יומן

הדבר שאני מסתירה הוא שאני רוצה להיות לבד. מה שאנשים לא רוצים לדעת זה שאני לא אוהבת לחיות. לו יכולתי להעביר את החיים שלי בהילוך מהיר עד לקיצם, הייתי עושה את זה. לו רק יכולתי להאיץ את הזמן, אוי כמה הייתי עושה את זה.
למדתי למצוא פירורי כוכבים יפים ולהביט בהם. אני יודעת להתפעל עד שכחה אם נקרה בדרכי יופי.
כבר שבועיים שהפעלה של מכונת הכביסה נראית לי משימה קשה מדי.
רק שעתיים אחרי שאני מתעוררת יש לי מספיק אנרגיה כדי להכין כוס קפה.
כמה שעות של רעב נדרשות כדי שאקום להכין לחמניה עם קוטג'.
אני לא יכולה לחשוב אפילו על עבודה מחוץ לבית.
ואני לא רוצה לראות אף אחד. אף אחד. אף אחד.
אני עייפה מלנוע כדי להרגיע אחרים.
עייפה מלהתנתק מעצמי. מלנווט את עצמי אל האופטימום שמצוי בין הצורך שלהם לראות שאני "בסדר" ובין הצורך שלי בכלום.
אני רוצה לעזוב את הכל ככה פתאום. את הדירה עם כל מה שיש בה, את החשבונות והטלפונים. לצאת מהדלת עם הבגדים שלגופי וללכת. ללכת לשום מקום. לשבת בשום מקום. לחפש שום דבר. וזו לא שום תשוקת הרפתקאות, אלא רק כי אני עייפה כבר מהמאבק הבלתי נגמר הזה. אמנם המזל סיפק לי מאבק קטן מאוד ביחס לאנשים אחרים, אבל גם המעט הזה קשה לי מדי. אני לא מתלוננת על חוסר הצדק הקיומי, כי דווקא אני, קיבלתי הקלות נכבדות בהגרלת הגורלות. בכלל, אני לא מתלוננת. אם מחברים הכל ביחד, נעשה לי ההיפך מעוול פואטי. אבל אני, מי שאני, איך שאני, פשוט אין לי כוח אפילו למעט מאוד שצריך. נתנו אגוזים למי שאין לה שיניים.

אם הייתי מבקשת, הוא היה בא ומכין לי סלט חתוך קטן עם נענע ולימון. או תה או חביתה בפיתה עם עגבניה. הוא היה יושב לידי בשקט המרגיע הזה שלו ויודע להרגיש כמה מרחק אני צריכה עכשיו סביב עצמי, בלי שאגיד שום דבר. הוא היה מדבר איתי על דברים אחרים בלי לנסות להתקרב יותר ממה שאני יכולה. הוא מאוד חכם בדברים האלה, השור האנושי הזה. הוא מבין מה זה להיות אנושי כמו שרק מעטים מצליחים להבין.
אם אבקש הוא יבוא. ולי רצויה רק הידיעה הזאת היום. כי עוד לא סיימתי לצנוח אל תוך עצמי והוא לא פוחד שיהיה נזק בצניחה הפנימית שלי. הוא חכם מאוד האיש הזה. ואני צונחת פנימה כמו שאני עושה לפעמים, כמו שאני פוחדת וצריכה לפעמים. ואני יודעת שיש שם חוף מבטחים בצורת איש שיקבל אותי אליו אחר כך כשאחזור, בלי כעס.

חרדה זוחלת בורידים
עד לקצות השיניים.
יותר מדי דברים מתחילים
ודברים נגמרים
ואני לא רוצה להישאר ערה.

אני מציירת באובססיביות. שום דבר אחר לא מצליח להחזיק אותי מרוכזת, רק זה. אני לא זוכרת שאי פעם היה לי כזה דבר. הפעם זה שונה. שום דבר לא מצליח לספק אותי. כבר בוקר מאוחר, עוד מעט צהריים, ואני עדיין שותה קפה ומעשנת וחושבת ומסתכלת ומציירת ומסובבת. הולכת בכל השבילים המנטליים שבסביבה.
אני לומדת לוותר על חתיכות שלמות של השקעה, ולשים אותן בצד בלי שימוש.
אני לומדת לא להתעצל ולא לפחד לצייר עוד "דברים" או לצייר אותם אחרת לגמרי ומההתחלה.
לא הייתי לומדת את זה לולא תחושת התסכול המטרידה כל כך.
מציירת כמעט מתוך יאוש או כעס, אבל מרגע שאני ניגשת שוב לדבר עצמו, נעלם הכעס ויש סבלנות שנדמית בלי גבולות ואיזה דחף חיפוש שפועל על אינסטינקט. כש"זה" יגיע, הוא ידע. עד אז הוא לא נותן לי מנוחה.
נדמה לי שאני מציירת בצורה אבולציונית. קורות טעויות ומה שמוצא חן בעיני נשאר ומתפתח. אני משחקת, סתם ככה, בלי לדעת מה לחפש ולא לאט אני מצליחה לזקק את זה דרך עוד נסיונות ומשחקים. הדבר היחיד שמנחה אותי בעצם הוא האינסטינקט הזה המוזר.

אני חושבת על המשפט: | נמלה יכולה לטבוע בתוך טיפה אחת של מים. |
אני חושבת גם על המשפט של ויטגנשטיין: | המשפט "תחושות הן פרטיות" הוא בר השוואה למשפט: "פסיאנס משחקים לבד". |

והוא, הוא מתוסכל מכך שאני זאבה בודדה חלק מהזמן. אבל ככה אני. אני מנסה לא להרגיש אשמה בגרימת התסכול שלו. אני מקווה שהוא ילמד להבין שזה חלק ממני.

אם נעשה ילד החודש, הוא ייולד באביב.
המחזור איחר החודש בכמה ימים ואני הבנתי שהייתי רוצה. שאני רוצה. גם. גם רוצה. לא רק פוחדת אלא גם רוצה.
אני מרגישה שהוא יכול לי. הוא חזק מספיק כדי להביט במציאות כפי שהיא. הוא בטוח בעצמו מספיק כדי לדעת להפריד בין עיקר וטפל. הוא מזיגה נהדרת של שמחת חיים ובגרות מפוקחת.
אבל זה זמן קצר כל כך שאנחנו מכירים. ובכל זאת, גם כשאני משקיפה אל אופק הזמן, אני לא רואה סימנים לסערות. אני לא מצליחה לראות תמרורים שמסמנים לי סכנה, ואני תמיד מחפשת אותם. אולי זאת הסיבה שזה הקשר הראשון עם גבר שבו אני שוקלת באופן מעשי לגמרי לעשות ילד ביחד. הפעם הראשונה שאני מדברת איתו על זה באופן כל כך גלוי ובלי חשש. הפעם הראשונה שזה מרגיש במידת מה, פשוט כמו עניין של זמן.

אני לא יודעת לחבר קומפוזיציות. זה לא רק בציור ולא רק בכתיבה, זה גם בחיים. אני יודעת להניח דבר אחד ליד דבר אחר וביניהם אין אינטראקציה. כנראה שזה חלק מראית העולם שלי שלא יודעת להחזיק מורכבות או שאולי זה סוג של מוגבלות מסויימת. בכל אופן, זה יוצר איזושהי תחושה מאוד מסויימת. סוג של חתימה. תמיד אני נלחמת בה. אולי אני צריכה להפסיק לנסות להיות אחרת גם. אולי לא צריך לדעת לעשות הכל. לא, לא צריך לדעת לעשות הכל.
רציתי לכתוב שהוא הביא לי תחתונים שחורות עטופות בנייר דק וחצי שקוף. מתחת לחצאית החלפתי תחתונים והראיתי לו. חמש דקות אחר כך הוא מילא את הפה שלי. שתי דקות אחר כך התיישבתי עליו, הזזתי את התחתונים הצידה והכנסתי אותו לתוכי. וזה ניטרל את החשיבה שלי לערפל סמיך.
רציתי לכתוב שאני אוהבת לצייר ושאין דבר יותר נפלא בעיני מצבעים ואיך שהם מתחברים ויוצרים אינסוף תחושות.
רציתי לכתוב שהפסקתי ללכת לפסיכולוגית ושזה לא טוב כל כך, אבל אין לי כסף לזה עכשיו.
מה עוד רציתי לכתוב וכבר עבר לי.
רציתי לכתוב שאין דרמות. יש נעימות מעורבת בחששות. והכל בסדר.

שמתי לב שאני נוטה לכעוס על עצמי כשאני מרגישה לא טוב. כשאני מתנגדת לתחושה הרעה בגוף או לחולשה או לכאב, זה מתעצם ומציק הרבה יותר ואני כועסת על עצמי עוד יותר. זה כאילו שאני תמיד חושבת שכל דבר הוא פסיכוסומטי אצלי. מרגישה שאם משהו לא בסדר זה בגלל שאני לא בסדר.
לפעמים, אם אני רואה שיש לי חום, אז יש בזה איזה מין אישור עבורי שאני לא אשמה ושמותר להרפות ומותר לשחרר.
כשאני מרפה, אז לא כואב לי והחולשה לא מציקה כי אני הולכת ממש לאט ושותה ממש לאט והכל לאט כל כך ורגוע. ואז יש לי שקט.

כשטוב לי אני לא יודעת לכתוב. את ההרגשה של הטוב קשה לתפוס במילים וקל לתפוס בציורים.
היום טוב לי
:)

לא היה לי חשק להיות נחמדה ומסבירת פנים. איזו תחושת מיאוס נבנתה בי בימים האחרונים. אז הלכתי ככה, כמו שאני. עם העצבים ובלי להתנצל במבט. עם איזה דחף אלים בכל הגוף. מוכר הבשר בסופר קרא לי נסיכה וטחן בשבילי בשר. המכונה השמיעה נאקות חורקות ולי התחשק להיות כמו שאני עכשיו, עם כל האלימות שיש בי. בתור בקופה ראיתי מזווית העין שעומד מאחורי גבר. לא הסתכלתי לו על הפנים. לא התקדמתי עם התור. עמדתי לפניו, שיתעצבן מזה שאני לא מתקדמת. שיתקרב אלי מאחורה מעוצבן.
רציתי להישען עליו ושהוא יפתח את המכנסיים ויוציא את הזין. ירים לי את החצאית ויתקע אותו בתוכי. שיתפוס אותי חזק בזרועות, כמו שמחזיקים. שלא יחשוב לנשק אותי. שלא יתעניין בפנים שלי. שלא ישאל שום דבר. שידפוק אותי ויטחן אותי כמו בשר. כמו חיה. שיכופף אותי על הסרט הנע המלוכלך וידביק לי את הכתפיים לגומי השחור המלוכלך ויזיין אותי חזק. בלי אנושיות, בלי חיבה. רק זין חזק וקשה שדופק אותי שם בקופה. שישפוך איזה יוגורט על הראש שלי ויפתח את שקית העדשים וישפוך אותה מעל וישים אחר כך שקית על כל זה ויצמיד, כי בא לו לטנף אותי אבל לא בא לו להתלכלך ממני בעצמו. שירים את הרגליים שלי וימתח אותן לפישוק כואב ושלא יהיה לו איכפת. שהאנשים בתור מאחוריו יתחילו לכעוס על העיכוב והוא יגיד להם לסתום וימשיך לטחון אותי שם על הקופה עד שיבוא לו לגמור עם זה והוא יגמור ויגיד לי לעוף משם.
בא לי לבכות אחר כך ולהרגיש חרא ולא לקבל רוך מאף אחד.

גיליתי שאני כועסת עליה. שאני לא מאמינה בה יותר. לא חושבת שהיא לא ישרה איתי, אלא שלא מאמינה שיש לה מספיק אומץ להיות נוקשה איתי במקומות שצריך.
אני נזכרת במטפלת הזוגית. אני משווה אותה אליה. הזוגית גרמה לי בחמש דקות לעשות משהו שהיא לא הצליחה לגרום לי לעשות בשנתיים. אני כועסת עליה על חוסר האסרטיביות שלה. על שהיא בוחרת תמיד בדרך שנראית לי כקלה יותר עבורה, אבל לא תמיד מתאימה עבורי. אני כועסת על חוסר הגמישות שלה. אני כועסת על כך שהכל צריך לבוא ממני תמיד. היא מזכירה לי את אבא שלי. בפאסיביות האינסופית שלו. בפחד שלו ובזהירות שלפעמים נדמית כמו בריחה יותר מאשר עדינות.
אני כועסת על זה שאחרי ארבע שנים היא לא למדה להכיר אותי עדיין. לא למדה שיש לי פתיל מאוד ארוך, ושקצת לפני שהוא מגיע לסוף, אני עושה סימנים מאוד ברורים. אומרת דברים מפורשות. אני כועסת על חוסר התגובה שלה. על כך שהיא לא הצליחה לראות את הסימנים. או שאם ראתה אותם, לא הגיבה בעירנות ובחכמה שציפיתי ממנה להגיב. אני כועסת על שלא הכינה תוכנית גיבוי למצבים שכאלו.
אני יודעת שאיכפת לה ולא מטילה בזה ספק. אני כנראה פשוט כועסת על חוסר היכולת שלה. על החולשה שלה, על הפחד שלה. על שיקול הדעת המוטעה שנבע ממנו.

אני יודעת שאני כלואה בתוך שנאה לשני הפכים: כפייה וחופש מלא. אמא ואבא. שני הקצוות שעבורי מעידים על מחיקה והתעלמות מצד אחד, ופחד או חוסר יכולת להתמודד איתי מצד שני.

אני כל כך מאוכזבת מכך שהיא לא ידעה איך להחזיק אותי במסלול. אני לא יודעת אם זה נובע מזה שאני קשה מדי בשביל שיהיה אפשר לתמרן איתי ולקרוא בי את מה שאני לא יכולה לראות, או שזה בגלל שאין לה את היכולת המספיקה בשביל לדעת איך, או שאין לה מספיק תעוזה לבחור בדבר המאיים בזמן הנכון. אני לא יודעת על מי רובצת כאן האחריות. אני יודעת רק שקיוויתי מאוד שהיא תצליח איתי במקומות שאחרים לא הצליחו. שהיא תדע מתי ואיך להיות נוקשה, בלי לחשוש לאבד אותי. שהיא תדע לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ובלי פחד.
והתאכזבתי מאוד. ואיבדתי אמון ביכולת שלה. בשפה פסיכולוגית אפשר להגיד שהצלחתי להרוס אותה ונשארתי לבד. היא הייתה אמורה לא להיהרס. היא הייתה אמורה להיות חזקה וחכמה ממני ולהצליח להחזיק אותי. ובמקום זה, אני הצלחתי להסיט אותה למקום שלי ושוב נשארתי להחליט הכל לבד. לברור את הדרך שלי לבד.
אני רואה את הסיפור שלי מנצנץ לי כאן מכל משפט. הצורך העצום שלי להוכיח לעצמי שאין על מי לסמוך. שאני לבד. שאין מי שיכול לי. שאם משהו ינבע, זה יהיה רק ממני, רק יוזמה שלי. זה ברור לי. אבל קיוויתי כל כך שהיא תצליח לעזור לי לא לשחזר את זה. קיוויתי שאיתה אני אלמד לעשות את זה אחרת. שהיא תדע ללמד אותי.