אמש נכחתי בערב מוזיקלי קומי בפעם הראשונה מהשביעי לאוקטובר,
תחושה מוזרה לשבת ב Masonic בסן פרנסיסקו כאשר חצי מדינה מגויסת, משפחת השכול גדלה באופן אקספוננציאלי, יש 113 חטופים בעזה ובכלל כל האירוע הזה לא מרגיש לקראת סיום.
בתקופה האחרונה אני מודדת את האירועים אליהם אני עתידה להגיע על פי מדד ה״כמה הגיוני שאצטרך להסביר מה קורה בארץ?״
בעוד להסביר את ההבדלים בין הנרטיב הפלסטיני לישראלי קל יחסית למי ששולט בהיסטוריה ובנתונים, על אף תרבות ה West-splaining המלאה באינספור צידוקים בעלי קשר מקרי למציאות. אף אחד מהם אגב לא כולל אריזת פקלאות ופירוק ארה״ב לאלתר לטובת החזרתה לכ 500 שבטים אינדיאניים שאת חלקם הכחידו לחלוטין... (כי אם כבר woke אז יאללה מתוקים, עד הסוף!!!!)
לעומת זאת, להסביר למה כמעט לכל מי שבקואליציה הנוכחית יש נטיה לשלשול מילולי, כבר אין לי כלים ובכנות גם אין לי כח...
לפעמים מרגיש לי שהתקציב של בן גביר הועבר כולו לרכב משוריין אבל לא לPR שידעו לסתום לו את הפה לאלתר או לכל הפחות לבחון את מה שהוא עומד לפלוט בטנטרום הבא שלו לעיתונות , וכנ״ל לסמוטריץ׳, ואטורי, גוטליב, אמסלם, רגב ושאר מרעין בישין ...
את צריכה לנשום, אמרתי לעצמי כשקניתי את הכרטיסים לפני חודש, ואם יש לך מזל לא יצעקו free palestine במופע הזה ולא תרגישי את הדם בוער לך בורידים...
כל מי שחי בחו״ל כרגע יודע שהאווירה נפיצה, ולהלן כמה דוגמאות מהחודשים האחרונים:
בהופעה של קלפטון (לא הייתי) הוא עלה עם גיטרה בצבעי דגל פלסטין לבמה.
במלאני מרטינז (הייתי כי יש לי בעוונותי מתבגרת בבית שקיבלה כרטיסים כמתנה לבת מצווה לפני השביעי באוקטובר) היו אלמנטים פרו פלסטיניים שאי אפשר לפספס בוידיאו ארט. לא מפתיע, אני גם ככה לא סובלת אותה ויש בי צורך עז לעשות לה דיטוקס מהצבע הורוד...
את האירוע הזה אגב העברתי עם אטמי אזניים כי שום דבר לא מכין אותך לעשרת אלפים בנות מתבגרות שצורחות יחד
(וכן, אני יודעת, ילדים זה שמחה...)
בניו יורק, לפני כחודשיים, הצלחתי לפספס בכישרון רב, הפגנה מטורפת מחוץ לתערוכה של ה NOVA בפייננשיאל דיסטריקט אחרי שעברתי בדרך פנימה בידוק שלא היה מבייש כניסה לפנטגון...
בתערוכת אמנות בסן פרנסיסקו שעסקה בעיקר באמנות שנוצרה בהשראת צמחים פסיכואקטיביים מצאתי את עצמי נכנסת לחלל (שלא היה חלק מהתערוכה אבל שהה באותו מבנה והיה פתוח לקהל) רק כדי להתקל במיצג של כ 20000 שמות של פלסטינים שנהרגו מתחילת המלחמה, עבודה מרשימה בחסות הקהילה הטרנסית.
מסתבר ש context dependent זו אמירה שרלוונטית רק כשתוקפים יהודים, לעומת זאת, כשעושים מיצג כזה אין צורך לציין שלפני עשרה חודשים קרה אסון בשביעי לאוקטובר והחיים התהפכו על כולנו, אין צורך להזכיר מעל ל 1200 הרוגים ישראלים, אין צורך לציין את NOVA ואת רודפי השלום שנרצחו במסיבה או בקיבוצים או את החיילים שנפלו בניסיון להגן על כל אלו.
אבל ממי שכתב בעבר את יצירת המופת ״ ten foot cock and a few hundred virgins" או את השיר האלמותי " peace anthem for palestine" ציפיתי ליותר, ולא התאכזבתי...
(יש אינטרו ארוך ומצחיק לביצוע הזה אז אם ברצונכם להגיע לשיר יש להתחיל מ2:45)
טים מינצ׳ין הוא מוזיקאי קומיקאי אוסטרלי מוכשר בטירוף שאני עוקבת אחריו כבר כ 20 שנה, הבחור התחיל מקומדיה ובדרך הספיק לכתוב את המיוזיקל הפנומינלי ״מתילדה״ שהופיע בווסט אנד וגם הפך לגרסה טלוויזיונית בנטפליקס, ועוד הרבה אחרים וטובים שקצרה היריעה מלציין.
המופע לא היה טים מינצ׳ין קלאסי, מן הסתם היה מצחיק, יש לבחור נטיה לפרק נושאים בדרך שלא מאפשרת אחרת, אבל התבגרותו ניכרה והאירוע הזה הרגיש כמו הרצאה בפילוסופיה דרך שירים ואינטרוספקציה על סיטואציות שונות בחיים.
עם זאת בשלב מסוים הוא דיבר על " the W word " כלשונו (ווק - woke) והנרטיב של השמאל שאבד קצת בדרך ובעצם יצר מציאות בה יש אנשים כמו טראמפ שרצים לנשיאות וככל הנראה גם יבחרו.
צריך ביצים לומר בסן פרנסיסקו מעוז ה woke שהלכנו לאיבוד, והוא לגמרי צודק, כי במציאות בה כל מילה שאמרת שלא עולה בקנה אחד עם הנרטיב שה״שבט״ החליט עליו גורמת לך להיות מתויגת כאויב העם, זה מרגיש קצת כמו ללכת על זכוכיות.
לא משנה אם את תומכת באוטונומיה של נשים על גופן ובזכותן להפלה, לא משנה אם את בעד חופש ביטוי ואם את נלחמת על זכויות הקהילה הגאה ונגזרותיה, לא משנה אם את מאמינה בפלורליזם ותומכת בשיוויון בין נשים לגברים, בין שחורים ללבנים בין וניל פצפוצים לרוקי רוד בי די אס אמי, בכל מאודך ולא מוכנה לסתימת פיות של אף אחד, גם אם הדיעה שלו מביאה לך את הסעיף, לא רלוונטי בכלל !!!
כי אם את חושבת שלישראל יש זכות קיום, הווה אומר את ציונית, בזה הרגע הפכת להיות פרסונה נון גראטה, כאילו כל המהות שלך מתרכזת לנושא הספציפי הזה ואם לא התיישרת לקו המנחה את לא חלק מהשבט הפרוגרסיבי.
אני ממש גרועה במישטור מחשבות, זה מטריף את דעתי, וחוסר המוכנות שלי להיות מובלת כצאן לטבח בעדריות נטולת כל מחשבה עצמאית תהיה ככל הנראה הסיבה שבסוף יעלו אותי על המוקד. הרי לשם אנחנו נגיע עם השנאה והקיטוב הזה, אנחנו מבעירים מדורות חדשות לבקרים ומעלים עליהם לעולה נכסי צאן ברזל תרבותיים או מוסריים.
מינצ׳ין מסתבר ניסה לדבר כחודש אחרי השביעי באוקטובר על האירועים וחטף משני הצדדים, הימין נכנס בו בפריים טיים על זה שהוא לא יוצא בהצהרות בעיתונות אלא רק במופע, והשמאל נכנס בו כי כ״סמל״ פרוגרסיבי הוא מרשה לעצמו לסטות מהקו המנחה.
ועדיין אתמול האיש לא דיבר ישירות על ישראל אבל בהחלט דיבר על סתימת הפיות, ועל הקו-דיפנדנסי והסימביוזה החולנית שהפעולה הזו יוצרת עם הצד הימני של המפה, שבתורו תורם לקלחת עוד שנאה ביתר שאת. בואו, לא צריך לחצות אוקיינוס, לא מעט דוגמאות כאלה יש לנו גם בישראל.
ובדיוק כשחשבתי לעצמי שיש לו המון מה לומר ואני מרגישה ששלא כבדרך כלל הוא מצנזר את עצמו, הוא מצא דרך מענינת לסגור את המופע.
במהלך ההדרן וכשיר האחרון, שלא כהרגלו הוא בחר בשיר של יוצר אחר, הוא לא עידכן את הקהל מי היוצר, עם זאת האקורדים באינטרו על הפסנתר לא הותירו ספק, הוא רק ביקש בצניעות לשיר את הפזמון מכל הלב.
ואז הוא התחיל,
Now I've heard there was a secret chord
That David played, and it pleased the Lord
But you don't really care for music, do you?
It goes like this, the fourth, the fifth
The minor falls, the major lifts
The baffled king composing Hallelujah
Hallelujah, Hallelujah
וככה בלי להתבלבל בתקופה שבה כל מה שישראלי חוטף אש, כל מה שיהודי תלוי במידת הגלותיות שלו ובמוכנות שלו להתכחש לספינת האם...
הוא שם יצירה של יהודי אחד באמצע האולם, יצירה שללאונרד לקח חמש שנים לסיים, יצירה שמזכירה כמה שבריריים וכמה אנושיים כולנו, וגרם לאולם שלם לצרוח מלוא הגרון הללויה...
ובעודי מחויכת כי זו דרך נפלאה לתת מקום בלי לצאת בהצהרות פוליטיות, וגם אם זו מחווה שקרתה בעבר, במציאות ההזויה של הרגע היא מקבלת משנה תוקף. עם זאת לא יכולתי שלא להבחין בכמה ״מנומסים האמריקאים״ ישובים בכיסאות, שרים כמו מקהלה במיסה של יום ראשון, בישראל הרגע הזה היה זוכה לסטנדינג אוביישן.
בתקופה שבה אפילו אנשים שחשבתי שהם חברים איבדו את עמוד השדרה שלהם לטובת מה ש״טרנדי לחשוב כרגע״, אתמול לרגע הרגשתי מחובקת באמצע אולם עם לא מעט אנשים, בזכות שיר אחד שכתב פעם יהודי יקר, ובחור אוסטרלי מוכשר החליט לשיר...
