יומן

פעם ראיתי אישה, יפה, סקסית, עומדת במעבר חציה עם עגלת תינוקות. היא לבשה שמלה שחורה עם רצועות דקות והיה לה קעקוע על החזה. זה היה לפני עשרים שנים אולי, שראיתי אותה. עומדת שם בשמש. סקסית ושונה, עם תינוק.
רציתי להיות כמוה. להיות אמא שעומדת במעבר חציה, עם שמלה שחורה ומחשוף מצוייר בהרמוניה.
עד היום אני נזכרת בה. בתמונה הזאת שראיתי. ורוצה להיות כמו שאני. מוזרה. ואישה. ואמא. וללכת ככה ברחוב, בעולם.

עלתה בי תחושת חרדה לפני שעה בערך.
כאילו הזריקו לי איזה חומר לתוך המוח. הרגשתי את זה רק בגוף. מתח, הכל מתוח וחסר מנוחה.
ניסיתי להזכר מה עבר לי בראש לפני שזה התחיל.הצלחתי להזכר, אני חושבת.
זאת המחשבה שאני אצטרך להתחיל לעבוד שוב בלי הפסקה ושזה יהיה יותר מדי בשבילי.
שאני אהיה חייבת לחזור לעבודה הקודמת ולכל הלחצים שנלווים אליה, וכל כמויות האנשים המלחיצים שצריך לעבוד איתם. והדד ליינים הדפוקים האלה.
עכשיו אני מנסה לחשוב שזה לא חייב להיות ככה.
אפשר להסתדר גם עם הדברים האחרים שאני רוצה לעשות.
אני נלחצת כל כך בקלות וכל כך חזק.

יש משהו במרחב שלנו, שמאפשר לי להיות אישה. אישה כפי שאני, כפי שנעים לי להיות.
כי להיות אישה זאת לא אפשרות אחת. לכל אחת יש את האופן המיוחד שבו היא אישה. עבור כל אחת, להיות האישה שהיא, זה משהו אחר. ובמרחב שמכיל את שנינו יש מקום עבור האישה שבי, לצאת במלאות מגובשת. אני נהנית להיות אישה לידו. לרוב, כשאני בסביבתו, התחושה שאני לא-מספיק-אישה, נעדרת. ולא מדובר רק על הסביבה הפיזית. זה משהו שמלווה אותי גם הלאה אל תוך החיים הפרטיים שלי. לידו אני מרגישה שאני אישה, ממש כפי שאני.
אני חוזרת שוב ושוב על המילה אישה. במחשבות ובמילים, ונהנית מתחושת הנינוחות שבה אני מייחסת את המילה הזאת לעצמי. נהנית מהיעדר תחושת הזיוף המתלווה לרוב אל מעשה שיוך המילה הזאת לעצמי. נהנית מהטבעיות שבה המילה הזאת מתארת אותי. מרגישה נכונה עבורי.
אני לא מרגישה שאני "בהשוואה ל...". אין משהו פנימי שמציק ומנקר בתוכי.
אני מרגישה שאיזו תמצית מדוייקת התממשה מתוכי. וזה כל מה שצריך, כנראה, בשביל להרגיש שלמה ומסופקת.

התפוח נלחץ בכף ידי. צריך עם כל כף היד אבל אני דווקא דרך כריות האצבע. ביניהן הוא נדחס. אם אני מקווה שלא ייפגם התפוח, מדוע אני משתדלת כל כך: דווקא ללחוץ. דווקא חזק מאוד. מתי זה מספיק בכלל בשביל לדעת שאפשר כבר לקחת אותו ביד, אחרת הפעם - רק בשביל לתפוס בו מספיק כדי לנעוץ ישר את שיניים.
התפוח ננגס ותאיו מתבקעים נוזלים. סוכר פירות ומים. אולי גם ויטמין או שניים. התפוח נשבר תחת כפיית השיניים. זה אלים מה שקורה שם. איך אני משמידה את התפוח כאילו זה כלום.
התפוח מגלה את רחמה מנוקדת עוברי תפוחים שחורים. אלו ילכו לפח. איפה שהנמלים. נמלים גם הם מתעלמים, אולי רק לא בחורף. אבל מי רואה מה במחילות בחורף, אז מה זה משנה.
התפוח משחירה, ככה אומרים הטבחים. אבל התפוח מאדימה. מקבלת את צבע האדמה. עכשיו היא מרוסקת או שנגמרה. זה תלוי מי חווה דעה. תוך חמש דקות הפכה מנחשקת לזבל. כן, כך.
איך את עכשיו תפוח? תגידי לי, בבקשה.

הראש שלו מונח על הירך שלי. הוא גבר. הוא גדול. הראש שלו רחב וגדול משלי. הוא כמו שור או גורילה עם חינוך טוב. הוא עדין וזהיר ומכונס בעצמו, אבל יש לו איזו נוכחות כל כך זכרית ומוצקה.
הוא מכיר את החיים ואת איך שהם יכולים לשבת עליך עד שהגב מתכופף, בזמן שהם מציעים לך ליטוף חמאתי של עונג על הלשון, כי למה לא, אם אפשר.
יש לו עיניים שנראות, שראו. לפעמים בוערות בצפיפות מהודקת ולפעמים מפוזרות, כמו מלאות במים. וכשהוא עוצם את העיניים ומלטף אותי, הוא נראה כמו תינוק שלגמרי ישן, אבל הוא ער. ער לגמרי.
השיער שלו כל כך רך, שאי אפשר להפסיק להעביר בו את האצבעות והנפש שלו נותרה גמישה למרות שהיא כבר משומשת.
אבל זה רק לפעמים שאני יכולה לראות את כל זה.

לילה חדש נגמר. מקצוע חדש מתחיל. כבר צברתי לעצמי שני מקצועות שיכולים לשמש אותי בכל מקום בעולם שבו ארצה להיות. ועכשיו אני מתחילה במקצוע שלישי. נראה איך זה יתגלגל ולכמה זמן. זה מקצוע כזה שלא דורש לעבוד מחוץ לבית אלא לעיתים נדירות. יש בי משהו שזקוק להרגיש בלתי תלויה ככל האפשר. אני מכינה לעצמי סוגים שונים של רשתות הגנה כלכליות. אבל בכל זאת מסתבר שיש לי חכמת רחוב. כי כולם בנויים על אבני היסוד - לחם ושעשועים. איכות הבטחון העצמי שלי בתחום המעשי, ממש מעוררת את הקנאה של התחום הרגשי. כמעט כל עיסוק שמעניין אותי, נראה לי אפשרי עבורי. יש לי חששות, אבל לא ברמה כזאת שיזיקו לעשייה. ואני גם לא מחפשת להצליח בזה בצורה מיוחדת. מספיק לי לדעת שאני יכולה לעשות עבודה טובה ושנעים לי לעשות אותה.

הפסיכולוגית אומרת שאני זקוקה כל כך ליציבות כלכלית עצמאית בגלל שזה הדבר האחד שממנו הצלחתי להפיק תחושת בטחון. זה נכון. אנשים עבורי, עד עכשיו לפחות, מרגישים כמו קרקע מאוד לא יציבה. הרבה פחות יציבה מתהפוכותיו של השוק החופשי. כשהכלכלה מסתבכת, זה קורה לכולם. כשמקצצים בשכר או צריכים לפטר, זה לא בגללי. זה לא אישי. יכול להיות קצת לחוץ לפעמים, אבל כל עוד אני מוציאה עבודה טובה, כלום לא מתפרק.

ואני צריכה את זה. אני צריכה לדעת שיש לי איפה לגור בלי להיות תלויה באנשים קרובים. אני לא רוצה להיות עם אנשים כי אני נזקקת למשהו מהם. אני רוצה להיות איתם בגלל מי שהם. אני רוצה להשאיר את זה נקי, אבל לא רק בגלל זה. זה לא רק מהסיבה הנאצלת הזאת. אני גם פוחדת מהשתלטות של אדם קרוב על החיים שלי. מאיזו חלחול מוגזם אל תוך העולם הפנימי שלי. יש לי קושי לשים לב לגבולות של הרצון והיכולת שלי מול אנשים. יש לי קושי להציג באופן נינוח וללא רגשות אשמה את הגבולות שנכונים לי. זה מכניס אותי למתחים שאני לא ממש מצליחה להתמודד איתם. ההתמודדות שלי עם זה היא גרועה מאד. ולרוב כשאני מצליחה לשים לב לזה, זה כבר קצת באיחור. דבר שמקשה עוד יותר את ההתמודדות.

ובגלל הפחד הגדול הזה מהשתלטות, יש לי רגישות יתר לכל דבר שנוגע, ולו במעט, באיזור הזה. כמו מין אלרגיה נפשית. אני מאמינה שאני אצליח לפתח סבילות גבוהה יותר לדברים מהסוג הזה. ככל שאני שמה לב יותר לגבולות המתפספסים שלי, ככה אני לומדת יותר איפה הם נמצאים ולאט לאט אני מקווה שגם הרגישות המוגזמת תפחת.
וזה תלוי גם באנשים שעומדים מולי. לא כולם יכולים ללמוד ולכבד את הגבולות של האחר. יש כאלה שהדחף לשייך לעצמם את האחר (באופנים מסויימים, אולי מסיבות שונות), הוא חזק מדי. חזק מהם. שולט בהם בלי שישימו לב. את אלו במיוחד אני צריכה ללמוד לזהות, כי איתם אני צריכה להיות ערנית במיוחד.
ויש גם את אלו שכן לומדים ומכבדים. ואיתם אני יכולה להתנסות לאט לאט,
ונדמה לי שזה קורה.
אבל באמת - לאט לאט.