רגעים כאלה הוא הפציע ללא הודעה מוקדמת או שהות לתכנן אסטרטגיה נכונה. להפתעתי ולשמחתי הייתי קלילה, אלה בין עננים, בחנתי את הנתונים ובחרתי מתוך שלווה פנימית, מתוך אדיבות לאחר ולעצמי, לא איפשרתי לאגו מקום גם כאשר הצד השני הכשיר את הקרקע, ואפילו כשהיקום בדרכו אמר לי "זה בסדר, הפעם לגמרי מותר, שפכי חמתך על הגויים..." בחרתי חמלה על ששון אלי קרב, אהבה על פני מדון. 

 

מטולטלת קלות מהשיעור אני מחויכת ומרגישה חזקה מאי פעם...

 

I've passed the test 

I will diminish and remain Galadriel... 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. רביעי, 28 בספטמבר 2016, בשעה 10:51
8:00 בבוקר, חתולינו בן העוולה (מכורה לזנב הג׳ינג׳י של בן האופל הזה)
מציק לחתולת הבית כהרגלו בקודש... (עם וותק של 15 שנה מעליו, שיכבד, בן נעוות המרדות)
בתגובה ליללה צורמת במיוחד הנשמעת ממגדל החתולים ״הבוער״ שלנו, ביתי יחידתי אשר טרם מלאו לה חמש שנים
שואלת בחרדה ״מה קרה?״
 
אני עונה באדישות מוחלטת -  פיקלס מציק לחונפש, וחונפש מרביצה בו תורה. (ליטרלי)
(אחרי הכל החתול בגודל של קוקר ספניאל, מהדס כמו ברווז ברחבי הבית באדנותיות לא לו, ועושה פזצטות כטוב ליבו בשטיח)
 
היא בתמימות מהולה בדאגה כנה - אולי היא לא יודעת שאני בחרתי בו? להיות שלי, ולגור איתנו לתמיד... 
 
אני (בעיסוקי בוקר, ביד אחת פותחת דואר, בשניה עונה להודעת טקסט, ומברישה לה את השיער במקביל...)
עונה כלאחר יד בכנות יתרה: היא לגמרי יודעת, והוא לגמרי לא מבין את מקומו, היא דומיננטית בהוויתה, גבירה אמיתית. והוא קצת מאזוכיסט או הרבה מטומטם,
אחרת היית מצפה ששנה אל תוך מערכת היחסים שלהם הוא יבין את גבולות הגזרה... 
 
היא באותה תמימות מקודם - מאמי, מה זה מאזוכיסטוס? 
 
אני - מחשבת מסלול מחדש... 
 
האיש מגיח מהחדר- עזבי למה להתאמץ יותר מידי? אנחנו הרי בעד למידה אקטיבית, תפתחי לה מנוי בכלוב, קצת אקסטרה קוריקולום, sharing is caring... לא!?
 
 
 
נטאשה אמרו על זה פעם:
כי זה רק עוד יום... עוד יום... עוד יום... (: