יומן

יש בבית ריח טוב של חמין.

יש בית.

יש ילדה קטנה ומתוקה שישנה בחדר הסמוך.

יש איש אהוב ואוהב שישן גם הוא בחדר הסמוך.

ואפילו וודקה עם לימון יש לי.

אז למה בכל זאת רע לי ולמה בכל זאת בא לי את אותו הדבר העתיק ההוא, מיתי כמעט.

ההתפקחות הפוליטית הכפויה עלי? זה העניין?

זה הדיכאון, השותף שמעולם לא הוזמן להשתתף במסע שלי?

אולי זה כי אני רואה באיזה זבל אנשים מתעסקים בזמן שהם דוחקים בשעמום את הדברים המשמעותיים?

אולי זאת התחושה שהלכתי מזמן לאיבוד בתוך הדרישות של החיים ולא נשאר כבר כלום ממני?

זה הדיכאון, אני אומרת לעצמי. משועממת מהתשובה, כן. בהחלט משועממת.

הקול של הפסיכולוגית שלי נשמע חלושות מאיזו פינה נשכחת בתודעתי, והיא אומרת: "את תמיד מעליבה את עצמך על הדרך".

אז אולי נמאס לי כבר לחשוב שהתשובה היא "הדיכאון", כמו איזו כותרת שפותרת לי את כל השאלות.

מה זה הדיכאון הזה, לעזאזל? והנה היא באה, השאלה הכי פתטית ביקום: למה דווקא אני?

אולי הוודקה והאיזכור של הדברים הטובים (חמין, ילדה, אהוב), אולי הם, ואולי זאת דווקא הציניות הלעגנית הזאת, שהעלו חיוך דק על פניי.

אבל החיוך עלה. הוא ייעלם בקרוב, אני לא דואגת, אבל בינתיים קצת יותר בסדר.

זה כמו סלע דחוס או שזו סופה כבדה שמתקדמת לאט. זה בפנים או בחוץ? זו אני?

זו עייפות בלי סוף או עצב בלתי פתיר.

זה רעש לבן ושקט לגמרי, שבולע את כל רחשי החיים.

הקטנה נפלה אתמול מהמיטה מתוך שינה ונפצעה בשפה. ירד לה דם, למסכנה, והיא רעדה ובכתה. חיבקתי וליטפתי אותה ובזמן שהיא נרדמה שוב, היא התעוררה כל דקה ובכתה עוד בכי קטן, ליטפה אותי ושוב נרדמה. ככה שוב ושוב.

אחר כך נרדמתי וחלמתי שהמלחמה הגיעה. השמיים התמלאו תוך דקות במטוסים ענקיים ששלחו טילים דמויי מטוסים וציפורים. התחלנו לברוח אל המקלטים ליד הבית של כ'. לא הספקנו להגיע לשם כי מבול של טילים רדף אותנו ופורר את כל הבניינים ואותנו. התחבאתי מאחורי קיר וראיתי את הצללים שנופלים, שסיפרו את סיפור ההפצצה. אחרי שהמטוסים נעלמו, נשארו בתים הרוסים ושקט, ומעט מאוד אנשים שהסתובבו ביניהם. ואז נשלחו דחפורים לפורר את ההריסות. אחרי הדחפורים הגיעו חיילים שעברו ודרכו על משטח האבנים האפורות שכיסה את האיזור. הם דרכו בכל מקום כדי לוודא שאף גוף חי לא נשאר בשטח. ידעתי שבעוד רגע הם יגלו שניצלתי ממות. כל הזמן חשבתי לעצמי: "למה את בורחת מהטילים, מהפצצות, מהדחפורים? אל תתחבאי, תעמדי ותתני לזה להרוג אותך. הרי זה מה שאת רוצה." אבל לא יכולתי לעמוד בפחד מהכאב וברחתי והתחבאתי וניצלתי. חשבתי לעצמי שזה כל כך אירוני שדווקא אני ניצלתי. אחרי שנגמרה המלחמה נפגשנו, כל הניצולים. עשרות בודדות של אנשים. זה היה כמו הניצולים מהשואה. היינו זקנים וזכרנו את המלחמה מהילדות.

אני רואה את הציורים שלו ובא לי לבכות.

וכמה זמן כבר לא בכיתי. אני ממש לא זוכרת כמה, אבל אני מסתכלת עליהם ומרגישה את הצריבה הזאת של הדמעות, שלא יוצאות. הפקחים שבראש שלי כבר עובדים. הם שואלים למה ומגייסים את האנליטיות ואת הלוגיקה. לעצור בנקודה הזאת כדי לשאול שוב למה? (למה אני שואלת למה דווקא עכשיו?) לעצור או להמשיך לתאר איך הדמעות כמעט יצאו ממני כשהסתכלתי על הציורים שלו, כשהרגשתי את חוסר התוחלת. לעצור - כמו שעשיתי - ולשאול למה אני מרגישה חוסר תוחלת כשאני רואה צבעים מדהימים של כך? לסדר לכם את המחשבות שלי כדי שיצא משהו מובן? (מי זה "אתם"? אל מי אני כותבת? טוב, זו באמת השאלה האחרונה שצריכה להטריד אותי.) וחבל שאני נותנת לכל כך הרבה שאלות למלא אותי במקום... במקום מה? טוב, אני כבר שלב אחד אחרי שחוסר התוחלת תפסה לי את המי שלא אהיה, אני.

כן, אין סיבה, אין משמעות, בלה, בלה ובלה. שמענו כבר, מותק. שמענו את פזמון ההגנה שלך כבר עשרות אלפי פעמים (הערכה מדוייקת). למה תמיד אני בורחת לתשובה האולטימטיבית שלי: "אין משמעות, הכול חרא"? שוב פעם למה. בשביל מה לשחק כן/לא, שחור/לבן? הרי אפשר לתמצת את המשחק למילה אחת: "למה?"

אז אני אנסה לחזור לרגע ההוא, שהדמעות כמעט יצאו לי כי הציורים שלו כל כך. זה החופש שלו. זה הדבר בו אני מקנאה כל כך. לא למדתי ציור או עיצוב. לא הייתה לי תקופת גיבוש סגנונית ולא תקופה אקספרימנטלית. אני גם לא יודעת לרשום כמו שצריך והרישומים שלי היו עד לא מזמן כמו של ילדה בת 14 עם ציור כתחביב. אז מטבע(?) הדברים אני מנסה להצליח לצייר אובייקטים "כמו שצריך" (למה? שאלה יפה). אחרי שאצליח לצייר "כמו שצריך" אצטרך להתחיל לשחרר את הכמו שצריך וללמוד לצייר שוב מהבטן. אין קיצורי דרך בדברים האלו. זה בולט לעין מי יודע לצייר ומי לא. מי רואה נפח ומי לא. מי הפנים פרספקטיבה ומי לא וכן הלאה, כל שאר המלאכות הקשורות בציור. חייבים לדעת את הכמו שצריך לפני שאפשר לעוף. ואני רוצה לעוף כבר, אבל לא יכולה. ושוב עולה היא, הלמה הגדולה מכולן:

למה חלום שחלמתי לפני עשרים שנה ממשיך להיות רלוונטי, ואפילו ביתר שאת, גם היום? בחלומי הייתי גם הרודף וגם הנרדף. כשנרדפתי, ברחתי במחילות סורגים, ומתוך פתח עליון ברחתי ונכנסתי לתוך כלוב. הפתח, כך ידעתי, היה נעול. הפתח, כך ידעתי, היה פתוח. נעול ופתוח בו זמנית. בידיים שלי, אבל בלתי אפשרי.

וכמו ב"משל קטן" שכתב קפקא:

"אהה", אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל-כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." – "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון", אמר החתול ובלעו. (תרגום של שמעון זנדבנק)

כבר לא בא לי לבכות יותר. על כל השאר, השאר שהוא הדברים החשובים יותר מציוריו של ג'ו סורן, שאר הדברים שאני יודעת שהם חשובים יותר, אבל כרגע דחוקים בפינה המודחקת ביותר, על כל השאר, אין בכלל מה לדבר.

אני כותבת כאן רק כשיותר מדי רע לי ואין שום מקום אחר לפרוק.
לא, אני כבר לא הולכת לפסיכולוגית יותר. אין כסף.

אז נספור. ספירה תמיד עוזרת. הסדר חשוב לציניות שחשובה לגרוטסקה, שחשובה להדחקה:

מזל שיש אלכוהול, אני מקווה שלא אתמכר חזק מדי.

אישה אחת מתה היום מסרטן השד. אימא לילדה בת ארבע. בת זוג של איש אוהב. זה עצוב לא פחות ממוות של אנשים שאתם מכירים. באמת.

פגעתי בבן זוגי ביום הולדתו.

יש אפליה איומה בעולם האנושי שלנו. קטגוריזציה של טוב/רע על בסיס דת, לאום, מגדר, יופי, שומן. דברים שאין להם שום קשר עם מוסר אנושי.

אנשים שורפים את עצמם וזה כבר לא מזיז כמעט לאף אחד.




בא לי להפוך את העולם ובאותה מידה בא לי לעוף מכאן, כי מגעיל פה לגמרי.
למי יש זמן ואפשרות בכלל להילחם למען צדק. זו הרי מלחמה של עבודה שחורה שלא נגמרת. לשחות נגד הזרם כל הזמן. רק למיטיבי לכת נפשית יש יכולת (הנה עוד אפליה).

כל מה שנשאר זה להשתבלל בקונכיה הפרטית, לנסות לא לזכור את כל החרא הזה שמסביב. עוד פסטיס עם קרח, עוד טלוויזיה, עוד מחשבות על השקל הבא, והנה, העייפות הברוכה מגיעה. נלך לישון ונשכח.

מיוחדת היקרה, שאלת מה שלומנו לפני כמה ימים והזכרת לי את פלטפורמת הכלוב שמאפשרת לי להוציא את כל השחור ששוחה לי בבטן. תודה ונשיקות (תיאורטיות, כי אני הרי לא פוגשת אנשים כמעט). את כותבת מקסים, את צריכה להיות משוררת וסופרת ולהשפיע בעזרת המילים שלך.
אז שלומנו טוב בדרך כלל, כשלא סופרים רגעים קשים כמו הרגע הזה.
הקטנה אוהבת אותי ואני אוהבת אותה ברמה הכי בסיסית ובכל הרמות האחרות. היא ילדה שמחה, רגישה ומלאת אהבה. לפי הסימנים כרגע, נראה שגם היא, כמוך, תהיה אישה של מילים מלאות בקסם.
אני רוצה להיות חברה שלך בפייסבוק. תשלחי לי מייל. (בבקשה, וסליחה על התפרצתות הרגשות. יום קשה והרבה פסטיס משחחרים את הישירות הרגשנית שלי).

מעניין אם תמיד אחשוב שזאת הייתה טעות להביא אותה לעולם.
לא, זה לא נותן טעם וסיבה לחיים. זה משנה אותם, בזה אין ספק.
מכפיל פי מי יודע כמה את תחושת האחריות והאשמה ומורח את היאוש בשכבה אחת בלתי נגמרת על כל דקה ביום.
כשהיא מחייכת זה נשכח לרגע ומזל שהיא מחייכת הרבה. מי יודע מתי יתחילו החיוכים האלו להיעלם, כמו שקורה לאנשים כשהם הופכים מילדים למבוגרים. היא תגדל לחיים מלאים בחסרונות ואני מקווה שהיא תצליח למצוא וליצור דרכים טובות משלי להתמודד עם כל החרא שיש בחיים.
מדכא כל הסיפור הזה של החיים. מדכא וחסר תקווה ממש.

לפעמים אני רוצה לשבור קירות מטאפוריים. להישמע, להיראות. להיות קיימת פתאום במין בעירה פועמת שאי אפשר שלא לראות אותה. הדחפים הגרנדיוזיים, מבפנים החוצה, שולחים יד אוחזת בזיקוק פרוע ומחשמל. אני רוצה להיות הזיקוק הזה, הבוער כמו פלא, כמו אל קדמון.
לספר, אני מספרת כשיגרה, רק בחצי פיה המגמגם של התאומה האחרת. עלובת הכל-בה.
אבל היום לא אספר על התאומה האחרת, כהרגלי.
היום אני מודה בכבדות לשון להתפאר בה, על הגרנדיוזי. הוא הרבה יותר מביך ממנה.
ומרוב מבוכה אני לא מצליחה לשבור אף קיר מטאפורי ולכתוב אפילו משפט אמת גרנדיוזי אחד, כפשוטו. ויש רבים כמוהו, רבים כמספר המעשים שיש בעולם. ובכל המעשים כולם (הנה זה מגיע) אני רוצה להיות הכי הכי שיש.
לעבור, לשמוע את קולות ההתפעלות שאני מעוררת, לחייך בזווית הפה בפשטות נינוחה, כאילו זה ברור וידוע. כאילו אני משהו גדול וזאת בכלל לא שאלה.

הנה כתבתי את זה. משפט גרנדיוזי מפורש אחד.
האם אני מרגישה הקלה? האם השד לא נורא כל כך?

אני מסתכלת על הסורגים. פותחים סורגים הורגים.
מסתכלת מסתכלת רואה רוצה.
הורסת קורסת זוכרת רוצה ללכת.

אתמול טעמתי לראשונה בחיי קוקי סן ז'אק, פריקה, גרגירי פלפל ירוק ופלאפל הזקנים. היה טעים מאוד.
אבל הכי טעים היה לאכול מגבינת העיזים ומיד אחר כך עוגת אגסים עם קרם שקדים. זה היה כמו הכנאפה הכי טוב שיש (רק בלי הפריכות המתפצפצת).

הקטנה כבר מתהפכת ומפטפטת, קורעת ניירות, תופסת משקפיים, מכניסה את כף הרגל לפה ואוהבת לכרסם תפוחים ושזיפים. אני אוהבת להניח את הלחי והשפתיים מאחורי האוזן שלה וללחוש לה שהיא אהובה מאוד מאוד.

לפעמים אני מרגישה חרדה שעולה בי במפתיע כשאני איתה לבד בלילה בבית. אני הולכת לחדר ועומדת קצת לידה ומסתכלת עליה ישנה עם הידיים שלובות מאחורי העורף בפישוט איברים נינוח. אני יודעת שאני זו שאמורה לתת לה תחושת בטחון, אבל ברגעים כאלו, תחושת הבטחון שלי מגיעה דווקא ממנה.

הבדידות שוב מתקשה מסביבי כמו קליפת ביצה כשחץ הזמן פונה לאחור.
"לא, זה לא אותו דבר". שוב, הנה שוב המשפט הזה שמסתיר מאחוריו כל כך הרבה ניכור.
"האמפתיה שאני מרגישה? היא שלא ממשית?" אני שואלת אותו בתוך עצמי.
"את לא מבינה, את טועה." אני שומעת אותו מהדהד בתוכי את המשמעות אותה הוא יכחיש אחר כך, אותה אני אמשיך לשאת בתוכי, אותה אבהיר לו יום אחד והוא יבין ויתנצל אבל לא ישנה באמת את התפיסה.
הוא ימשיך לחשוב שאני לא מבינה, שמדובר על טווח חוויות שזרות לי, פשוט כי השפה שלי לתאר אותן שונה.

דווקא ניסיתי, כמו תמיד, כמו בחלומות גם, להסביר שאני מבינה, שאני יודעת ומכירה, שגם אני!
"היי, תראה, גם אני! אני מכירה את התחושות עליהן אתה מדבר, אני מכירה את זה מהעולם שלי, גם אצלי יש ככה."
אבל הוא לא מסכים לקבל אותן כשוות בין שוות. התחושות שלו זה משהו אחר. המוסר שלו זה משהו אחר. וצליל הזחילה המחליא של התנשאות מתגנב שוב לאוזני.
אחר כך אני מתעייפת מזה. אני מתעייפת מלנסות להוכיח שגם אני, במיוחד כי זה סיזיפי לנסות להוכיח משהו למי שמכחיש שהוא בכלל טוען אחרת.
אבל אני כבר מכירה את הדברים האלו. בסוף, אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי, אני אצליח להראות לו ששפת הגוף לא משקרת לי ואני מבינה, אולי טוב מדי, את מה שאומרים לי בלי מילים, ולרוב גם בלי מודעות.