יומן

התפוח נלחץ בכף ידי. צריך עם כל כף היד אבל אני דווקא דרך כריות האצבע. ביניהן הוא נדחס. אם אני מקווה שלא ייפגם התפוח, מדוע אני משתדלת כל כך: דווקא ללחוץ. דווקא חזק מאוד. מתי זה מספיק בכלל בשביל לדעת שאפשר כבר לקחת אותו ביד, אחרת הפעם - רק בשביל לתפוס בו מספיק כדי לנעוץ ישר את שיניים.
התפוח ננגס ותאיו מתבקעים נוזלים. סוכר פירות ומים. אולי גם ויטמין או שניים. התפוח נשבר תחת כפיית השיניים. זה אלים מה שקורה שם. איך אני משמידה את התפוח כאילו זה כלום.
התפוח מגלה את רחמה מנוקדת עוברי תפוחים שחורים. אלו ילכו לפח. איפה שהנמלים. נמלים גם הם מתעלמים, אולי רק לא בחורף. אבל מי רואה מה במחילות בחורף, אז מה זה משנה.
התפוח משחירה, ככה אומרים הטבחים. אבל התפוח מאדימה. מקבלת את צבע האדמה. עכשיו היא מרוסקת או שנגמרה. זה תלוי מי חווה דעה. תוך חמש דקות הפכה מנחשקת לזבל. כן, כך.
איך את עכשיו תפוח? תגידי לי, בבקשה.