מתפוצץ לי המח, לא מצליחה לחבר משפטים בסדר קוהרנטי.
המלחמה מתנהלת בחוץ ובפנים מתחוללת מלחמה נוספת, כזו הקוראת תיגר על התפישה העצמית שלי, על בוחן המציאות, על מי חשבתי שאני, והלקחים מן המציאות בשטח...
אבא שלי נולד כמוסלמי בכפר קטן ליד אום אל פאחם, מה שהופך אותי לצברית דור שישי בארץ. בעברו היה ספורטאי מצטיין, אלוף ישראל באיגרוף, מ״פ מעוטר בצנחנים שהתגייס לטירונות כמוסלמי ובסיומה קיבל את הגיור באופן אישי מהרב לאו .
המידע הזה הוסתר ממני במשך כל הילדות, אבי ניסה למנוע מאיתנו לחיות בקונפליקט מתמיד במדינה שסועה ומורכבת. היותו בן יחיד ויתום, או לפחות זה מה שחשבתי אז, סגר את הגולל על שאלות נוספות. על אף כי בבית הורי דיברו עברית וערבית לסירוגין (אמא שלי דוברת תשע עגות שונות של ערבית, אבל זה לסיפור אחר) את ההיסטוריה הזו גיליתי רק בגיל 22, ובמובנים מסוימים נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים...
אתם מבינים, גדלתי בבית ימני קיצוני, רחבעם זאבי, טרנספר וכל השיט.
את הסטירה הראשונה קבלתי ברצח רבין, זוכרת שלבשתי חולצה של מולדת והחלפתי לחולצה לבנה נטולת שיוך פוליטי דקה לפני שהצטרפתי לחברי מהתיכון לאומנויות ועלינו לירושלים ללוויה.
לא הצלחתי להבין ואני לא מבינה עד היום את האירוע הזה, שום דבר לא יכול היה להצדיק בעיני רצח פרט להגנה עצמית ובטוח שלא על רקע פוליטי.
ואז צבא, התקבלתי ללהקה צבאית אבל כמו ילדה טובה מצאתי את עצמי בקורס מכיו״ת בנחל, רק כי לא יכולתי לשאת את האכזבה בעיניים של אבא שלי. היה חשוב לו שאעשה שירות משמעותי ואני הנחתי את הגיטרה והחלומות לשנתיים ולא הרמתי אותה כמעט עד סוף השירות...
בגיל 22 גיליתי בדרך לא דרך על ההיסטוריה המשפחתית הסבוכה שלנו, כמו גם על משפחתו המאד חיה של אבי אשר בחרה לנדות אותו. בליבי גמלה ההחלטה שלא לעמת אותו, הבנתי שהוא לא חייב לתת דין וחשבון, הוא עשה מעשה אמיץ ולא מובן מאליו בטוח נוכח התקופה, וביום בו יחליט שהוא רוצה לשוחח על הנושא, הוא יגלה כמה הכלה וגאווה אני חשה כלפיו.
מעט אחר כך נחתה ההבנה כי יכולתי מאד בקלות להיוולד בצד השני של המתרס, מה שגרם לי לעשות חישוב מסלול מחדש. התחלתי לחקור יותר את הנרטיב הערבי הפלסטינאי והעולמי, גיליתי הינדוס תודעה, הזנחה, דמגוגיה וגזענות משני הצדדים, עוולות לצד רגעים של חסד. לא פסחתי גם על חקר הקוראן, בניסיון להבין מה מניע את הפונדמנטליזם, האם מדובר בטקסט כהווייתו, או באינטרפרטציה המתרגמת לאידיאולוגיה רצחנית?
וככה שנים הילכתי על התפר, בין הזהות הישראלית האבסולוטית שלי לבין ההכרה בקושי שגם הצד השני חווה.
זה לא היה קשה, אני יצור אמפתי בהגזמה המסוגל להרגיש עצב אמיתי על שקית נילון המעופפת בדד ברוח... (אייקון של יד מיואשת על המצח)
תוסיפו לזה נטיה טבעית למזעור קונפליקטים הגינות והוגנות, ליברליזם וזכויות אדם, ואופס אני במרכז שמאל, לא מוכנה שירצחו בי, אבל בהחלט מוכנה לעשות לא מעט כדי לשפר תנאים ולהגיע לסטטוס קוו המאפשר לכולם לחיות טוב יותר...
בשבת התרסק בי משהו, אין לי מושג איך לקרוא לזה, אובדן התמימות או על הפיקחון,
ולפתע אין מיזעור קונפליקטים כי אין קונפליקט...
אין אמפתיה, כי מי שמביא תצוגת תכלית כזו לשולחן, לא ראוי לכזו...
אין זכויות אדם כי הם רצחו את המושג והוכיחו שאין בהם שמץ של אנושיות...
אני לא מזהה את עצמי מול השנאה הזו, לא מצליחה למצוא שום צידוק או שביב של הבנה,
מרגישה כאילו איבדתי סופית את האמון באנושות...
היום בעלה של חברה קרובה, שמאלני קיצוני, כתב בפייסבוק ״מרד גטו עזה״ והציג את זה כאנלוגיה לגיטימית...
זו לא אנלוגיה, זו דמגוגיה, אף יהודי בשואה גם לא הפרטיזנים עצר להתעלל בגופות של גרמנים, לרצוח ילדים כפותים, או לאנוס בנות ערובה...
אני בכלל לא נכנסת לכמה זילות שואה יש בביטוי המתריס שהוא חלב בכישרון רב מהמקלדת שלו.
ואולי לא הבנתי כלום מעולם, ויוסף חדד וצבי יחזקאלי צודקים ועם ערבים צריך לדבר בערבית...
(נשבר לי הלב)
Seemed the better way
When first I heard him speak
Now it's much too late
To turn the other cheek
Sounded like the truth
Seemed the better way
Sounded like the truth
But it's not the truth today
