אוכלי נבלות בלבלו את נפשם
חשבו עצמם עיטי שמיים
דרסו בשנאה נעורים ושמחה
אנסו את התקווה, הורידו אותה על הברכיים...
ובעודה מדממת פעורת מבט
הם יכלו לראות לה בעיניים
היא לא כועסת, היא לא מבינה
קרועת נשמה, פשוקת רגליים
וזו שחיברה בותרה לה יחדיו
שנים של אמון נחתו אפיים
בצלם הזה היא לא ראתה
לא אדם, לא מלאך, וגם לא שמיים
בשיכרון ניצחון הם כרתו איברים
מערך אמונות ואותן הידיים
שהיו אמונות על ריפוי ומזור
חתומות שפתיה, כבויות העיניים
לבד בפינה שכב השלום
צעיר ועירום וכפות גפיים
מדמם נפשו על רצפת המטבח
מושפל ויגע וקצוץ כנפיים
ולמולו סעדו הם את ליבם
מילאו בטנם חיככו ידיים
דקה לפני שהציתו גפרור
ועשן היתמר אל השמיים
וההיא ששואה ראתה בחייה
וחשבה, הברק לא יכה פעמיים
קרסה למראה הבתים השרופים
בזעקת שבר, ספקה כפיים
ובשובה מהתופת ימים רבים אחרי
שקטה, מבועתת, ותקווה בה אין
תותחים רועמים, משפחות שכולות
וכל אלה שעוד לא שבו עדיין...
(פאקינג 311 ימים... לא יאומן)
