לפני 7 שנים. 22 בינואר 2017 בשעה 11:48
נתקלתי השבוע בשתי כתבות, האחת סיפורה של מורן נפגעת תקיפה מינית שבחרה לסיים את חייה המאד טראגיים בגיל 36 בהמתת חסד. והשניה, כתבה על רותם גיאת, נערה בת 17 וחצי שהתאבדה לאחר שחוותה התעללות מינית החל מגיל 5 במשך מספר שנים, ולמרות ההורים התומכים והטיפול המסור, לא יכלה להכיל יותר והחליטה לפרוש מהמרוץ...
אין לי מושג האם הפוסט הזה יוותר באוויר, קשה לי מאד עם כל דבר המריח כמו רחמים עצמיים כשמדובר בי, אבל היום אני חייבת לעצמי התנצלות...
לא לאשה הדעתנית והדומיננטית שאני היום, לא לאמא הרכה והלביאה הערנית, גם לא לזו שכבר השתפשפה ויודעת להתמודד עם אתגרים במגוון דרכים או לזו שחוגגת את מיניותה ולא מתנצלת עליה.
אלא לעצמי של לפני 32 שנה, כשדוד שלי החליט להניח עלי יד לראשונה...
כשמצאתי עצמי בבית קולנוע עם כל בני הדודים והוא הניח את כף ידו פרושה על הכסא בעודי מתישבת והחל ללטף את תחתוני. אני לא זוכרת את המגע שלו אני מנותקת מהתחושה הפיזית, רק את הקבס שעלה בי, את ההבנה שהאצבע שלו מנסה לחדור, את הניסיון שלי לזוז וההשתקה מצידו, בעודי תוהה מה אני מרגישה...
לא טוב לי, אני הבכורה והבוגרת, והוא גורם לי להרגיש קצת מיוחדת, הוא מפנק אותי ועדיין בא לי להקיא... הסרט בסלואו מושן... לא נגמר....
הייתי בת 6.
לעצמי, בגיל 13 כשסעדתי את סבי, ניגשתי להניח כלים בכיור, והוא נכנס מהדלת האחורית של הבית נצמד אלי מאחור בזקפה ערה, מסומם וצוחק כאילו הכל הגיוני. הלשון שלו מלקקת את צווארי, ואני נחנקת... סחרחורת ועירפול חושים,
ריח סיגריות מעורב בריח גופרית גהינום. הדבר שהכי חי עבורי עד היום הוא הריח...
נאבקתי אבל לא הוצאתי הגה, לא רציתי לשבור לסבא שלי את הלב כשהוא בכסא גלגלים אחרי שבץ בחוסר אונים מוחלט...
ואין לאל ידו לעשות דבר.
לעצמי, בגיל 16 בעליה לתורה של אחי...
כשהביא לאימי גורת חתולים. ובתמימותי הרמתי את גוש הפרווה הענוג הזה, מחבקת אותה לחיקי, בע״ח תמיד היו אהבה גדולה שלי, והוא חייך וליטף אותה דוחק את אצבעותיו העבות מנגד לחזי מול כולם בידיעה שאני אאלץ לשתוק... והחתולה בעוונותיה, מסתירה את מה שידו עושה באמת...
באותו הערב הוא חיכה לי בחדרי בקומה השניה, החלונות והתריסים היו מוגפים, ניסיון עלוב שלי להמנע מריחות המנגל והרעש הכאוטי. נכנסתי לחדר מבלי לטרוח להדליק את האור, כל מה שרציתי היה שקט. נזרקתי על המיטה רק בכדי לזהות צללית בפינת החדר ולהרגיש את משקל גופו והריח המזעזע הזה שוב עלי... זוכרת שניסיתי להגיע לפטיש שהיה על הרצפה אחרי שתליתי באותו היום לוכד חלומות... לא הצלחתי, הוא שוב צחק...
ואני, אני שוב לא דיברתי, כי סבתא שלי ישבה בקומה התחתונה, הבית מלא באורחים, ואיך אני אהרוס להם את המסיבה !?...
לעצמי, כשאיחר לי המחזור, פחדתי פחד מוות. כשסיפרתי לאימי שהייתה עסוקה בעיקר בלרחם על עצמה...
ובחרה ״להגן״ עלי על ידי כך שנמנעה מלשוחח עם אחיה במשך שנה, תלונה במשטרה היא מושג שלא היה לאף אחד בלקסיקון.
לעצמי, כשאף אחד במשפחה לא צידד בי, כי אין סיכוי כי אדם שהיה מעורב בפלילים בכל חייו הבוגרים, שישב מספר פעמים בכלא, והרג אדם בעברו (ולא במסגרת שירות קרבי) אנס את האחיינית שלו.
יותר הגיוני שה״רוקרית״ עם הגיטרה על הגב, הכתף החשופה והשיער הפזור, פיתתה אותו.
לעצמי, כשעדיין הרגשתי מחויבת ודיברתי עם המשפחה שבחרה לא לדבר איתי, בגלל שזו המשפחה היחידה שהייתה לי, ועוד הייתי חדורת אידיאלים, מאמינה בטוב, זקוקה לבית.
לעצמי, כשבמשך שנתיים חלמתי לילה לילה איך אני דוקרת אותו בסכין... והנחתי את תוכניות הנקמה בצד רק כשאישתו התאבדה וקפצה מהקומה השישית.
כי קארמה יותר חזקה מהכל, ונקמה רק מרתקת אותי למקום ולא מאפשרת לי להתקדם. והוא אחרי הכל איבד את האדם היחיד שחשב שהוא שווה משהו.
לעצמי, כשהמשכתי להגיע לביתם של סבי וסבתי, אותו הבית אליו עבר לגור אחרי מות אישתו, נמנעת מאינטרקציה אבל חווה את הדברים בראשי אין ספור פעמים רק בכדי לא להפסיק לבקר ולהאלץ להסביר לסבתי מדוע.
לגברים שפגשו אותי בדרך עד שהתאזנתי, אלו שהורדתי על הברכיים לפני שלמדתי איך לעשות את זה מאהבה, כי הייתי צריכה לקבל את הכח והשליטה שלי בחזרה ולא עיניין אותי באיזה מחיר...
לעצמי, כשאיבדתי עוד כמה שנים טובות עד שהצלחתי להפסיק להריח את ריח הסיגריות והבל הפה שלו או לראות את פניו למולי וככה לאבד שוב ושוב אורגזמה אחרי אורגזמה אחרי אורגזמה...
לכל אלה שחטפו שוק תרבות ונעו באי נוחות מול הקלות הבלתי נסבלת בה אני מדברת על האונס ועל ההתעללות המינית ולו בגלל שאסור לשתוק, זה חייב לצוף, ואין במה להתבייש.
לאמא שאני ולחרדות שמלוות אותי יום יום, אשר בגינן בתי בת ה 5, לא נותרת לבדה בטיסה טרנס אטלנטית אפילו לא לדקה, ואם ניגשים לנוחיות עושים את זה יחד, גם אם זה ממש לא נוח (:
לניסיונות שלי להיות עירנית ולגדל אותה באיזון, לא להטביע בה את חותמם של הפחדים שלי, לא להפוך את הצלקות לפריזמה שהיא מתבוננת במציאות דרכה.
.
לעצמי ולאיש מאד יקר לי, עימו שוחחתי לפני כיומיים. במהלך שיחתינו הנושא עלה, ומצאתי עצמי בורחת ואומרת
״זו לא הייתה התעללות... כי זה לא כאב...״
(אשכרה הקטנתי את זה)
בולשיט, זה עדיין כואב, המשפט הזה מעוות מיסודו והסיבה היחידה לומר אותו היא בכדי לא לשהות בתוך הכאב, כדי לא להרגיש את הבגידה הזו, את הנטישה הזו, את התסכול הזה, את אובדן התמימות הזה.
זו התעללות וגם אם קשה לי לומר את זה כי אני ממאנת להתבוסס ברחמים עצמיים, אני חייבת להודות על האמת למען הילדה שהייתי אז...
סליחה.
רותם ומורן,תהנה נשמותיכן צרורות בצרור החיים, אני יכולה רק להצר על זה שהותשתן, מי ברוח מי בגוף... ולהבטיח ששום דבר טוב לא מחכה למי שלקח בכח... שום דבר טוב לא מגיע למי שהתעלם מכאבו של אחר...
הכתבות :
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4909879,00.html
