יומן

מזל שיש אותו. הוא לקח את הקטנה והם הלכו לעשות קניות בסופר. נשארתי לבד בבית, עם עוד יין. הייתי רוצה הרס עצמי ברמה גבוהה בהרבה מזה, אבל חוש האחריות שלי כנראה מחזיק אותי חזק שלא אברח רחוק מדי.
אז אני רק שותה יין. רק יין.
אוי כמה שאני רוצה לאבד שליטה, לשחרר את האחיזה ולהתחפף לגמרי. לפרוש את הידיים ולעוף, להשתגע, להתאשפז בבית חולים לכמה חודשים, לשחרר אחיזה, לקבל לגיטימציה, להתפרק בלי להסתכל אחורה.
הפסיכולוגית אמרה לי בלי טון נבואי שכשתיוולד התינוקת יהיה לי עוד יותר קשה להיות חופשיה. היא אמרה את זה יותר משנה לפני שנכנסתי בכלל להריון, אבל אולי היא צדקה.
בעצם לא. תמיד הרגשתי כלואה והקטנה לא החמירה את המצב הזה. זאת אני שכלואה בכלא שאני מתחזקת.
כנראה שעד מותי אני אשאר כלואה בי.

בראש השנה בראש השנה, אני שותה על הבוקר כוס יין אדומה
בראש השנה תפילה ישנה עולה בראשי פתאום
בראש השנה בראש השנה בא לי לברוח בלי חזרה
כי אותו הדבר תהא השנה אשר מתחילה לה היום

אני שונאת את ראש השנה ואת פסח כמעט כמו שאני שונאת את יום ההולדת שלי. הארוחה המשפחתית מטילה עלי את אימתה מהבוקר. כל הלחץ הזה, לגבי כמה חשוב להגיע ולהפגש כי אנחנו משפחה קטנה גורם לי לרצות להרוס הכל, פשוט להחריב.
וזה לא האוכל או השתיה או האנשים. זאת איזו דרישה סמויה שמבעבעת בשקט מתחת לפני שטח המילים.
אני מנסה להבין מה משגע אותי כל כך בזה, מהי הדרישה הזאת שאני מרגישה.

אני נזכרת אסוציאטיבית באצבעות הסיסמוגרף של הקטנה. כפות הידיים שלה כל כך רכות ונעימות. היא מלטפת ברכות הרבה ביותר שיש. העור שלה רגיש כל כך למגע.

אני מרגישה את הדבר השנוא הזה באצבעות הסיסמוגרף המומשלות שלי.

מומשלות. משלים. משל היה הדבר.
איפה כל המשלים והאגדות שאספתי במשך השנים.
כולי עדיין חיה בארגזים.
בחורף הבא אולי עוד יטפטף הגשם מהתיקרה אל הארגזים המלאים בחפצי עבר מיותרים.
מתי תלמדי כבר לזרוק?
בראש השנה בראש השנה, בא לי לרוקן בית אל מזבלה
כי אותו הדבר תהא השנה אשר מתחילה לה להיום.

מנסה להתמקד:
(בשביל זה צריך סיגריה)

אבל מה שבאמת רציתי לכתוב זה,

שאני לא מצליחה לסבול יותר את הכמויות של האנשים המוכשרים, שמציירים כל כך טוב, שמעבירים כל כך טוב,
ואותי בהשוואה - כל כך בתחתית.

ובגלל הבושה, רק קצת יין הצליח לחלץ ממני את המילים.

עכשיו אולי אוכל לנוח.

אני סופרת אחורה כל הזמן.
טבלאת יאוש הפוכה.
שותה יין כי כבר לא יכולה לעמוד יותר בקושי הזה.
היום מתחלק לקבוצות של שעות:
קבוצות הבוקר, צהריים, ערב, חופש ולילה.
את החופש אני סופרת אחורה ושותה בו יין.
בלילה אני משתדלת לישון גם כשאני מתעוררת.
את הערב צריך להעביר ביעילות, התמסרות ממוקדת, שיקול דעת ממשומע.
הצהריים לא קלים. היא וודאי מרגישה שלא כל החיוכים שלי אמיתיים.
אפשר גם לספר על הבוקר ולהרחיב ולפרט אבל אני רוצה רק לצעוק ולצעוק ולצרוח ולברוח.

זה כמו פטיש עץ כבד ושקט שבוטש מסמר ועוד מסמר.
ואולי זה אותו המסמר שנכנס עוד ועוד,
בלי סוף.
זאת ריצת מרתון שלא תיגמר,
ולמרות שזה לא משנה -
אני כל כך חרדה להישאר מאחור,
ידי תפוסות, אוחזות.
והנשימה שטוחה ואסור לקצר בה
כי ידי אוחזות.

זה פטיש עץ כבד של בשר
רגלי ננעצות בחול בעטיו - כמסמרים.
מורמות שוב כדי להדביק עוד צעד
עוד תעופה של שניה לפני ששוב ירד הפטיש,
למנוחת מרתון של שניות שבין לבין.

וככה זה הווה וככה זה יהיה,
לא בתפארה ולא בכוח גדול
וכמעט שבכלל לא אפילו.
כמעט שבכלל לא.

חם והזבוב שנדבק ברחוב והשיער שנדבק לעור והערס מהקיוסק מקווה שאני לא מעשנת ליד "התינוק".
הסבתא עם ההליכון מאחלת עד 120 בפעם העשירית והסבתא שלא רואה טוב לא ראתה כזה קיץ חם כבר 46 שנים, מאז שהיא בישראל.
כל הזקנים מונחים במקומותיהם הקבועים על הספסלים הקבועים בדרך אל הים. אני צריכה לעצור אצל אלו שכבר מכירים את ה-מלינקי.
ילדה בת 8 שחומה בחצאית מיני, גופיה שחורה וציור קעקוע על הכתף, עומדת ליד אמא שלה, שחומה במכנסיים קצרים וגופיה שחורה. "תשימי לו כובע, חם" היא אומרת לי. אולי היא אישתו של הערס מהקיוסק.
אם אני לוקחת את הדרך האחרת לים, אני רואה את כל הפיליפיניות והפיליפינים עם הזקנים שלהם בכיסאות הגלגלים. אני מרגישה שם כמו פולשת.
גם בחוף, היונים הרגילות מסתתרות מפני הרוח והשמש במקום בו הן באות לשתות והילדים במים וההורים על החול, עסוקים בלנסות ולנסות..
אני נזכרת באיש הבאווארי עם הכובע והנוצה, עם המכנסיים הקצרות והגרביים שמברך אותי כל בוקר בלי להסתכל על הפנים שלי. בוקר טוב אני עונה לו כמו כלב ים מאולף. בוקר רע.
ובבית שוב השכנים רבים "אני רוצה שתמות" היא צועקת והוא עונה "מה את רוצה ממני". ועוד שכנים שצועקים, הפעם בחיבה, כי ככה הם מחבבים. ואחד שמקלל בצרחות איזה מישהו, פעם בכמה שבועות, שוב עושה את זה באריכות מעיקה, בזמן שאני מניקה לפני השינה.
והכלבים נובחים ואני מרגישה את תיקתוק המיאוס הזה. זוחל וזוחל בתוכי.

לפעמים אני מדמיינת שאני הולכת למשרד הרווחה ואומרת להם לקחת אותה ולתת אותה למשפחה אחרת לאימוץ.
שתגדל בבית טוב יותר, עם אמא טובה ויציבה. שתגדל מסודרת ושמחה.

ואז אני אוכל לעשות את העניין שלי בלי להזיק לה, בלי להכניס נזקים וצרות לחיים שלה.
ילדה מתוקה כל כך, כל האפשרויות פתוחות בפניה. אני מדמיינת שיש לה דרך טובה יותר לגדול בה, שיש בעולם הזה אפשרויות טובות יותר בשבילה מאשר אלו שיש לה כאן.

ולא יהיה איכפת לי לחיות עם עצמי אחר כך. אני אתן להכל להתפרק לפירורים ואתן לזה להגיע. שהכל יתפורר מסביבי כמו שהכל מפורר בתוכי.

צריך רק להציל אותה מכל זה ואז אפשר יהיה לשחרר.

היום היא קיבלה חיסון וישנה כמעט כל הזמן. היא מתעוררת ומחייכת אלי בשמחה ואז נהנית לקבל כמה נשיקות ולמלמל כמה הברות, לפני שהיא מתחילה לבכות ואז יונקת ומתחילה לבכות ואז נרדמת עלי בבכי עצוב כזה, של תינוקת שלא מרגישה טוב.
ושוב היא ישנה.

ככה כל היום.

וזה עושה לי עצוב.

אני אפילו לא יודעת למה בדיוק.

אני מרגישה כל כך חסרת יכולת, בלתי כשירה. כאילו היכולת שלי מספיקה בדיוק בדיוק למה שצריך ולא טיפה מעבר לזה.

ועצוב לי.

קשה לי היום.
אם אני מנצלת את הזמן שיש לי אחרי שהיא נרדמת בשביל לצייר, אז אני חייבת לקטוע את התהליך באמצע כי צריך ללכת לישון כדי להתעורר בשש בבוקר ביחד איתה. אבל כשאני מציירת אני נכנסת להיפר מחשבתי ולהתרגשות ולא מצליחה להרדם המון זמן אחר כך.
ואז למחרת אני עייפה וכנראה יותר חסרת סבלנות איתה ופחות זורמת והיא מתקשה בעצמה להירדם וזה הולך ונהיה מפרך ככל שהיום מתקדם.
ואז כל סדר היום שלה נדפק ובסופו היא בוכה בכי גדול לפני השינה.
וזאת ממש בעיה, כי אני לא מצליחה לעבור ממצב ציור למצב רגיל ברגע. הוויסות אל תוך הציור והחוצה ממנו לוקחים לי כמה שעות, שאין לי.

לפחות דיברתי איתו (והוא איתי) על הזוגיות, על סקס, על תשומת לב אחרי שנולד ילד, והצלחנו לפנות כמה קוצים קטנים מהדרך שעשו, אצל שנינו מסתבר, כמה קשיים קלים. טוב שדיברנו לפני שהם גדלו.
הרבה פעמים אנשים אומרים שזוגיות זו עבודה קשה וצריך לתחזק אותה. אז בעיני זאת לא עבודה קשה, וגם המילה "לתחזק" לא מרגישה לי נכונה. צריך לא להזניח את מה שמרגישים. לתת לזה את ההתייחסות הראויה. בלי לברוח מזה, גם כשמוצאים שהגיע הזמן לדבר על דברים שיותר קשה לדבר עליהם.

יש דברים שרגילים לפחד מלגעת בהם. כל מיני פרות שחושבים שהן קדושות אולי לאדם השני. כל מיני תפיסות מוסריות שאלף אנשים אחרים לימדו אותנו עליהם בעבר.
אז אני משתדלת שלא לפחד ודווקא כן להעלות אותם לשיחה.
גיליתי שאפשר להתחיל לדבר ולגשש בעדינות, וכמעט תמיד אפשר להגיע לדברים הכי מפחידים.
אבל אולי זה תלוי בפתיחות של בני הזוג.

חרדה חרדה חרדה, צאי לי מהבטן, תעזבי לי את הבחילה, תלכי מכאן, תלכי מהר מכאן.

לפעמים היא נראית לי שבירה כל כך שאני חייבת לתת אותה לאבא שלה כדי לא להדביק אותה בחרדה שלי.
מבחוץ זה בטח לא נראה, אבל כשככה, אני חרדה שהיא תרגיש בחוש שישי ותספוג אותי כמו ספוג,
שתמיד אומרים "עליהם", התינוקות. הם כמו ספוג.
אבל היא חסונה יותר ממה שאני חרדה כשאני ככה.
גם כשנולדה והייתה שניים וחצי קילוגרם, אדומה וקטנטונת,
גם אז היא הייתה חסונה יותר משאני חרדה שהיא לא.
והיא לא כמו ספוג,
היא יצור חי ויש לה עמידות.

אבל בכל זאת, המריבות האיומות של השכנים, בזמן ההשכבה שלה לישון,
פותחות אצלי בבטן בחילה איומה של חרדה שכלום לא מרגיע חוץ ממים
ועוד מים
ולעמוד לידה, עם יד על הבטן שלה,
ולהרגיש את הנשימות היציבות, השקטות,
החסונות שלה.