צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Nenya

מחשבות, תהיות, לבטים, ושתיקות, של אישה דומיננטית ועייפה... מבולשיט.

"To Be a Ringbearer is To Be alone..."
לפני חודש. 4 ביוני 2020, 13:03

 

יולי 2015 סן פרנסיסקו - חברה מישראל הגיעה להתארח עם בתה בת העשרה, אנחנו בשלהי יום ארוך בסן פרנסיסקו מנשנשים פיצה בפארק, אני אוספת את חצי המגש שנשאר וניגשת לאחד ההומלסים שנמצאים שם עם ביתי בת השלוש וחצי ומציעה לו את הפיצה, הוא שמח על ההצעה אבל מסביר שהוא ברמיסיה, נזהר מאד עם תזונה, ומציע לי לתת את זה לחבר׳ה בספסל ליד. 
הוא בשלהי החמישים לחייו עורו הכהה בניגוד מושלם לגיטרה עליה הוא פורט, הוא מנגן וביתי רוקדת באמצע הפארק, מאושרת וצוחקת, הוא שואל לשמה וממציא לה שיר. היא מספרת לו שגם אמא שלה מנגנת על גיטרה ואנחנו מדברים קצת על מוזיקה.

בנתיים החברה מישראל אומרת לפרטנר שלי שהוא בטח מציק לי ואולי כדאי שהם ״יצילו״ אותי  (אם היא רק הייתה יודעת כמה זה רחוק מהמציאות) 
לבסוף אני נאלצת לזוז, מציעה לו בקבוק מים קרים אותו הוא לוקח בשמחה, אומרת לו תודה מכל הלב ופונה ללכת, הוא מחזיק לי את היד ואומר לי, ״לא, תודה לך, שאת באה נקיה ומלמדת אותה (מביט אל הבת שלי) להתיחס לאנשים כאל אנשים.״


אני נשארת עם המחשבה הזו, תוהה אם למרות האינסטינקט הראשוני הטבעי שלי אני תמיד יכולה לבחור בזה? להמנע מדי-יומניזציה או שלפעמים הדיעות הקדומות מחזיקות את ההגה.


מרץ 2017 מארדי גרא, ניו אורלינס - אינטרקציה עם אמריקה שונה בתכלית, שסועה, מדממת ומלאה אנשים מקורקעים ומלאי יצירתיות וקצב, הפוכה לחלוטין מקליפורניה המלוקקת, ובועטת, כל כך אמנותית שאי אפשר שלא להתאהב. 
אני מנצלת את ההזדמנות לחקור יותר על האינדיאנים השחורים של המרדי גרא, מסורת ארוכת שנים שנוצרה מהיחסים המיוחדים בין עבדים שברחו מהאדונים הלבנים לבין השבטים השכנים שאימצו אותם והמנהגים שהם אימצו כמחווה לאותם השבטים.
בדרך לא דרך מקבלת המלצה ומבקרת ב- house of dance and feathers, המוזיאון הביתי של רונאלד לואיס, איש יקר, מנהיג לשעבר ב- skull and bone gang , אשר חייו שזורים בתרבות המענינת הזו ולכן לקח על עצמו לתעד ולאצור את האמנות היחודית הזו.
אחרי כשעתיים של שיחה מענינת, התבוננות בעבודות חרוזים, תלבושות מרהיבות ופיסות היסטוריה, אנחנו יוצאים וממתינים לאובר. 
אני מוצאת את עצמי נמנעת במודע מבחור שחור שמנסה ליצור איתנו אינטרקציה, אני לא סגורה מה הסיפור שלו, ואני בכל זאת בLower 9th' ward , אחת השכונות העניות והמסוכנות בעיר, אני מרגישה את הגוף שלי מתקשח ואת הלסת שלי חשוקה. האובר מגיע, בחור שחור מקסים ולבבי,אנחנו נכנסים לרכב, בפניה הוא רואה את אותו הבחור, בלי להתבלבל הוא עוצר את הרכב ונותן לו כמה דולרים ההוא מודה לו מעומק הלב,
אני מתביישת עד עמקי נשמתי על כך שאיפשרתי לעצמי להתבונן דרך פרופוגנדה ופחד ולא דרך הנשמה. 


דצמבר 2017, ניו אורלינס - אני בדרך לעוד לילה בפרנצ׳מן סטריט, האובר מגיע, הנהגת ובעלה שהצטרף אליה שניהם כהי עור. הם מתחילים בנסיעה ואני שכבר חרשתי את העיר מגלה שהדרך ליעד לא הגיונית. לוחשת לחבר שאיתי ״משהו לא בסדר, היינו צריכים לפנות ולהגיע משם״. אני לא רוצה לגרום להם לאי נוחות אז אני לא שואלת, מניחה שזו עוד אחת מהפעמים שהעיר חסומה בחלקה, בעיר שיש בה 130 פסטיבלים בשנה זה באמת לא אירוע נדיר. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזור שכוח אל, הם עוצרים ליד בית חרב וחשוך, מסביבו סרט צהוב זוהר עם כיתוב של police בשחור בוטה, אני נושמת, בראש רצות לי סצינות מדקסטר...
אני מביטה עליה דרך המראה הקדמית ואומרת לה ״מה קורה? זה לא בדיוק החלק של פרנצ׳מן שכיוונתי אליו״, היא עונה לי בחשש, ״אני לא יודעת, אני גם לא הבנתי מה איבדת כאן אבל אני לא מתערבת והנחתי שאתם עובדים במשטרה אז לא רציתי לשאול יותר מידי שאלות...״  התפוצצתי מצחוק, בעוד אני מקפידה שלא לשאול כדי לא להפגין אי אמון בהם, בדיוק מאותה סיבה, הם הרגישו לא נוח לשאול אותנו.


דצמבר 2017 ניו אורלינס - אני מגיעה לLa petit jazz museum במסגרת סיור על מוזיקה ומוצאת את עצמי ממשיכה את הסיור עצמאית לשיחה של שלוש שעות על קפה או-לה עם אחד אלווין ג׳קסון שמו, אחד האנשים המענינים שהיה לי העונג לפגוש. אני לומדת המון על מוזיקה בניו אורלינס ובכלל, אבל הרבה יותר מזה אני לומדת על ההתפתחות שלה ועל הדרך התרבותית שממנה נוצרה, האיש היקר הזה גם היסטוריון וגם מוזיקולוג ואני בולעת את המידע בשקיקה. יורד גשם בחוץ וכבר חשוך, אני ב Treme השכונה השחורה הראשונה בארה״ב, עושה קראש קורס מזורז ולא מתפשר על פרדיגמות, דיעות קדומות, עבדים, אינדיאנים, גוספל ווודו, חומרים שרק מהם יכולה להיווצר עיר מטורפת כמו ניו אורלינס. הוא אומנם יכול להיות סבא שלי אבל ברור לי שרכשתי לעצמי חבר לחיים, הוא והשיחה הזו חרוטים בי.


פברואר 2019, מרדי גרא, ניו אורלינס - בין המצעדים והשיגעון שהעיר נתונה בו בעונה הזו, אני מוצאת זמן לקפוץ לבקר את ידידי אלווין במוזיאון הקטן ב Treme, מרגיש כאילו השיחה שלנו ממשיכה מהנקודה בה הפסקנו אותה בפעם הקודמת, אני מספרת לו שהפעם אני מתכוונת להשאר למרדי גרא דיי, בכדי לראות את הבלאק אינדיאנס החמקמקים, הוא אומר לי ״בואי נתחיל בזה שתבואי לחזרות?״  
אני מופתעת לגמרי, זו קליקה סגורה ולא ציפיתי להזמנה הזו, הוא נותן לי כתובת של פאב שכוח אל בין Treme ל Lafitte, אני מגיעה לשם עם חבר, 2 האנשים הלבנים היחידים בפאב עם מעל ל50 שחורים. הפגישה מתחילה ואלווין לא מגיע, הוא מתעכב בגלל הגשם ושולח לי טקסט שהוא מצטער, הוא לא יצליח להגיע אבל שאשאר ונדבר על החזרות אחר כך.
זה קצת לא נוח, אבל אני מתישבת ומזמינה לשתות והאשה בצד השני של הבר שנראה כאילו קפא בזמן בארה״ב של שנות הארבעים מגישה לי כוס, ובוחנת אותי. 
הקרח נשבר כשנגמרים הדיונים ומתחילה המוזיקה, אני נפעמת מהפתיחות, מרגישה כאילו קיבלתי הצצה אנתרופולוגית למסורת מיוחדת, מישהו מזמין אותי לרקוד, אני נעתרת, ומוצאת את עצמי מוזמנת למסיבה באותו הערב, אני מסרבת בנימוס אבל עדיין מתרגשת מעוצמת המעמד. 
יוצאת משם מתחבטת ביני לבין עצמי, האם 2 שחורים שהיו נכנסים לפאב לבן מובהק ב 2019 ולא במקום פלורליסטי כמו ניו אורלינס, היו מקבלים את היחס הפתוח והחם שאני זכיתי לו ...


פברואר 2019, מרדי גרא דיי, ניו אורלינס - אני אצל אלווין אוכלת גמבו עם חברים, כצ׳יף לשעבר הוא מקבל עידכונים בזמן אמת, ושולח אותי לצלם בנקודות ספציפיות באיזור, לא יכולתי לבקש יותר inside information מזה, אני פוגשת גם את רונלד לואיס, ואת skull and bone gang ואת ה Baby dolls, מצלמת, לומדת, מפנימה. במקביל ילדתי האהובה נמצאת במצעד של הZulu , מקווה להשיג את אגוז הקוקוס הנכסף, אחרי הכל בכל מצעד במארדי גרא יש פריט אספני שאופייני למצעד ובדרך כלל הם עשויים קאסטום מייד ואמורים להביא מזל, בשנה הזו קיבלתי ארנק מה"Nyx" נעל עקב מה״Muses" ועכשיו נותר לנו רק אגוז קוקוס מה"Zulu" בכדי לסיים את השילוש הקדוש של המרדי גרא... 
המצעד מפוצץ והיא נמוכה מידי מכדי להצליח לתפוס אחד, גם המבוגרים שאיתה לא ממש עושים חיל, אבל מישהי עם לב ענק ועור כהה, אשר אבסולוטית לכל דבר ועיניין אינה פרווילגית כמו הבת שלי, טורחת לתפוס אחד ולהעניק לה אותו.

 

המוות של ג׳ורג׳ פלויד הציף את זה ועוד הרבה מעבר, כמה כולנו חוטאים בגזענות ואם לא בגזענות פר סה, אז בבורות, ובפרדיגמות, בהנחות מוטעות, ולו רק בגלל שאנחנו מחווטים להביט דרך מה שמוכר לנו ומה שאנחנו ״מבינים״ או שפימפמו לנו באינספור דרכים...

ובקלות רבה ניתן לקחת את המסר הזה ולהחיל אותו על החיים בישראל, על המציאות המורכבת שלנו, על הנטיה שלנו לעשות דימוניזציה לכל מה ומי שלא ״כמונו״. 

אני נמנעת מלכתוב מה דעתי על המשטרה המיליטנטית האמריקאית למרות תחושת הקבס שלי, כי ברור לי מעל ומעבר לכל ספק שהשינוי תמיד מתחיל בין אדם לעצמו, בבחירה לעצור, להגיש יד וללמוד את מי שאנחנו לא יודעים במקום להתבצר בעמדות ובתפיסות המצומצמות או בקלישאות שספק אם עומדות במבחן הזמן אבל מקבלות כח ואינרציה מכל אחד שבוחר לתת להן לשבש לו את הראדאר.

 

לפני חודש. 23 במאי 2020, 22:35

אינטליגנציה היא לא ערובה למודעות, כן גם חמישה תארים ועוד אישרורים כאלה ואחרים למסוגלות הקוגנטיבית לא אומרים דבר וחצי דבר על מודעות עצמית.
אגב גם ניסיון חיים הוא לא ערובה למרות שלרוב הוא מלמד טוב יותר מספרים את אותה דרך פנימית שאי אפשר לסנתז או לקצר, רק ללכת אותה ולהבין בכל פעם כמה עוד ארוכה היא הדרך ....
לא מדובר בתהליך שיסתיים במהלך חיינו הוא רק יתחדד ויתהדק לכדי דיוק של סקלפל מנתחים.


למעשה ניתן לומר כי לא פעם אינטליגנציה עומדת לנו לרועץ בניסיונות שלנו להעמיק במודעות, כמו אדם בטיפול פסיכולוגי החווה התנגדות, או כמו סיטואציה בה מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעילות יתר. קל מאד לשקר לעצמנו, קל לעוות את המציאות בכדי שתתאים לאיך שאנחנו רוצים לתפוס את עצמינו או אותה, ולאיך שהיינו רוצים שהסביבה תתפוס אותנו.


קרל יונג גרס כי הבטחון העצמי שלנו נגזר מאיך שאנחנו רואים את עצמינו בעיני הסביבה. 


אבל מה אם אנחנו מעוותים? צופים במתרחש רק דרך הפריזמה הפרטית שלנו? 
מייצרים מציאות גם אם אמיתית בחלקה, בכדי שתשרת אותנו? מנצלים הזדמנויות ולפעמים גם אנשים קרובים אלינו בכדי להרים לעצמנו במקרה הטוב או לטעת ספק באחר במקרה הרע... 
הכל בכדי להראות טוב יותר בסיטואציה בה אין דרך לנצח כי כל הצדדים מפסידים... שלא לומר מלקקים פצעים... 

 

לכל אחד מאיתנו יש את ארגז הכלים שלו על היתרונות והחסרונות, חלקינו חדים בטירוף וחותכים כמו תער, אחרים עשויים מרגש גולמי והנשמה שלהם נשפכת אל כל אקט שהם מבצעים לטוב או לרע... 
חלקינו מתנהלים כמו תאונה בהתהוות, לא מסוגלים להכיל את הרגש שמצית בנו כל חלקה טובה ומאכל כל היגיון ויורים לכל עבר באמוק שאופייני לחיה פצועה... או כזו שסגרו אותה והיא חסרה את הכלים לצאת לחופשי...


לכאורה תמיד אפשר להפריד, לומר ,״ לא שלי...״ , להקשיח עורף.
ואולי אפילו ״להוכיח״ נקודה ביוהרה יתרה, המפגינה היטב את הבדלי המעמדות או נקודות הציון על מפת המודעות....
הרי זה נעים לדעת שאנחנו ״טובים יותר״ , ״אינטליגנטיים יותר״, ״נאורים יותר״ 
אבל האם המעשים שלנו יכולים שלא להגזר מאגו ברגעים כאלה?


האם ראוי לנו שנאריך את קצוות המודעות לנקודה שבה אנחנו רואים גם את האחר ובעיקר את הקרובים אלינו, ולא נקצר תהליכים תוך התעלמות מהתוצאות ובלבד שתשרתנה את הצורך להרגיש טוב עם עצמינו או עם הaftermath של המעשים שלנו? 


נכון, המחיר הארצי  המיידי על המהלך הזה לא תמיד שווה את המאמץ, מקבלים פחות לייקים, והעולם לא עוצר בהשתאות מול ״העליונות המנטאלית״ הנשגבת שלנו על האחר...  


אותה ״העליונות״ או אם תרצו שליטה עצמית נגזרת בדיוק מזה שלא סימנו טריטוריה וירטואלית או פיזית בגסות ובחרנו להתנהל בצורה מכבדת.
מכבדת את האדם שאנחנו רוצים להיות (לא את זה שנשרט ומגיב באוטומט, את זה שעוצר להבין מה תהיינה ההשלכות) ,מכבדת את האחר שאהבנו לתקופה, או פגשנו לשבריר שניה בדרך... 

 

 

לפני חודשיים. 5 במאי 2020, 9:57

 

המון זמן לא כתבתי, מי שמכיר אותי עמוק וקרוב יודע גם למה, מאז שא׳ לא איתנו משהו בי נשבר והבלוג נותר מיותם כמעט כמו הקיפאון שפשה והתגנב לליבי.
במהלך חיינו אנחנו פוגשים לא מעט אנשים, לעיתים מדובר במגע מרפרף ולכאורה חסר משמעות או בעל משמעות נקודתית. באחרים המגע קצת יותר משמעותי, אבל גם באלה בהם אנחנו עוצרים לרגע, לשבוע או לשנה ומתבצעת הפריה הדדית אמיתית, גם בהם מדובר לרוב בתהליך מאד זמני ולאחריו יש פרידה או חברות שמבוססת על אלמנטים משותפים אבל אותה הפריה ראשונית, זו שמרגישה כמו מים חיים ולמידה אקטיבית,מוגבלת וממצה את עצמה.


במהלך חיי היה לי את העונג לפגוש כמה יחידי סגולה שלא משנה כמה הזמן נקף עדיין הפרנו האחד את השניה, עדיין היה לנו מה לומר, רעיונות לחלוק, ולא, לא מדובר רק על נושאים משותפים שעינינו את שנינו אלא על התפתחות אמיתית שנגזרת מהנוכחות של אותם אינדיווידואלים בחיי ואני רוצה לקוות שאני תרמתי גם לשלהם ולו במעט.
כשא׳ נפטר ההפריה הזו בנינו ששטפה אותי ואותו ברמה יומיומית נגדעה באיבה פתאום נותרתי ללא סאונד בורד ובטוח בלי המילים החכמות שלו, ניסיון החיים הבלתי נתפס שלו, והציניות שחתמה את הכל בחיוך יודע דבר. למען הסר ספק, אני לא מצרה עלי, אלא על כל מה שרציתי לומר לו ולא הספקתי, אולי זה היה מבהיר לו מה הוא היה עבורי, וכמה יקר הוא לליבי גם בזמן כתיבת מילים אלה. אולי זה היה עוזר ולו במעט למגר את ההרס העצמי שלו בנקודת הזמן הספציפית במרחב.


אתמול שוחחנו אני ואת, וכמו סכר שנפתח המילים זרמו בשצף, חתיכות הפאזל נפלו למקום בסדר מופתי. 

רציתי לומר לך שאני כל כך שמחה בך, לספר לך שאני יודעת כמה א׳ אהב אותך וזה מחייך אותי שנכנסת לחיי (:
אני רחוקה מלהיות הזן המשתפך בטוח כאשר אין לזה בסיס, אבל אחרי ששוחחנו אתמול נהיר וברור לי שאת משפחה, ולא בכדי טבעי לי כל כך לקרוא לך אחות. 
זה כמעט הזוי אבל אני גאה בך, וחשוב לציין, אין לי מניות בבחירות שלך וגם לא נגיעה לאיך שהגעת עד הלום אבל אני מלאה באושר צרוף על מה שאת מביאה ומה שאת מייצרת סביבך. כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה חמלה, ואת הכל את טווה ברגישות יתרה מלאכת מחשבת של איזונים קוסמיים והבנה של הלב.

אני מקווה שמי שפוגש אותך בדרך יודע להעריך, יודע שלעבוד אנרגטית או בכלל תוך ניקיון כפיים דורש מודעות מטורפת ויותר מזה מחויבות למטרה ולדרך.
ואת עושה את זה, בענק, בוחרת בזה בכל יום, קמה אל זה מחדש בכל בוקר, בכוונה אמיתית ובצניעות של מישהי שחוותה כבר דבר או שניים.
הפוסט הזה הוא תוצאה ישירה של ההדהוד שלך בתוכי היום יקרה, אני לא מחכה לתותחים הכבדים ((((:  
נגעת בי, ובעצם נוכחותך הקמת אותי מרבצי ליצר מציאות שוב, כמו שאני יודעת,  ולפעמים רק לפעמים, שוכחת לעשות...

לפני 8 חודשים. 1 בנוב׳ 2019, 9:48

[Verse 1]
She said, "Baby, you're my gold"
I said, "Baby, I'm your banker"
She said, "Baby, you're my chains"
I said, "No, babe, I'm your anchor"
I said, "Baby, you're my wings"
She said, "No, honey, you're a fish"
I said, "Baby, you're my dream"
She said, "No, I'm just your wish"

[Verse 2]
She said, "Baby, you're my river"
I said, "No, Baby, I'm your drain"
She said, "Baby, you're my colour"
I said, "No, honey, I'm your stain"
I said, "Baby, you're my diamond"
She said, "No, I'm just a pick"
I said, "Baby, you must be magic"
She said, "No, honey, look at me, I'm just a trick"

[Verse 3]
She said, "Baby, you can see me"
I said, "Baby, I just sense"
She said, "Baby, you're my castle"
I said, "No, honey, I'm just a fence"
I said, "Baby, you're my lover"
She said, "No, I'm just a maid"
I said, "Baby, I love you"
She said, "No, you're just afraid"

לפני שנה. 27 ביולי 2018, 21:20

בלי מילים מיותרות, לכו תעשו אהבה, והרבה (:

 

Love, love mmm...
I told y'all
We would be the band to play it.

My ghetto butterfly flew away from me.
I wait patiently, by windows and doorsteps.
Play, make believe, as my tears, poor chest,
won't succeed to breathe, if not to hear of you.

Surely there has never been a shade so blue.
A stank attitude, so not mad at you.
Not a magnitude to encompass the latitude
of my love for you.
No space and time compatible.

Wat do I have to do? What do I have to do?
Uh..my friends say I got it bad for you.
I do. But there's nothing in this world I'd rather do,
but you.

I want to make love to your existence,
drenched in the colors of your energy,
then masturbate to the memories.
I wanna lose myself inside yourself
Until you find me. Confine me,
to the freedom of your prison.
Exist in the same space, same time.
Combine until your thoughts slow grind with mine
Combine until your thoughts slow grind with mine

Combine until your thoughts slow grind with mine

My, I wanna drink the sweat of your intellect,
reflect, and watch your light passion walk my neck.
Caress the sights of your presence with no question,
undress to the nakedness of love, pure love.
I want to make love to my soulmate... my soulmate...
make love to my soulmate...my soulmate...
make love to my soulmate, uh shit...
I wonder, how does it feel to make love to your soulmate.
Kind of like writing poetry till climax,
till the point and place where space and time match.
Can we cross the line, perhaps tell me would you like that.
Now would you like that, tell me would you like that,
would you like that, tell me would you like that,
would you like that, tell me?

I'm gonna ask you again now, tell me..
Would you like that, tell me would you like that,
now would you like that, tell me would you like that,
would you like that, tell me..

I wanna love you more than madly.
Wrap these legs around your words,
until your speech is straddled deep, gladly.
Swim the currents of your vibrations,
be separate in one
with the same meditation..
Uh the same meditation..

לפני 3 שנים. 27 בינו׳ 2017, 8:52
התעוררתי מוקדם מידי, לאחר ש24 השעות האחרונות נראו כמו סרט בפסט פורוורד .
הרבה יותר מידי שעות בדרכים, על כסא מטוס, בפוזיציות שלא מכבדות את גילי המאוחר ((((:
נחיתה מתוזמנת, סים ישראלי, חברים טובים, משהו לאכול ומשהו לשתות ועוד משהו לשתות... 
שנינויות של געגוע, אלכוהול ואיחוד כוחות שלא קרה כבר תקופה, מקלחת כפויה להוריד את אבק הדרכים, התרסקות למיטה, לא נהיר לי איך הגוף שלי מתפקד כרגע. 
 
ועדיין, בוקר בתל אביב ועוד גשום כמו בהזמנה(: fuck , התגעגעתי הביתה...
עליצות הזויה שכזו. 
 
בוקר טוב ((((((((((((((:
 
 
לפני 3 שנים. 23 בינו׳ 2017, 22:03
היום מלאו 40 שנה לאחד האלבומים האהובים עלי, Animals by Pink Floyd 
מעבר לעובדה שמדובר באלבום אנטי קפיטליסטי בעליל, מחאתי, ומהפכני במושגים של תקופתו. האלבום מדבר ללא בושה על מעמדות בחברה באמצעות מטאפורות מעולם החי, ולמי שזה מצלצל מוכר אתם אכן לא טועים יש כאן קשר עקיף לחווה של ג׳ורג׳ אורוול. האלבום בועט טקסטואלית וכמה שווטרס מסוגל לעצבן אותי באופן כללי, עדיין מדובר באחת העבודות היותר מענינות שלו ביחד עם The Wall, ועם  The Final Cut. בכלל זה האלבום הראשון כמדומני בו ווטרס היה הכותב היחיד  באלבום, פרט לשיר אחד. אי אפשר לברוח גם מעבודת הקלידים של ריצ׳ארד רייט ז״ל, הנמסיס של ווטרס האגו-מניאק , שמתאפיינת בעצבות התואמת יותר רקוויאם (ווטרס אגב פיטר אותו בסיבוב ההופעות של החומה והשאיר אותו רק כקונטרקטור, הוא חזר להרכב כחבר מן המניין רק ב1994 בדיוויז׳ן בל), או מדיוויד גילמור שעושה עבודה ״שׁקטה״ אבל לא פחות ממטורפת על הגיטרה. 
יש עוד המון להוסיף החל מהבלון על עטיפת האלבום מעל לתחנת הכח Battersea ועד לקולות הרקע של בע״ח אבל אני פשוט אפסיק כאן ואתן למוסיקה לדבר... 
אני מתקשה מאד לבחור מהשירים באלבום אז אני מוסיפה פה אחד מהאהובים עלי, ולמטה ישנו קישור לאלבום כולו למיטיבי הלכת שביניכם, by all means Dig in... 
 
Pigs (three diferent ones) - Pink Floyd

Big man, pig man
Ha, ha, charade you are
You well heeled big wheel
Ha, ha, charade you are
And when your hand is on your heart
You're nearly a good laugh
Almost a joker
With your head down in the pig bin
Saying 'Keep on digging'
Pig stain on your fat chin
What do you hope to find
Down in the pig mine?
You're nearly a laugh
You're nearly a laugh
But you're really a cry

Bus stop rat bag
Ha, ha, charade you are
You fucked up old hag
Ha, ha, charade you are
You radiate cold shafts of broken glass
You're nearly a good laugh
Almost worth a quick grin
You like the feel of steel
You're hot stuff with a hatpin
And good fun with a hand gun
You're nearly a laugh
You're nearly a laugh
But you're really a cry

Hey you, White House
Ha, ha, charade you are
You house proud town mouse
Ha, ha, charade you are
You're trying to keep our feelings off the street
You're nearly a real treat
All tight lips and cold feet
And do you feel abused?
You got to stem the evil tide
And keep it all on the inside
Mary you're nearly a treat
Mary you're nearly a treat
But you're really a cry

Written by Roger Waters • Copyright © Warner/Chappell Music, Inc
 
 
 
 
 
 
 
 pig on the wing (part 1)

If you didn't care what happened to me,
And I didn't care for you
We would zig zag our way through the boredom and pain
Occasionally glancing up through the rain
Wondering which of the buggers to blame
And watching for pigs on the wing.
לפני 3 שנים. 22 בינו׳ 2017, 13:48
נתקלתי השבוע בשתי כתבות, האחת סיפורה של מורן נפגעת תקיפה מינית שבחרה לסיים את חייה המאד טראגיים בגיל 36 בהמתת חסד. והשניה, כתבה על רותם גיאת, נערה בת 17 וחצי שהתאבדה לאחר שחוותה התעללות מינית החל מגיל 5 במשך מספר שנים, ולמרות ההורים התומכים והטיפול המסור, לא יכלה להכיל יותר והחליטה לפרוש מהמרוץ...
 
אין לי מושג האם הפוסט הזה יוותר באוויר, קשה לי מאד עם כל דבר המריח כמו רחמים עצמיים כשמדובר בי, אבל היום אני חייבת לעצמי התנצלות... 
 
לא לאשה הדעתנית והדומיננטית שאני היום, לא לאמא הרכה והלביאה הערנית, גם לא לזו שכבר השתפשפה ויודעת להתמודד עם אתגרים במגוון דרכים או לזו שחוגגת את מיניותה ולא מתנצלת עליה. 
אלא לעצמי של לפני 32 שנה, כשדוד שלי החליט להניח עלי יד לראשונה...
כשמצאתי עצמי בבית קולנוע עם  כל בני הדודים והוא הניח את כף ידו פרושה על הכסא בעודי מתישבת והחל ללטף את תחתוני. אני לא זוכרת את המגע שלו אני מנותקת מהתחושה הפיזית, רק את הקבס שעלה בי, את ההבנה שהאצבע שלו מנסה לחדור, את הניסיון שלי לזוז וההשתקה מצידו, בעודי תוהה מה אני מרגישה... 
לא טוב לי, אני הבכורה והבוגרת, והוא גורם לי להרגיש קצת מיוחדת, הוא מפנק אותי ועדיין בא לי להקיא... הסרט בסלואו מושן... לא נגמר....
הייתי בת 6.
 
לעצמי, בגיל 13 כשסעדתי את סבי,  ניגשתי להניח כלים בכיור, והוא נכנס מהדלת האחורית של הבית נצמד אלי מאחור בזקפה ערה, מסומם וצוחק כאילו הכל הגיוני. הלשון שלו מלקקת את צווארי, ואני נחנקת... סחרחורת ועירפול חושים, 
ריח סיגריות מעורב בריח גופרית גהינום. הדבר שהכי חי עבורי עד היום הוא הריח... 
נאבקתי אבל לא הוצאתי הגה, לא רציתי לשבור לסבא שלי את הלב כשהוא בכסא גלגלים אחרי שבץ בחוסר אונים מוחלט...
ואין לאל ידו לעשות דבר.
 
לעצמי, בגיל 16 בעליה לתורה של אחי... 
כשהביא לאימי גורת חתולים. ובתמימותי הרמתי את גוש הפרווה הענוג הזה, מחבקת אותה לחיקי, בע״ח תמיד היו אהבה גדולה שלי, והוא חייך וליטף אותה דוחק את אצבעותיו העבות מנגד לחזי מול כולם בידיעה שאני אאלץ לשתוק... והחתולה בעוונותיה, מסתירה את מה שידו עושה באמת... 
 
באותו הערב הוא חיכה לי בחדרי בקומה השניה, החלונות והתריסים היו מוגפים, ניסיון עלוב שלי להמנע מריחות המנגל והרעש הכאוטי. נכנסתי לחדר מבלי לטרוח להדליק את האור, כל מה שרציתי היה שקט. נזרקתי על המיטה רק בכדי לזהות צללית בפינת החדר ולהרגיש את משקל גופו והריח המזעזע הזה שוב עלי... זוכרת שניסיתי להגיע לפטיש שהיה על הרצפה אחרי שתליתי באותו היום לוכד חלומות... לא הצלחתי, הוא שוב צחק...
ואני, אני שוב לא דיברתי, כי סבתא שלי ישבה בקומה התחתונה, הבית מלא באורחים, ואיך אני אהרוס להם את המסיבה !?...
 
לעצמי, כשאיחר לי המחזור, פחדתי פחד מוות. כשסיפרתי לאימי שהייתה עסוקה בעיקר בלרחם על עצמה... 
ובחרה ״להגן״ עלי על ידי כך שנמנעה מלשוחח עם אחיה במשך שנה, תלונה במשטרה היא מושג שלא היה לאף אחד בלקסיקון.
 
לעצמי, כשאף אחד במשפחה לא צידד בי, כי אין סיכוי כי אדם שהיה מעורב בפלילים בכל חייו הבוגרים, שישב מספר פעמים בכלא, והרג אדם בעברו (ולא במסגרת שירות קרבי) אנס את האחיינית שלו.
יותר הגיוני שה״רוקרית״ עם הגיטרה על הגב, הכתף החשופה והשיער הפזור, פיתתה אותו.
 
לעצמי, כשעדיין הרגשתי מחויבת ודיברתי עם המשפחה שבחרה לא לדבר איתי, בגלל שזו המשפחה היחידה שהייתה לי, ועוד הייתי חדורת אידיאלים, מאמינה בטוב, זקוקה לבית. 
 
לעצמי, כשבמשך שנתיים חלמתי לילה לילה איך אני דוקרת אותו בסכין... והנחתי את תוכניות הנקמה בצד רק כשאישתו התאבדה וקפצה מהקומה השישית. 
כי קארמה יותר חזקה מהכל, ונקמה רק מרתקת אותי למקום ולא מאפשרת לי להתקדם. והוא אחרי הכל איבד את האדם היחיד שחשב שהוא שווה משהו.
 
לעצמי, כשהמשכתי להגיע לביתם של סבי וסבתי, אותו הבית אליו עבר לגור אחרי מות אישתו, נמנעת מאינטרקציה אבל חווה את הדברים בראשי אין ספור פעמים רק בכדי לא להפסיק לבקר ולהאלץ להסביר לסבתי מדוע. 
 
לגברים שפגשו אותי בדרך עד שהתאזנתי, אלו שהורדתי על הברכיים לפני שלמדתי איך לעשות את זה מאהבה, כי הייתי צריכה לקבל את הכח והשליטה שלי בחזרה ולא עיניין אותי באיזה מחיר...
 
לעצמי, כשאיבדתי עוד כמה שנים טובות עד שהצלחתי להפסיק להריח את ריח הסיגריות והבל הפה שלו או לראות את פניו למולי וככה לאבד שוב ושוב אורגזמה אחרי אורגזמה אחרי אורגזמה... 
 
לכל אלה שחטפו שוק תרבות ונעו באי נוחות מול הקלות הבלתי נסבלת בה אני מדברת על האונס ועל ההתעללות המינית ולו בגלל שאסור לשתוק, זה חייב לצוף, ואין במה להתבייש.
 
לאמא שאני ולחרדות שמלוות אותי יום יום, אשר בגינן בתי בת ה 5, לא נותרת לבדה בטיסה טרנס אטלנטית אפילו לא לדקה, ואם ניגשים לנוחיות עושים את זה יחד, גם אם זה ממש לא נוח (: 
לניסיונות שלי להיות עירנית ולגדל אותה באיזון, לא להטביע בה את חותמם של הפחדים שלי, לא להפוך את הצלקות לפריזמה שהיא מתבוננת במציאות דרכה.
.
לעצמי ולאיש מאד יקר לי, עימו שוחחתי לפני כיומיים. במהלך שיחתינו הנושא עלה, ומצאתי עצמי בורחת ואומרת
״זו לא הייתה התעללות... כי זה לא כאב...״ 
(אשכרה הקטנתי את זה)
 
בולשיט, זה עדיין כואב, המשפט הזה מעוות מיסודו והסיבה היחידה לומר אותו היא בכדי לא לשהות בתוך הכאב, כדי לא להרגיש את הבגידה הזו, את הנטישה הזו, את התסכול הזה, את אובדן התמימות הזה. 
זו התעללות וגם אם קשה לי לומר את זה כי אני ממאנת להתבוסס ברחמים עצמיים, אני חייבת להודות על האמת למען הילדה שהייתי אז...
 
סליחה.
 
רותם ומורן,תהנה נשמותיכן צרורות בצרור החיים, אני יכולה רק להצר על זה שהותשתן, מי ברוח מי בגוף... ולהבטיח ששום דבר טוב לא מחכה למי שלקח בכח... שום דבר טוב לא מגיע למי שהתעלם מכאבו של אחר... 
 
 
 
הכתבות : 
http://news.walla.co.il/item/3032415
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4909879,00.html
לפני 3 שנים. 18 בינו׳ 2017, 13:11
 
קור אימים והעצים בשלהם, נאמנים לסדר העתיק, פושטים עלוותם 
בחזית ביתי האדמה הטובה, מרוצפת בעלי מייפל יפני 
שטיח ארגמן, עדות לסומק הפושט בלחיי כשאני חושבת עליך...
מרימה עלה לכסות בו את לוח ליבי,
אל תתבונן, ממילא אתה נאלם מול כל גילוי של רגש, 
שותק מול אצבעות ארוכות המלטפות צלקות, 
נטולות חרדה למראיתן.
כמה, מותש, ממאן להפנים, אתה בוחר להתערסל בזרועות ההרס העצמי שלך,
מניח כי אני לא רואה אותך כמות שאתה, על השדים, הרעב, והבדידות המזהרת,
מפוחד להתמוסס בחום המזוכך שאתה כל כך זקוק לו בכדי להתקיים.
כמה פצוע אתה צריך להיות בכדי לא להאמין שכאשר אני שולחת יד, אני באמת מתכוונת... 
 
 
 
 
לפני 3 שנים. 27 בדצמ׳ 2016, 22:49

 

 

עונג לקבל שיר במתנה ולהרגיש שהוא שוטף אותי, תוגה ממכרת מהולה בתקווה בדיוק המרשם שהייתי רושמת לעצמי היום. 

תודה לוי רובין על שאתה אומר את מה שלא העליתי על דל שפתותי אולי כדי לא לתת לאמת מקום, או לנוח ממנה חדשות לבקרים.

באופן ״מפתיע״ מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, אז אם בחרתי להתעלם בנון שלאנט, יבוא כבודו אדון רובין יגיע אל דלתי ואוזני בדרך לא דרך, ויעיר אותי מרבצי.  תודה יקום על כך שאין איפה להתחבא בך, מעצמי.

 

Days of our Youth - Levi Robin

 

In the days of my youth I fell in love with you

like a raft on the river no paddles no use

But all the rocks they took their toll each hit a bit of soul

'til one day down the river we fell overboard

Wisdom come speak to me don't let me be in the shadows, shadows

Wake up these tired eyes, raise me high from sorrow, sorrow
 
 
When I was young I found a road
I saw but couldn't show
seeking and wandering deep into the unknown
But I've strayed and so you've seen, these wounds oh how they bleed
red as the earthen war torn plains
 
Wisdom come speak to me don't let me be in the shadows, shadows
Wake up these tire eyes raise me high from sorrow, sorrow
 
Like my father used to say good luck ain't no mistake
Know you have destiny, Don't you hesitate
Wisdom come speak to me don't let me be in the shadows, shadows
Wake up these tired eyes raise me hight from sorrow, sorrow
I place this hammer in your hand
let me break
let me shatter, start again
Tear down these walls, let the roof cave in
Restart
Rebuild
Relive