לפני 7 שנים. 18 בינואר 2017 בשעה 11:11
קור אימים והעצים בשלהם, נאמנים לסדר העתיק, פושטים עלוותם
בחזית ביתי האדמה הטובה, מרוצפת בעלי מייפל יפני
שטיח ארגמן, עדות לסומק הפושט בלחיי כשאני חושבת עליך...
מרימה עלה לכסות בו את לוח ליבי,
אל תתבונן, ממילא אתה נאלם מול כל גילוי של רגש,
שותק מול אצבעות ארוכות המלטפות צלקות,
נטולות חרדה למראיתן.
כמה, מותש, ממאן להפנים, אתה בוחר להתערסל בזרועות ההרס העצמי שלך,
מניח כי אני לא רואה אותך כמות שאתה, על השדים, הרעב, והבדידות המזהרת,
מפוחד להתמוסס בחום המזוכך שאתה כל כך זקוק לו בכדי להתקיים.
כמה פצוע אתה צריך להיות בכדי לא להאמין שכאשר אני שולחת יד, אני באמת מתכוונת...
