״הספק הוא החבר הכי טוב של המודעות״
משפט המשמש אותי לא פעם להסביר כי הטלת ספק בעצמינו אינה יריה לליבת הבטחון העצמי, אלא הזמנה להתפתחות, לחקר פנימי מתוך ענווה, להותרת מקום לתהיה, טעיה, תעיה, ובסופו של תהליך גדילה.
רובינו במודע או שלא, מבלים חיים שלמים בניסיון להפוך לגרסה טובה יותר של עצמינו, ברמה הארצית מדובר על השכלה/קריירה/נכסים ושאר ירקות.
ברמה הרוחנית על שליטה על היצר, או גיוסו ליצירה חיובית, על ניקיון הנפש וניטרול האגו, על מודעות, מידות, התמודדות עם דפוסים, חלקם יצרנו בעצמינו, חלקם קיבלנו בירושה בלית ברירה, או גלגלנו איתנו מחיים עברו. אם על נכסים או השכלה השכר הוא סטטוס או תחושת הצלחה, הנהוני הערכה כאלה או אחרים מהסביבה או עוד אפס למשכורת השנתית, השכר על העבודה הרוחנית הוא בעיקר להיות ראויים מול עצמינו, מול ״המקום״ ומול המעט שחשובה לנו דעתם עלינו. ראויים לכל המתנות שהחיים מזמנים לנו, להזדמנויות שהיה ונגיע אליהן נטולי מודעות נפספס, או ניתן לשדים שלנו לנהל אותנו, במקום לדעת וללב.
ואז מגיע רגע האמת, סיטואציה בה קואליציה דימונית מרימה ראשה, מבט במראה משקף מפלצת תאבת דם שיכורת כח ואגו. אין מנוס, הדם מבעבע וכל מה שנותר הוא להתבונן בסיטואציה במבט עילי ולומר money time האם כל מה שעברתי יאפשר לי להתנהל נכון? האם המודעות תנצח את האגו...? האם מתוך תחושת העקה הזו יכול ויווצר רגע של חמלה לעצמינו ולסביבה?
השבוע היה לי רגע כזה, רגל גסה שלא היססה לדרוך על מורסה רגשית... כטבעם של רגעים כאלה הוא הפציע ללא הודעה מוקדמת או שהות לתכנן אסטרטגיה נכונה. להפתעתי ולשמחתי הייתי קלילה, אלה בין עננים, בחנתי את הנתונים ובחרתי מתוך שלווה פנימית, מתוך אדיבות לאחר ולעצמי, לא איפשרתי לאגו מקום גם כאשר הצד השני הכשיר את הקרקע, ואפילו כשהיקום בדרכו אמר לי "זה בסדר, הפעם לגמרי מותר, שפכי חמתך על הגויים..." בחרתי חמלה על ששון אלי קרב, אהבה על פני מדון.
מטולטלת קלות מהשיעור אני מחויכת ומרגישה חזקה מאי פעם...
I've passed the test
I will diminish and remain Galadriel...