יומן

הסנוניות צועקות כבר משעה שלוש בלילה אבל רק שעה וחצי אחר כך מתחילות האחרות לשיר.
הקולות של האחרות נחשבים נעימים יותר ובאמת יש בהם איזו רכות מסויימת, אבל אני מעדיפה את הסנוניות המוזרות.
אני אוהבת את הצמדת הכנפיים שלהן אל הגוף מדי כמה ריפרופי כנפיים עוצמתיים. הן נראות כמו חץ שקופל מנייר שחור, עם בטן חומה ורכה.
לפי צורת הכנפיים החדה הזאת, לא הייתי מנחשת שלכל אחת מהן יש מקום שינה קבוע לבד או בזוג. מקום שינה קבוע כל כך, עד שיש בני אדם שמקום השינה שלהם ארעי בהרבה.

(גם בבוקר הגשום ההוא, ראיתי להקה של נחליאלים, להקה של מאה או יותר. אף פעם לפני לא ראיתי אותם בלהקה, בורחים מהצללית שלי כמו גלים שהחוף מתקדם אליהם.)

אני לא מרגישה מתח או לחץ. אצלי זה מתחבר למשהו פנימי והופך מיד לריחוק ניתוק מכונס. המוות שוב הופך להיות החבר הכי טוב שלי, מלביש כל דבר במידותיו היחסיות ומסדר אותם לצידו. אפשר אז לראות שוב מהי האפסות.

אל תחשבי שאני לא חושבת עלייך כשאני כותבת כך על הרגשות "האסורים" הללו.
אני חושבת עלייך כמעט כל הזמן, אבל עכשיו הרשיתי לעצמי להתמקד קצת גם במה שאסור.
אני כבר זוכרת שאותו אסור לגרש ותמיד יש לשמור לו מקום של כבוד ולא להפקיע ממנו את המילים ואת הנשימה.
אני מכבדת אותו, רק פוחדת עלייך מאוד. שתכירי אותו דרכי והוא ידבק בך.

את זזה בבטן ומתפתלת כמו דג זהב גדול בבריכה קטנה. את מותחת רגל ארוכה ומדגדגת אותי בצד, ואז מכופפת ומיישרת את אצבעות כף הרגל, שני רבדים שונים.
הבטן שלך ממשיכה להיות צרה יחסית, והראש גדול. שנינו כבר כל כך רוצים לראות אותך.
את שוקלת כבר כמעט שני ק"ג ואני בדיאטת סוכר. אני מקווה שלא תרגישי שום דבר מזה כשתגדלי.
כבר התחלנו להכין דברים בשבילך. חולצות מעטפת קטנות עם תיקתק בצדדים, מכנסיים עם גרביים מחוברים. יש לך גם כובע נעים וסל קל שאתפור לו כיסוי נעים בשבילך ושמיכות. אבא ביקש שאקנה אתמול אלכוהול לחיטוי הטבור.
אני תוהה אם הטבור שלך גם יגדל עד שיבלוט החוצה, כמו שלי, כשתהיי בהריון.

איזו תחושת בדידות צרה ודחוסה מכווצת אותי בבוקר. כשאני רואה את העצים והמדרכות מנצנצים אחרי הגשם, ואת התמונות של הרחוקים שלי בשלג, צוחקים ובונים בובה קטן עם כובע וצעיף וגזר.
אני רואה את האבק האפור בבית ואת הצלחת מאתמול על השולחן, עם הפירורים והלבן של הארנבון שהצהיב.

כשהיא זזה, אפשר לראות מבחוץ את התנועות שלה. היא מותחת רגל וצורת הבטן שלי משתנה. זה מרגיש ממש כמו שזה. שיש יצור חי קטן שגר בתוך הבטן שלי.
למרות שהיא ממש בתוכי, קשה לי להרגיש שאני נוגעת בה. אפילו שהגוף שלי עוטף אותה בצורה הכי עוטפת שאפשר, ואולי דווקא בגלל זה, קשה לקלוט שהיא ממש נמצאת שם. נדמה כאילו משהו קורה בתוכי, אבל ההבדלה ביני ובינה לא נתפסת.

אני שמחה שהריון זה דבר שנמשך הרבה זמן. אני צריכה את הזמן הזה בשביל להתרגל ולהתכונן, ולא מהסיבות הפיזיות.
אני מרגישה שכבר עכשיו אני הופכת רכה יותר. אבל זה בטח לא רק בגלל שהיא מתקרבת אל החיים שלי, אלא גם בגללו. יש בו משהו שמרכך אותי לתוך חיוך.

לפעמים אני מרגישה שעשיתי את הדבר האנוכי והאכזרי ביותר. להביא חיים חדשים אל העולם. אני יודעת שאני אצטרך לחיות עם המעשה הזה עד סוף החיים. אי אפשר יהיה לבטל את זה.
אם היא תאהב את החיים ותרצה בהם, אני ארגיש הקלה גדולה כל כך.
אבל אי אפשר לדעת. למדתי לראות כבר שכמעט לכל האנשים יש רגשות מעורבים ביחס לחיים, רק שלא כל אחד מדבר או מרשה לעצמו להכיר את הדחפים של החידלון. אני לא בטוחה שיש לי את הזכות לקבוע בשבילה שהיא תחייה. אבל גם את הזכות לקבוע בשבילה אם היא לא תחייה, אין לי.
זה מפחיד, האחריות הזאת, כשאני באמת חושבת על זה לעומק בלי התחמקויות.

אנשים מתייחסים לזה כאילו אין על מה לחשוב כאן בכלל, וזה מוזר.
אולי זאת העוצמה של הדחפים הגופניים והרגשיים הבסיסיים שמנטרלת את ההכרה מהסוג הזה.

אין לי דת ללמד אותה, או סיפורים על עולם מאוזן וצודק. אני לא אוכל להגן עליה מפני העולם. אני אנסה לתת לה דברים של יופי ואהבה ויכולה רק לקוות שבשקלול הדברים, יהיה לה טוב.

זה סיפור בכלל לא פשוט, ללדת חיים חדשים אל העולם. לי תהייה שמחה בה, בזה אין לי ספק, השאלה האיומה היא, אם גם לה תהייה שמחה.

קשה לי לחשוב לעומק עכשיו, בתוך ההריון. אני מרגישה שיכולת הריכוז וההעמקה שלי פחתה מאוד בזמן הזה. אני רוצה מאוד לחזור לטיפול, אבל אין כסף לזה עכשיו, ואני פוחדת שהשיקול שלי לא נכון.

כבר עכשיו תחושת האחריות והאשמה בעקבותיה, מתחזקות.
אי אפשר שלא לטעות. אי אפשר שלא להיות גם גורם מזיק בחיים שלה. לאן שאני לא אפנה, בחרתי בדרך שכבר לא כוללת רק אותי. זה מרגיש לפעמים כאילו לקחתי לעצמי זכות שאינה שלי בכלל.
סוג של "החטא הראשון".
אולי לא סקס צריך היה להיחשב כחטא הראשון, אלא דווקא הלידה שהוא יוצר.
זאת יהירות ענקית, להחליט דבר כזה.

הימים האחרונים קשים ומתישים פיזית ורגשית. כרגיל, את הקושי הרגשי אני מתקשה לזהות בזמן ודוחקת את עצמי, בלי לשים לב כמעט שזה מה שאני עושה.
אחר כך יש לי קצת חום ואני נרדמת, ורק כשאני מתחילה לבכות בלי להבין למה בעצם, אני מבינה שהיה לי קשה. שאני דואגת. שעשיתי מאמץ גדול.

אני דואגת לאחי. תמיד יהיה לי יחס חצי אימהי אל אחי הקטן, והדאגה לו היא עמוקה ונמצאת בתוך מקומות יסודיים מאוד בנפש שלי. אני חרדה לו בלי להיות מסוגלת להעריך עד כמה.
הוא הבן אדם האחד שמעורר בי תחושות דאגה עמוקות כל כך.
אני מזדהה איתו. מין ילד זנוח שגדל לבד. שגידל את עצמו. בלי לבקש עזרה או עצה או תמיכה. ומצד שני אני מרגישה אחראית לזה. שלא השקעתי או טיפחתי או עזרתי לו, מספיק או בכלל. שגם אני השארתי אותו לבד. שפגעתי בו ונטשתי.

אני רואה את האמון שבו הוא מביט בי ואת סערת הרגשות שלו כשאני אומרת לו שאיכפת לי ושידבר איתי, שאולי אני יכולה לעזור, ואני דואגת לו.

אני מתעוררת בבקרים, מוקדם, כשממש עולה השחר והמחשבה הראשונה הולכת אל הבטן.
אני מרגישה את המלאות של העור ושאני רעבה וצריכה פיפי. זה מה שמעיר אותי כל בוקר. ואז אנחנו מתחבקים וצוחקים צחוק של בוקר כמה דקות עד שאני קמה ושותה מים מעל הכיור במטבח, מרגישה את האוויר הקריר של הבוקר מהחלון, ומסתכלת על העננים הישרים שנמתחים מעל האופק במזרח.
וזה נעים מאוד.
עוד מעט אכין תה חם עם נענע ומרווה וזוטה וגרניום ונאכל עוגת לימון ואחר כך אולי אלך לים לטיול עם הכלבה.
נעים וטוב איתו והדאגות לא מצליחות לבטל את הנעימות הזאת.

אני זוכרת שאמא שלי סיפרה שהיא הפסיקה לעשן בכל הריון, מיד כשהיא גילתה שהיא בהריון. היא אמרה את זה כאילו זה היה אקט של אהבה אישית אלי או אל האחים שלי.
ואני לא הפסקתי לעשן. הפחתתי מאוד בכמות, אבל הנה עכשיו, בחודש חמישי, אני מעשנת שוב קצת יותר ואני מרגישה אשמה.
אני פוחדת שלא איכפת לי מהקטנה שבבטן, אחרת למה אני עושה לה את זה.
ובכל זאת אני ממשיכה ועושה את זה.
אני מנסה להבין למה. אולי זה שאני צריכה להרגיש בלתי ראויה. נסיון להוכיח ולהיות אנוכית. ליצור מרחק ביני ובינה. אולי אני מנסה להוכיח לעצמי שאני אהיה אמא גרועה, כי הנה, כבר עכשיו.
ואז מחשבה קטנה מהכיוון השני מתלחשת לי בראש, שאולי זה לא בדיוק פשוט כמו שזה נשמע.
אולי בשביל לאהוב באופן אישי ופרטי, צריך להכיר את מי שצומחת לי בבטן. אולי לאהוב אותה זה רק מתוך להכיר בה באופן אישי. אולי לאהוב אוטומטית זה משהו קצת אחר מאשר לאהוב אישית.

אני פוחדת להיות אמא.

עוד מעט אני עוזבת את הבית שגרתי בו בשנים האחרונות, ואת העיר גם.
זאת כנראה תהייה הפעם האחרונה שאכתוב מהדירה הזאת.
הבטן שלי הולכת וגדלה, עגולה עגולה, ואני מרגישה את התנועות של התינוקת שלנו בתוכי.
בינתיים כל הבדיקות טובות ואני מקווה שזה ימשיך ככה. יותר מהכל אני מקווה שתהייה לה שמחת חיים. אני זוכרת שפעם שאלתי את אמא שלי על התקופה שבה היא הייתה בהריון איתי בבטן. שאלתי אם היא זוכרת אם היו לה קשיים ספציפיים באותה תקופה, אז אני כותבת כאן כדי לזכור לספר לה אם תרצה, שהאלרגיה שלי החריפה כשהיא הייתה בבטן שלי ושישנתי המון. אני רוצה לזכור גם שהיו לי חלומות שבהם מתתי והמשכתי כרוח רפאים אחרי המוות. לזכור גם שלי ולאבא שלה היה המון סקס ושהוא היה נפלא ומשוחרר ומלא בהומור וחום.
אני צריכה לכתוב כדי לזכור. רגשות עדינים זה לא מסוג הדברים שחוזרים ומשחזרים, צריך בכתב, על פה לא ילך.

אני חושבת על כפות הידיים הקטנות שלה, עם פרקי העצמות המדוייקים והציפורניים הזעירות.
היא פותחת וסוגרת את הפה. אולי נושמת מים. בכף יד היא תופסת בחבל הטבור. כמו שתופסים דב מפרווה באוזן.
היא עדיין לא יודעת את זה, אבל אני כבר מחכה לה.

מתחת לעצם החיק התמלא החלל באחר.
וליבו פועם, ועדיין לא פסק.
מכופף את ברכיו הקטנות וכמו קפיץ משחרר.
"הוא נראה עליז" אני חושבת
כשרואה אותו זז במרץ.
הוא נראה עליז, "הלוואי" אני אומרת.
ומקווה, באמת,
שיהיה.