יולי 2015 סן פרנסיסקו - חברה מישראל הגיעה להתארח עם בתה בת העשרה, אנחנו בשלהי יום ארוך בסן פרנסיסקו מנשנשים פיצה בפארק, אני אוספת את חצי המגש הנותר וניגשת לאחד ההומלסים שנמצאים שם עם ביתי בת השלוש וחצי ומציעה לו את הפיצה, הוא שמח על ההצעה אבל מסביר שהוא ברמיסיה, נזהר מאד עם תזונה, ומציע לי לתת אותה לחבר׳ה בספסל ליד.
הוא בשלהי החמישים לחייו עורו הכהה בניגוד מושלם לגיטרה עליה הוא פורט, הוא מנגן וביתי רוקדת באמצע הפארק, מאושרת וצוחקת, הוא שואל לשמה וממציא לה שיר. היא מספרת לו שגם אמא שלה מנגנת על גיטרה ואנחנו מדברים קצת על מוזיקה.
בנתיים החברה מישראל אומרת לפרטנר שלי שהוא בטח מציק לי ואולי כדאי שהם ״יצילו״ אותי (אם היא רק הייתה יודעת כמה זה רחוק מהמציאות)
לבסוף אני נאלצת לזוז, מציעה לו בקבוק מים קרים אותו הוא לוקח בשמחה, אומרת לו תודה מכל הלב ופונה ללכת, הוא מחזיק לי את היד ואומר לי, ״לא, תודה לך, שאת באה נקיה ומלמדת אותה (מביט אל הבת שלי) להתיחס לאנשים כאל אנשים.״
אני נשארת עם המחשבה הזו, תוהה אם למרות האינסטינקט הראשוני הטבעי שלי אני תמיד יכולה לבחור בזה? להמנע מדי-יומניזציה או שלפעמים הדיעות הקדומות מחזיקות את ההגה.
מרץ 2017 מארדי גרא, ניו אורלינס - אינטרקציה עם אמריקה שונה בתכלית, שסועה, מדממת ומלאה אנשים מקורקעים ומלאי יצירתיות וקצב, הפוכה לחלוטין מקליפורניה המלוקקת, ובועטת, כל כך אמנותית שאי אפשר שלא להתאהב.
אני מנצלת את ההזדמנות לחקור יותר על האינדיאנים השחורים של המרדי גרא, מסורת ארוכת שנים שנוצרה מהיחסים המיוחדים בין עבדים שברחו מהאדונים הלבנים לבין השבטים השכנים שאימצו אותם והמנהגים שהם אימצו כמחווה לאותם השבטים.
בדרך לא דרך מקבלת המלצה ומבקרת ב- house of dance and feathers, המוזיאון הביתי של רונאלד לואיס, איש יקר, מנהיג לשעבר ב- skull and bone gang , אשר חייו שזורים בתרבות המענינת הזו ולכן לקח על עצמו לתעד ולאצור את האמנות היחודית הזו.
אחרי כשעתיים של שיחה מענינת, התבוננות בעבודות חרוזים, תלבושות מרהיבות ופיסות היסטוריה, אנחנו יוצאים וממתינים לאובר.
אני מוצאת את עצמי נמנעת במודע מבחור שחור שמנסה ליצור איתנו אינטרקציה, אני לא סגורה מה הסיפור שלו, ואני בכל זאת בLower 9th' ward , אחת השכונות העניות והמסוכנות בעיר, אני מרגישה את הגוף שלי מתקשח ואת הלסת שלי חשוקה. האובר מגיע, בחור שחור מקסים ולבבי,אנחנו נכנסים לרכב, בפניה הוא רואה את אותו הבחור, בלי להתבלבל הוא עוצר את הרכב ונותן לו כמה דולרים ההוא מודה לו מעומק הלב,
אני מתביישת עד עמקי נשמתי על כך שאיפשרתי לעצמי להתבונן דרך פרופוגנדה ופחד ולא דרך הנשמה.
דצמבר 2017, ניו אורלינס - אני בדרך לעוד לילה בפרנצ׳מן סטריט, האובר מגיע, הנהגת ובעלה שהצטרף אליה שניהם כהי עור. הם מתחילים בנסיעה ואני שכבר חרשתי את העיר מגלה שהדרך ליעד לא הגיונית. לוחשת לחבר שאיתי ״משהו לא בסדר, היינו צריכים לפנות ולהגיע משם״. אני לא רוצה לגרום להם לאי נוחות אז אני לא שואלת, מניחה שזו עוד אחת מהפעמים שהעיר חסומה בחלקה, בעיר שיש בה 130 פסטיבלים בשנה זה באמת לא אירוע נדיר. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזור שכוח אל, הם עוצרים ליד בית חרב וחשוך, מסביבו סרט צהוב זוהר עם כיתוב של police בשחור בוטה, אני נושמת, בראש רצות לי סצינות מדקסטר...
אני מביטה עליה דרך המראה הקדמית ואומרת לה ״מה קורה? זה לא בדיוק החלק של פרנצ׳מן שכיוונתי אליו״, היא עונה לי בחשש, ״אני לא יודעת, אני גם לא הבנתי מה איבדת כאן אבל אני לא מתערבת והנחתי שאתם עובדים במשטרה אז לא רציתי לשאול יותר מידי שאלות...״ התפוצצתי מצחוק, בעוד אני מקפידה שלא לשאול כדי לא להפגין אי אמון בהם, בדיוק מאותה סיבה, הם הרגישו לא נוח לשאול אותנו.
דצמבר 2017 ניו אורלינס - אני מגיעה לLa petit jazz museum במסגרת סיור על מוזיקה ומוצאת את עצמי ממשיכה את הסיור עצמאית לשיחה של שלוש שעות על קפה או-לה עם אחד אלווין ג׳קסון שמו, אחד האנשים המענינים שהיה לי העונג לפגוש. אני לומדת המון על מוזיקה בניו אורלינס ובכלל, אבל הרבה יותר מזה אני לומדת על ההתפתחות שלה ועל הדרך התרבותית שממנה נוצרה, האיש היקר הזה גם היסטוריון וגם מוזיקולוג ואני בולעת את המידע בשקיקה. יורד גשם בחוץ וכבר חשוך, אני ב Treme השכונה השחורה הראשונה בארה״ב, עושה קראש קורס מזורז ולא מתפשר על פרדיגמות, דיעות קדומות, עבדים, אינדיאנים, גוספל ווודו, חומרים שרק מהם יכולה להיווצר עיר מטורפת כמו ניו אורלינס. הוא אומנם יכול להיות סבא שלי אבל ברור לי שרכשתי לעצמי חבר לחיים, הוא והשיחה הזו חרוטים בי.
פברואר 2019, מרדי גרא, ניו אורלינס - בין המצעדים והשיגעון שהעיר נתונה בו בעונה הזו, אני מוצאת זמן לקפוץ לבקר את ידידי אלווין במוזיאון הקטן ב Treme, מרגיש כאילו השיחה שלנו ממשיכה מהנקודה בה הפסקנו אותה בפעם הקודמת, אני מספרת לו שהפעם אני מתכוונת להשאר למרדי גרא דיי, בכדי לראות את הבלאק אינדיאנס החמקמקים, הוא אומר לי ״בואי נתחיל בזה שתבואי לחזרות?״
אני מופתעת לגמרי, זו קליקה סגורה ולא ציפיתי להזמנה הזו, הוא נותן לי כתובת של פאב שכוח אל בין Treme ל Lafitte, אני מגיעה לשם עם חבר, 2 האנשים הלבנים היחידים בפאב עם מעל ל50 שחורים. הפגישה מתחילה ואלווין לא מגיע, הוא מתעכב בגלל הגשם ושולח לי טקסט שהוא מצטער, הוא לא יצליח להגיע אבל שאשאר ונדבר על החזרות אחר כך.
זה קצת לא נוח, אבל אני מתישבת ומזמינה לשתות והאשה בצד השני של הבר שנראה כאילו קפא בזמן בארה״ב של שנות הארבעים מגישה לי כוס, ובוחנת אותי.
הקרח נשבר כשנגמרים הדיונים ומתחילה המוזיקה, אני נפעמת מהפתיחות, מרגישה כאילו קיבלתי הצצה אנתרופולוגית למסורת מיוחדת, מישהו מזמין אותי לרקוד, אני נעתרת, ומוצאת את עצמי מוזמנת למסיבה באותו הערב, אני מסרבת בנימוס אבל עדיין מתרגשת מעוצמת המעמד.
יוצאת משם מתחבטת ביני לבין עצמי, האם 2 שחורים שהיו נכנסים לפאב לבן מובהק ב 2019 ולא במקום פלורליסטי כמו ניו אורלינס, היו מקבלים את היחס הפתוח והחם שאני זכיתי לו ...
פברואר 2019, מרדי גרא דיי, ניו אורלינס - אני אצל אלווין אוכלת גמבו עם חברים, כצ׳יף לשעבר הוא מקבל עידכונים בזמן אמת, ושולח אותי לצלם בנקודות ספציפיות באיזור, לא יכולתי לבקש יותר inside information מזה, אני פוגשת גם את רונלד לואיס, ואת skull and bone gang ואת ה Baby dolls, מצלמת, לומדת, מפנימה. במקביל ילדתי האהובה נמצאת במצעד של הZulu , מקווה להשיג את אגוז הקוקוס הנכסף, אחרי הכל בכל מצעד במארדי גרא יש פריט אספני שאופייני למצעד ובדרך כלל הם עשויים קאסטום מייד ואמורים להביא מזל, בשנה הזו קיבלתי ארנק מה"Nyx" נעל עקב מה״Muses" ועכשיו נותר לנו רק אגוז קוקוס מה"Zulu" בכדי לסיים את השילוש הקדוש של המרדי גרא...
המצעד מפוצץ והיא נמוכה מידי מכדי להצליח לתפוס אחד, גם המבוגרים שאיתה לא ממש עושים חיל, אבל מישהי עם לב ענק ועור כהה, אשר אבסולוטית לכל דבר ועיניין אינה פרווילגית כמו הבת שלי, טורחת לתפוס אחד ולהעניק לה אותו.
המוות של ג׳ורג׳ פלויד הציף את זה ועוד הרבה מעבר, כמה כולנו חוטאים בגזענות ואם לא בגזענות פר סה, אז בבורות, ובפרדיגמות, בהנחות מוטעות, ולו רק בגלל שאנחנו מחווטים להביט דרך מה שמוכר לנו ומה שאנחנו ״מבינים״ או שפימפמו לנו באינספור דרכים...
ובקלות רבה ניתן לקחת את המסר הזה ולהחיל אותו על החיים בישראל, על המציאות המורכבת שלנו, על הנטיה שלנו לעשות דימוניזציה לכל מה ומי שלא ״כמונו״.
אני נמנעת מלכתוב מה דעתי על המשטרה המיליטנטית האמריקאית למרות תחושת הקבס שלי, כי ברור לי מעל ומעבר לכל ספק שהשינוי תמיד מתחיל בין אדם לעצמו, בבחירה לעצור, להגיש יד וללמוד את מי שאנחנו לא יודעים במקום להתבצר בעמדות ובתפיסות המצומצמות או בקלישאות שספק אם עומדות במבחן הזמן אבל מקבלות כח ואינרציה מכל אחד שבוחר לתת להן לשבש לו את הראדאר.
