יומן

לדוג את הצנונים הנרקבים כדי שיהיה לנו מה לאכול,
לאסוף את המים וכל הסכינים אל התיק.
להתנדנד על קורת עץ כשלמטה נפילה מפחידה.
לנסות להתחבא כשבוואדי מישהו חוצב בפטיש אוויר בלילה
לאבד את דרכי בין הריסות הבתים
להיתפס כשהמוני גברים שוטפים את אותו וואדי
לברוח ולהתחבא בין המוני חפצים ישנים, כלבים וחתולים
להיתפס שוב ולהיאנס באכזריות כשאני בגופה של מישהי אחרת.
למות מזה אבל אז לחיות שוב
רק כדי למות שוב, הפעם מהרס עצמי.
ואז לדוג שוב את הצנונים הנרקבים, שוב לאסוף את המים והסכינים
ושוב להתנדנד על קורת עץ, תלויה באוויר.

אני מסתכלת על תמונות חדשות שלהם. אחי והמשפחה שלו לא שולחים לי תמונות למייל, שמים אותן בפייסבוק.
אני מרגישה כל כך רחוקה ממנו. מסתכלת על הפנים שלו בתמונה והוא כבר לא מרגיש לי מוכר. מרגיש רחוק וזר.
כמו מישהו שעבדתי איתו פעם או איזה קרוב רחוק.
מעניין אם זה מפריע לו בכלל, אם חסר לו.
כשהם באו לביקור הוא היה עסוק בעבודה כל השבועיים. כשהיה פנוי הוא ישב וקרא עיתון או משהו דומה לזה. עונה לשאלות בלי להרים את הראש מהדף או מהאיי פד שלו. עונה תשובות מוכנות. מתעצל לדבר על מה שדורש מחשבה.
ביקשתי ממנו אז, שישב עם אחינו הקטן כל יום, לדבר איתו קצת כל יום כי מצבו לא טוב כל כך, והוא ענה שהוא "די עסוק למען האמת".
מאוד התאכזבתי מהתשובה הזאת.
בן אדם קם ונוסע עם המשפחה שלו לארץ אחרת ונותן לעצמו להתרחק כל כך.
כאילו הוא רוצה את הניתוק.
ואני חשבתי שבינינו, האחים, יש משהו אחר, שאנחנו לא נאמץ את הדפוסים של ההורים, של הבית שבו גדלנו, בו כל אחד נמצא עם עצמו ומגדל את עצמו. חשבתי שזה אחרת אצלנו.
מאוד כואב לגלות.

היא נרדמה כשאני הכנתי את הרוטב לפסטה.
כשהרוטב התבשל יצאתי לעשן עם כוס קטנה של יין,
מול ירח מלא וזורח.
הצטרפת אלי והתנשקנו שלוש פעמים
בתיאום נעים.

עכשיו אתה מתקלח והמים בסיר מתחממים.
כשאני אכנס להתקלח אתה תבשל את הפסטה למידה שאתה אוהב,
וכשאצא מהמקלחת אולי תלביש אותי בחוטיני
ונשב לאכול.

וכשיתחיל המשחק בין גאנה לארה"ב,
אולי תושיב אותי שוב על מגבת בין רגלייך.
אני אהיה הסומלייה
ואתה תסביר לי מה החוקים הפעם.

תענוג.

חלמתי שאני בבית של ההורים שלי והוא ריק ומסוייד וקר. היו בו המון חדרים נוספים, ענקיים וריקים וקרים ושטח פתוח מאחורה, עם נוף של יער אירופאי ומסילות רכבת ישנות ונטושות. אני מחפשת שמיכה לחמם בה את היקרה שלי ולא מצליחה למצוא למרות שיש הרבה שמיכות בכל מקום. כשהצלחתי שוב להגיע אליה היא הייתה קפואה ומסכנה, עם תיק אוכל גדול מדי.

התעוררתי לגלות שיורד גשם
וכל כך רציתי להרים אותה ולחבק אותה חזק.

הכי את אוהבת שאני (או אבא) שרים לך.
את מסתכלת על כל תנועה של הפה ומחייכת כשהמנגינה עולה. כשזה סולם מינורי את נראית מודאגת ולפעמים אפילו עושה פה עצוב, וכשיש חזרה על משפט את צוחקת.
וגם להירדם את נרדמת כשאני שרה לך. לפעמים אני שרה חצי שעה כדי לוודא שאת ישנה, כדי שלא תתעוררי בבכי חמש דקות אחרי ששמתי אותך במיטה.

איתה זה יום עסל יום בסל.
יום אחד היא רוטנת ורוצה לינוק כל היום, כמעט בלי הפסקה, עד שאני כבר חצי משוגעת, ויום למחרת היא רגועה ותכליתית. אוכלת ארוחות מסודרות ולי יש זמן אפילו לכתוב כאן, לקחת קצת זמן לעצמי בלי רגשות אשמה, כי היא ישנה רגועה ומרוצה.

אבל לא משנה באיזה יום,
כשהיא מתעוררת ופוגשת את המבט שלי,
היא מחייכת חיוך שמאיר את הפנים שלה,
ואני נמסה.

חלב ודמעות מתערבבים ואת שותה.
אני מנסה לספור עוולות ונזקים כשאת ישנה.
החולצה מוכתמת בכתמי חלב שהתייבשו
ואני רוצה למחוק, למחוק הכל. הכל למחוק.
היא כתבה שזה באמת מאוד קשה ושאם אני רוצה לדבר, היא כאן.
גם הוא אומר שאני יכולה לדבר
וצריכה לדבר,
אבל כשאמרתי הוא נלחץ
וצעק "למה את מתכוונת,
אל תטילי פצצות".
ואז שוב הוא חזר לעצמו השקול, המדבר בקול נמוך ורגוע.
הוא לא רגוע והיא שותה חלב מלוח מבקבוק.
ואני רק רוצה למחוק הכל.

היא קטנטונת וישנה בחיקי, מכורבלת בי ובשמיכות, עדיין צמודה לציצי, בלי לינוק. רק לדעת שהוא עדיין שם.

הלידה מטופלת בנפש כמו שמטופלת טראומה ולמרות שבלי מאלחשים או מטשטשים, נשארו לי רק פריימים מבודדים ואיזה נראטיב שאני משחזרת במילים פשוטות שמתארות פעולות פשוטות. הפירוט העצום, הייחודיות הבלתי פוסקת של שרשרת אירועים כל כך יוצאת דופן, שמורים אי שם.

אולי אנשים כותבים על זה, אבל לשמוע מישהי מספרת על זה, עוד לא יצא לי.

ישנה תחושת מחיקה מסויימת בהריון. והיא הולכת וגוברת ככל שההריון מתקדם.
זה מגיע לא מעט מהסביבה, אבל בא גם מבפנים, בין אם מתוך הפנמה של הלך רוח חברתי-תרבותי ובין אם מתוך משהו פנימי עצמאי.
אני הופכת להיות קצת כלי. מין גוף שמצופה ממנו להיות הנשא המוצלח ביותר לתינוקת הקטנה שבתוכי. ישנה דרישה שלא מפסיקה להדהד: להעמיד באופן בלתי מתפשר את עצמי לאופטימום הדרוש לה.
אנשים לא אומרים את זה בצורה בוטה ועדיין, כל אחד מנסה לבוא בטוב ולזכור שחשוב שאמא תהיה רגועה כדי שלתינוקת יהיה טוב.
אבל זה מהדהד כל הזמן בין המילים והמבטים.
הדרישה הזאת להתאים את עצמי אוטומטית, בלי הסתייגות ובלי הנחות, לצרכיה. לא אל צרכיה הבסיסיים ואפילו לא מעבר לכך, אלא להתאים את עצמי לכל צורך שהוא, זעיר ככל שיהיה. לפעמים זה מרגיש מופרך.
זה לא קל לבטל את עצמי. ואולי בשביל מישהי כמוני שהרבה מהקשיים שלי נוגעים בנקודה הבעייתית של מחיקה עצמית, זה יוצר קונפליקט נרחב יותר אפילו.
מצופה ממני לשנות את אורח החיים שלי למשהו אידאלי שכזה. כמו בסרט אמריקאי על האמא המושלמת.

לא לעשן, לא לשתות אלכוהול או קפה או תה. לאכול על פי דיאטה נוקשה. לישון בערב ולקום בבוקר. לא לסחוב אפילו שקיות של קניות. אסור גם להתרגש יותר מדי או חס וחלילה להיות מדוכאת או לתת קיום ליצרים של הרס עצמי. צריך ללכת לכל הבדיקות ולקורס הכנה ללידה ולקנות את העגלה הכי טובה ואיזו מין אמא שוקלת שלא להשתמש בבייבי סנס. צריך להחליט החלטות לקראת הלידה על פי שיקולי הסיכון הזעירים ביותר שבהם היא עלולה להתקל. ההעדפה הרגשית שלי לגבי הלידה נמצאת אי שם מאחור מבחינת חשיבות השיקולים. אני רק גוף שנושא אותה, כלי שצריך להביא אותה בשלום אל העולם.

אפילו החשיבות המודגשת של שמירה על איזון נפשי שלי, נובעת מתוך שיקול של להיטיב איתה קודם כל.

מעולם לפני כן, כשלא הייתי בהריון, לא פינקו אותי כל כך הרבה בני המשפחה (המקורית, אני מניחה שיש לציין כבר.)
אמא שלי אפילו הכינה לי אוכל, ממש במיוחד בשבילי, צהריים אחד היא הכינה שניצלים.
אני מבינה שהמצב החדש כנראה יוצר גם אצלה שינויים רגשיים והיא הופכת להיות אימהית יותר, אבל ברור לי שזה לא היה קורה לולא הייתי בהריון.
כי עכשיו יש תינוקת בבטן שלי והיא, מעצם היותה תינוקת רכה, או אולי מעצם היותה הבטחה בלתי נודעת, מישהי שאפשר עוד לדמיין כהתגשמות כל החלומות, היא זאת שקיבלה את השניצלים. זה פשוט קרה דרכי.

האיש שלי הוא איש חכם וכשדיברנו אתמול, אחרי שבכיתי, עלה המושג "אמא טובה מספיק".
פתאום כשאמרתי את זה הוא התרגז קצת ואמר שכמעט כל מי שמשתמש במושג הזה לא מבין אותו ולמעשה מייחס לו משמעות הפוכה.
אמא טובה מספיק, הוא הסביר, היא לא רק אמא שאינה גרועה מדי, היא גם (וכאן החידוש) אמא שאינה טובה מדי.
כי חשוב לה, לתינוקת, שאמא לא תהיה מושלמת מדי. חשוב שיהיו בה סדקים וחוסר שלמות ומוגבלות. כי גם אלו, ולא רק הצדדים "הטובים", הם שמאפשרים התפתחות בריאה וטובה.
זה אמור להרגיע אותך, ככה הוא אמר, וגרם לי לחשוב שוב ולאט על המשמעות.
וזה באמת הרגיע אותי והזכיר לי שוב שאני והוא והתינוקת שלנו והעולם שבו אנחנו חיים ונמשיך לחיות...
הכל כאן טוב עם ליקויים. יפה עם חסרונות, נעים עם כאבים.

אז אני מנסה לא להרגיש אשמה ואני מנסה שלא לטבוע בתוך ים הציפיות שיש ממני, אפילו מאנשים זרים ברחוב.
וצריך מרכז פנימי בשביל להצליח לעמוד בזה. בשביל להצליח להקשיב ולשקול כל עצה ועדיין לקחת החלטות מאוזנות, שפויות.
ואני שמחה שיש לי אותך איתי. אותך שאוהב אותי ומאמין בי ויודע איך.

הכלב השחור
מתה בלידה
אדם אוסף עוולות