יומן

מדי פעם, כשאני מנסה להרדם, העבר שלי פורץ בשטף מתוך הזיכרון ובא לרדוף אותי. ויש שם בעיקר תחושות של בושה עמוקה ומושרשת חזק. כאילו שורשיה הקדימו את ההתרחשויות עצמן. כאילו ההתרחשויות נדבקו לשורשי הבושה שהיו שם הרבה לפני כן - והפכו למייצגות.
בושה עמוקה ורחבה, צורבת בעוצמתה.

אני לא רוצה שימותו יותר אנשים בגיל של אבא שלי. אני לא יודעת מה אעשה כשזה יקרה לו. הרי הוא לא יחזור יותר אחרי שזה יקרה לו. הוא יתחיל להתפוגג ואני אשאר בלעדיו עד הסוף שלי. בלי העיניים הטובות שלו.
אם הייתי אלה הייתי מעניקה חנינה ממוות לכל אלו שנולדו בשנת 1940 רק כדי שאבא שלי לא ימות אף פעם. שכולם ימותו, רק לא הוא.
האם הוא יודע כמה הוא חשוב לי? 

אחרי שיירצחו ויחוסלו ויסוכלו וינוטרלו מן העולם,

או שיסולקו, ייפלטו, ימצאו עצמם מחפשים מקום אחר,

איש לא יזכור שהם היו

ושהיה דבר כזה, במאה ה-21,

במקביל לאינטרנט ונייד ושבועת היפוקרטס ודמוקרטיות ליברליות,

ואמנות בינלאומיות וחוקה וחוקים ונאורות של המאה ה-21

כזאת-

כביכול כזאת-

אחרי כל זה

אף אחד לא יזכור שהם היו.

הרוחות שלהם לא יבואו לרדוף בחלומות של אף אחד

חוץ משל אלו שניסו להזכיר אותם מדי פעם,

באיזו אמירה ברורה ומלאה בחששות

להתנכלות והשלכות,

או סתם מבט של כעס עצור של אבא

שלא אומר כלום, אבל מביט בך כמו בוגדת

או משוגעת חלקית.

מביט בך ולא מבין איך הילדה הטובה שלו

שאת טוב הלב שלה הוא טיפח כמו שמטפחים גינה

או ילדה טובה, הלוואי,

איך מכל זה יצא הדבר הזה שכאן מולו קורא לצדק

שמחוץ לציונות.

גם הרוחות שלהם ינוטרלו, יסוכלו, יחוסלו וירצחו,

עד שלא ישאר מהם דבר.

לא זיכרון, אפילו לא כמה משפטים בספר היסטוריה משעמם

של תלמידי כיתה ט' בבית הספר הריאלי בחיפה

החד לאומית וחד לשונית.

אני מביטה במחיקה העתידית הזאת:

ובשונה מהעוגן הפנימי שהיה לי מאז ומתמיד,

היא נראית לי אפשרית פתאום.

הרעים ינצחו ואני אחת מהם.

הנמחקים ינוטרלו ואני לא יכולתי להושיע.

היום הבת שלי קראה בעצמה את המילים הראשונות שלה בחיים. היא כבר מזהה את כל האותיות והיום לימדתי אותה את הניקוד קמץ ופתח. היא קראה לבד את המילים ירד, מטר, מחא, כף ועוד כמה. בכל פעם שהיא הצליחה לפענח לבד מילה, נדלק לה אור בעיניים. זה היה מראה נפלא. כאילו היא גם התלהבה מהיכולת שהיא לא ידעה שיש לה, וגם הבינה פתאום את הפוטנציאל שטמון ביכולת לקרוא לבד. היא גם בנתה נבל היום. חיברה ארבעה מקלות עם מסקינג טייפ וביקשה להוסיף להם מיתרים. איזה כיף! לא האמנתי שהיא תצליח אבל היא הצליחה וזה אכן משמיע צלילים ואפשר לפרוט על זה. היא גם הציעה להוסיף לבצק של העוגיות קליפה מגוררת של קלמנטינה וזה יצא ממש טעים, ואפילו ליקקה כל שקד, טבלה אותו בסוכר והצמידה לכל עוגיה, מה שיצר ציפוי פריך על כל שקד אחרי האפיה.
כמה יצירתיות חסרת דעה קדומה יש לילדה הזאת. פשוט תענוג.

הגבר והילדה נסעו ביחד לראות קצת תיאטרון בעכו ואני מיד מילאתי את הכוס ביין (לא כוס יין גדולה כזאת של טעימות, סתם כוס ענתיקה לתה, כי זה למטרה שונה) גילגלתי סיגריה, חיכיתי שאתחיל להרגיש את הדגדוג של האלכוהול בשרירים ובאתי לכאן לכתוב. לנקז בעצם.
אני מוצאת רצפים נדירים של שעות שאין אחריהם שום תפקוד שמצפה לי. אין צורך לקחת את הבת שלי מהגן ולא צריך ללכת לסופר או להכין ארוחת צהריים, ולא שום דבר מאלו שתמיד צריך צריך צריך.
מוצאת לי כמה שעות של מרווח שבו אני יודעת שיש לי את האפשרות לתת לאלכוהול למסמס לי את חומות האבן הרגשיות והתפקודיות, ולהרגיש משהו.
אני נזכרת בחלום שהיה לי לפני יומיים, כשהייתי היחידה שיכולה ליילד מישהי. מישהי מהתיכון. הבאתי לה מגבת ספוגה במים חמימים להניח על הגוף, ומזרן עטוף בשעוונית, כמו שבאמת יש בחדר היולדות. זה היה מלחיץ (להיות היחידה שחושבת שצריך לעשות משהו ולהתכונן). אני נזכרת בסיוטים שיש לבת שלי לאחרונה. בהתחלה היא לא רוצה לספר לי מה היא חלמה, אבל אחרי שאני אומרת לה שהיא יכולה לספר לי כל דבר שהיא רוצה ואני לא אפחד ממנו, היא מספרת על הנחש שהכיש אותה, אבל לא הרג. ועל הדְבוֹרים והדָבּּוּרים שעקצו אותה (בחצר של הגן ילדים הרגו דבּוּר). על החיפושית בלי רגליים שעמדה על החלק הפנימי של המרפק שלה. מפחיד להיות בחיים. הייתי רוצה להצליח להעלים את כל הפחדים שלה. לא מגיע לה להרגיש פחד.
אבל למי מגיע להרגיש פחד, בעצם? והעולם בכלל לא עובד ככה, בעצם.
אבל הייתי רוצה להצליח להפיק ליטוף שיעלים את הפחדים שלה. שלא תחשוש מעוקץ של דבור או משיניים של נחש או מהעצב של אמא ואבא שלה.

נעים להרגיש את החומות מתמוססות ולגלות שבסך הכל אני חושבת בעיקר על טובתה.
תמיד אני חוששת שבעצם אין בי אהבה, וטוב (ומרגיע) לגלות שעיקר הרצונות שלי מכווננים אליה.
זאת הוכחה של אהבה, עם כמה שזה נשמע מטומטם.
יש לי הוכחה שאני אוהבת את הבת שלי כמו שצריך.

לועגת לעצמי עכשיו. על הצורך שלי להיות "כמו שצריך", על חוסר היכולת לדעת מה אני מרגישה, על התפוגגות האני, על הסרת ציפיות האגו מעצמי. על הכלום שנהייתי.
ומצד שני, באמת מרגישה שהיא יותר חשובה ממני. כי לה יש תקווה, ובשבילה אני באמת רוצה.
כי אני אוהבת אותה, כנראה.

אני זקוקה לקבוצת תמיכה לשמאלנים. שם אוכל לספר כמה אני חוששת לומר את דעתי ליד בני משפחה וכמובן שלא מעיזה בכלל לומר אותה סתם ככה ליד אנשים ברחוב, נניח המדגם המקרי של אנשים שמחכים לידי בתחנת האוטובוס.

לא יודעת למה, אבל כשקראתי את הכינוי "מונגולואיד מושפרץ", שניתן לשמאלני כלשהו באיזה טוקבק ברשת, משהו בי נשבר והתחלתי לבכות. כל כך הרבה אנשם ישמחו לדקור אותי ולהכות אותי בגלל שאני מאמינה בשוויון זכויות מלא ובלתי מתפשר ללא הבדל דת גזע ומין. קראתי גם איחולים לכך שבתי תחלה בסרטן. והרחובות מלאים באנשים כאלה. בגברים ונשים שמאחלים לילדיהם של אחרים לחלות בסרטן. איך בן אדם מסוגל להוציא מילים כאלה מהלב שלו?

דב חנין הוציא פוסט https://www.facebook.com/dovhanin/posts/799296703437630 ובו שיר שכל כולו הומאניות. התגובות לפוסט? כל כך מחליאות שאין לי מילים.

התייאשתי היום מאוד מבני אדם. כל כך בקלות הם מיתדרדרים לאלימות ואכזריות חסרות רסן. רק צריך לגרד שכבה דקיקה של איפוק, והדחפים האלימים מתפרצים כמו צונאמי.

ורק כאן, באנונימיות, אני מעיזה לכתוב את הדברים האלה. אני באמת באמת מפחדת לומר אותם תחת שמי המלא.

התקופות שבהן הדיכאון חוזר ומתיישב עלי כמו ענן, אולי כמו ערפל חסר צבע, אלו תקופות קשות. אבל בדיעבד הן מחוקות מהזיכרון. אני לא זוכרת מה היה. וכשאני בתוכן הן מוזרות עוד יותר כי אז גם הזיכרון היומיומי אינו קוהרנטי. היום למשל שכחתי איך אני שותה את הקפה שלי. שני סוכר או אחד וחצי? ניחשתי שאחד וחצי אבל טעיתי. האם באמת עבר כל כך הרבה זמן מאז ששתיתי קפה? לא. לכל היותר כמה ימים. הכוס עם המשקע השחור עדיין נמצאת כאן לידי. מתי זה היה ששתיתי אותה? במצב רגיל, כשאני לא בתקופת דיכאון, אני שותה קפה כל בוקר ולפעמים כמה כוסות ביום. אז כמה ימים אני כבר ככה? זה כבר שבועיים? יכול להיות שרק שבוע? אולי שלושה? זה מוזר, ההתרופפות הזאת של הקשר עם המציאות הקונקרטית. למזלי זה נשמר תמיד בגבולות הסביר. אני לא אשכח למשל שצריך לטפל בבת שלי: לקחת אותה לגן ובחזרה, מקלחת, לאכול, סיפור לפני השינה. אני לא שוכחת לדבר איתה ולשאול איך היא מרגישה. אבל אני שוכחת כמה זמן אני כבר בתוך ענן ושוכחת איך אני שותה קפה ואם התקלחתי אתמול או לא. שוכחת כמה זמן עבר מאז שקיבלתי מחזור ואם כאב הבטן החד הזה יכול להיות בגלל שזה כבר ביוץ.

הייתי צריכה להיות אותה קוקיה מהסיפורים:

נוצות יפות אבל את הביצה מומלץ מאוד להעביר אל השכנה.

כך יבקע הגוזל שרימה את הגורל

ובמקום נוצות יפות של רושם

יקבל ארוחות שלוש ביום

ומקום נקי לישון

וחיבוק ומילים טובות

וסבלנות שיש רק לאחרות.

מאז גיל 15 אני מתעבת שקרנים. קרה אז משהו שיצר אצלי משבר אמון כל כך גדול שהוליד אצלי פחד ענקי משקרנים ושנאה עזה לפרקטיקה הזאת. זה לא השקרים עצמם שמעוררים אצלי את ההשתוללות הפנימית הזאת, זאת ההבנה שמישהו ששיקר יכול וכנראה גם יעשה את זה שוב, לכל מטרה ובכל הזדמנות ואין לי שום דרך לדעת או להגיב.

עכשיו הבת שלי בת 4 והיא התחילה להבין שאפשר לשקר. היא מתחילה לשחק עם התגלית החדשה והמועילה הזאת והכעס שמתעורר אצלי מבהיל אותי בעוצמה שלו. אני מצליחה לשלוט על התגובות שלי ולא מפילה עליה את העוצמה הזאת, אבל איזה השתוללות של רגשות שאני חווה מבפנים, זה פשוט מבהיל.

ויותר מהכל אני פוחדת שהיא תאמץ לה את הכיוון הזה ככלי לגיטימי ביחסים עם בני אדם. אני פוחדת לשנוא את הבת שלי.

בכל פעם שאני נזכרת בעבר שלי, אני מתמלאת בתחושת בושה כל כך עמוקה שבא לי להתחבא.

אני בשנת ה-40 לחיי עכשיו. נדיר שאני נזכרת בעבר. אני לא מדברת על היזכרות טכנית, אלא על איזה שטף של רגעים שמגיעים באמצע הלילה, ומסתדרים אחד אחרי השני באופן כזה שאיא אפשר שלא להתמלא בתחושה הזאת של הבושה.

כל כך הרבה חרטות יש לי שזה מדהים אותי לחשוב עד כמה בן אדם יכול להיות חסר מודעות עצמית ברגע נתון, ועדיין לחשוב שהוא מבין בכלל מה שהוא עושה.

בבוקר למחרת ההיזכרות, כמו היום למשל, הפרטים כבר נעלמו וגם התחושה עמומה מאוד. כמו שאריות של חלום שמשאיר אחריו רק תחושה חזקה שמשהו חשוב עבר לי בראש, אבל שום דבר קונקרטי לא מצליח להסביר את העצמה של ההרגשה.