יומן

אני סופרת ומסדרת לפי קבוצות:
מרחבי אדמת חימר רכה, נובטת שלוליות רדודות, ראשנים ועשב דליל.
תנים דרבנים להקות זאבים קרקלים וציפורי דוכיפת ארוכות מקור.
מגע של כף יד פשוטה במתח מים חלק, ודממת בר עומדת.
אני סופרת ואדיות ירוקים של עצי אלון וחרוב ושבילי חזירים.
אבני חן של טבע בין עצי תפוח או מחטי אורנים או אבקת מדבר דהויה משמש.
מדוזות וצדפות מאורכות וצבי ים וסרטנים ואצות שנשטפו והתמוססו על חול אפור.
תותי בר ופטל שחור או אדום, חלק או פרוותי, בצד נחל או כביש מהיר.
אני סופרת סופות ברקים מתוך חלון המכונית, בלילות.
כדורים וקרטונים וקססה ובקבוקים מרוקנים.
ואז אני סופרת ראשים ולשונות וזרות עויינת שוטפת בתוכי.
רציתי לספור רק מרחבים וירוק ותותי בר וחול
ושוב הגעתי לספירת ראשים
של גועל.
אני סופרת יצרים עזים של חיים ושל מוות
שסבוכים זה בזה כמו סליל ד.נ.א. מקופל לגרגר זעיר ומרוכז.
אני סופרת אחת,
וזהו.

אני משנה מרחקים ממך בחשש סקרנות משיכה וסלידה.
כמו פולני זקן, מהדור הישן, שהתגלגל למסעדת סושי.
הרתיעה באה עמוק מבפנים
מריחות שלא אתה מזגת
ולא עירבבת אל תוכי.
אני מתקרבת אליך כמו זאב זקן שפגש רק אנשים עם רובה.
אתה עומד במרחק מדוד ומדבר אלי ברוך ממקומך.
ואני ניצבת דרוכה במרחק בטחון גדול של זאבים פרא.
אתה מחכה שאתקרב ואני עושה צעד לכיוונך.
אחר כך נסוגה אל השיחים ואתה ממשיך
ונשאר במקומך.
אנחנו נפגשים כך כל יום כמעט
אני לומדת את תוויך המוזרים ואת תנועותיך.
אינך שולח יד ללטף אותי, כי אברח.
אתה משאיר את כפך פתוחה ויציבה, שאבוא אני אליך.
כשארצה.
וכששמת את בשרך הנקי, הטרי, על שפתי
ומילאת את פי בשלמות אחר כך, באיבר ובזרע
ממשיך לדבר אלי ברוך
לא תופס בי כדי שאשאר
רק משאיר את כפך פתוחה שאבוא
כשארצה
ואבקש נשיקה שבוע אחר כך,
שוב.

אני חושבת שגם אם יהיה לי בן זוג של שנים, עם אפשרות לחיים, וגם אם יהיו לנו ילדים, בכל זאת הייתי רוצה לגור בבית משלי. לגור קרוב, באותה שכונה, אולי כמה בתים אחד מהשני. ובכל זאת, אני כל כך רוצה את האוטונומיה שלי. אני רוצה ימים ולילות שיהיו שלי לבד. להמשיך גם בגיל שבעים לשמוע מוזיקה אל תוך הלילה ולצייר, בידיעה שאני לבד בבית, שיש לי את החלל השקט הזה.
ילדים, אני יודעת, בשנים הראשונות האוטונומיה שלי תהפוך לקומונה. הם צריכים את זה עד הגיל שהם כבר לא צריכים את זה, ועבור ילדים זה בסדר. זה אחרת. אני מסכימה ורוצה. אבל עם בן זוג הייתי רוצה בכל זאת לא להפוך לקומונה. לא לאבד את עצמי.
לאמנים יש פיתרון לא רע שמספק תירוץ שקל יותר לבלוע אותו. סטודיו. סטודיו עבודה עם חלונות גדולים ורמקולים ומיטה ומטבח קטן. לא צריך יותר מזה. איזה מקום קטן ונעים שאפשר להרגיש הכי נוח לבוא אליו, ובכל זאת הוא שלי. מין מקום מקלט אישי.
צריכה את הפרטיות הזאת והמרחב הזה. פינה בעולם שהיא רק שלי.
אני יכולה ויודעת לחיות בחבורה. עשיתי את זה הרבה שנים. ובכל זאת, זה סוגר אותי. הופך אותי לחסרת מנוחה, מתוחה. לא רוצה לחיות ככה את החיים שלי. אנ חושבת שאפשר גם אחרת.

קראתי עכשיו את הפוסט הראשון שלי בבלוג. לפני חמש וחצי שנים כתבתי אותו. חשבתי שאראה בו, כשאקרא, איך שום דבר לא השתנה בי, איך נשארתי בדיוק כפי שהיה אז. אבל הופתעתי.
כתבתי שם על הביקורתיות הנוראית כלפי עצמי, הפרפקציוניזם, ציפיות עצומות. כתבתי על חוסר ההתבוננות הפנימית שממנו אני מקיצה לעיתים רחוקות לכמה שעות. על המיומנות החברתית שאבדה לחלוטין. על העבודה שהייתה הדבר היחידי בו הסכמתי להשקיע את עצמי.
גיליתי שהמון השתנה. היכולת להסתכל בתוך עצמי קיימת עכשיו. פעם זה שיתק אותי כל כך שלא העזתי לאפשר התבוננות אמיתית. עכשיו אפילו רכות וקבלה עצמית הפכו להיות בלתי נדירות, אפילו כמעט קלות. עדיין יש ביקורתיות גבוהה ופרפקציוניזם, אבל במידה סבירה, לא הרסנית. הציפיות מעצמי כבר לא נוסקות לשמיים, אלא נמצאות בהישג יד. עכשיו אני כבר יודעת להרים טלפון ולדבר קצת, או להיפגש עם חברים. זה עדיין קשה, אבל אפשרי וסביר. והעבודה הפכה עבורי למשהו להביע את עצמי דרכו, משהו לבחור להכניס אל חיי מתוך עניין או ככלי עזר למימוש של דברים אחרים, ולא כמו שהיה אז, כשנזקקתי לאתגרים בעבודה כדי להעסיק את הראש במשהו, שלא יהיה זמן לחשוב על החיים עצמם.

מסתבר שגם בלי לבחור את הבחירה שדיברתי עליה שם, כן הלכתי בדרך ההיא שקיוויתי לה. רק שהבחירות היו זעירות, בחירות של יום יום ולא איזו חתימה מחייבת על חוזה חונק מול עצמי.

הפחד ממחוייבות עדיין חונק אותי וביתר שאת. אז לא הייתה לי יכולת להצביע על הפחד ממחוייבות בכלל. אז הוא היה גבעה קטנה ומעורפלת באופק הרחוק. עכשיו הוא מתנשא מולי לכל גובהו. רק עדות לזה שהתקרבתי אליו. עכשיו אני קרובה יותר לזמן שאוכל לעבור אותו. עכשיו אני יכולה להרגיש אותו כמעט במלוא עוצמתו, אבל עדיין לא לגמרי. זה עדיין חסום.

כל כך הרבה השתנה. מזל שאני כותבת כאן ויכולה לקרוא את ההסיטוריה הרגשית שלי, כי לזכור אני לא זוכרת.

נדמה שלא קיימת אפשרות להיות בקשר אנושי שאין בבסיסו יחסים של שימוש באחר. ההתייחסות אליו ככלי המשמש למטרה פרטית. הנחת היסוד היא שבבסיס הדברים תמיד יימצא המניע התועלתני, המשתמש, המנצל.

איך ייתכן אחרת?

הדרך היחידה שבה תוכלי לקבל ממני את התחושה שאת אהובה ומחובקת, היא אם את תתני לי משהוא שהוא קצת יותר ממה שראוי לבקש. משהו שהנתינה שלו תפגע בשלמות הפנימית שלך.

תהרסי אותי כדי להניח לי להיות חלק ממך.

את לא יכולה להתקיים אלא אם תקחי חלק ממני לעצמך. אם לא תתקיימי בתוך עולמי, אני אמות. אז מוטב שאקריב חלק ממני כדי לזכות בך חלקית.

קיים צורך שישתמשו בי באופן שלוקח ממני משהו משמעותי. אולי כבוד עצמי, אולי תחושת לגיטימציה לקיום, תחושה שיש לי זכות קיום עצמאית, נפרדת. שיילקח משהו חשוב מדי. משהו שדורש ביטול של חלק מהעצמי. משהו שמעמיד בסכנה את קיום העצמי.

אני אשתמש בך כמדליה, כעדות לחשיבות שלי. אני אדרוש ממך להיות מדליה ולשתוק. ואם תסרבי, את תהרסי משהו מהותי בי. תזיקי לי ללא תקנה.

לברוח אל תוך השינה או אל צלילים. רק משהו שיהיה לא אמיתי, שלא ידרוש ממני להביט אל הממש. הממש יושב שם מעבר לדלת אל המודעות וממנה. מביט בי בפשטותו הממושכת, המיוגעת. בנוי מאבני ממשות שאינן מתמוססות ואינן מתבלטות. סתם אבנים מתמשכות שלא נגמרות. אני נאחזת בשינה, מתנכרת לחיי, מפנה עורף ממאן ועיניים עייפות מצידו השני נעצמות, בחזקה, מבחירה. כמו ילדה בורחת ממציאות להיעלמות.

עצוב לי ואני לא יודעת למה.
לו לא נעצמו העניים בסרבנות, לא הייתי מרגישה גם בעצב.

אולי זאת רק פינה שקטה ופרטית שאני מחפשת לי בין כל האדמות המעובדות שמשתרעות מסביב. פינה קטנה ומוגנת להיעלם בה מעין ומלב.

כל החובות שלא עשיתי. שיסתלקו מפתח דלתי.

אני לומדת לבקש. צריך לדעת איך לעשות את זה כך שלא ישאיר טעם רע בפה. צריך ללמוד. לבקש דבר, זה לא מעשה טכני. זה מעשה רגשי ויכולים להיות לו הרבה נספחים שמצטרפים כמו בעיסקת חבילה.
גדלתי עם אמא שידעה לתת מכל הלב רק דברים שאפשר לקנות בכסף. בגדים, דברים להביא מהקניות בסופר, מכחולים. דברים כאלה. היא מכינה אוכל פעם בשבוע מתוך שיגרה של "צריך". היא דואגת לכבס את הבגדים ולשים בארון כי צריך. היא דואגת ללכת איתי לעשות קניות של בית הספר בסוף החופש כי צריך. היא יודעת מה צריך ועושה את זה מתוך אוטומציה של מציאות יומיומית של טיפול בילדים. וכשהייתי באה עם בקשות מיוחדות, כאלה שמחוץ לאוטומציה, היא לא הייתה מסוגלת להיעתר להם. לא הייתה יכולה להיות קשובה ולשים לב לבקשה. לצורך.
כשהייתי קטנה הייתי מבקשת ממנה לפעמים, אמא, תכיני לי דייסה. מין בקשה מיוחדת לפינוק. "לא" היא הייתה אומרת. תבקשי מאבא. או שביום שישי, כבר אין אוטובוסים ורק לאמא יש רשיון נהיגה "אמא, קחי אותי לחברה" -"לא" היא הייתה אומרת. "אין לי חשק" -"בבקשה, בבקשה..." -"לא. אין לי חשק". או בצהריים, כשהיא הייתה חוזרת מהעבודה ואני שמחתי על שובה ורציתי להיות איתה (את זה ביקשתי בלי מילים), היא הייתה נכנסת לחדר שלה וסוגרת את הדלת, ואומרת לא להפריע לה.
ככה, כמעט כל בקשה מיוחדת, כזאת שבאה מתוך צורך רגשי, נתקלה בסירוב מאוד פשוט ושלם וחסר היסוס. משהו בה כנראה לא היה מסוגל להבחין בצורך האמיתי שמאחורי הבקשה, והיא התייחסה אל הדברים האלו כאל נסיון לנצל אותה, לסחוט אותה עוד קצת.
הפסקתי לבקש ממנה.
למעשה, מהגיל שבו התחלתי לשתות קפה, אני לא מצליחה להזכר אפילו בפעם אחת שביקשתי ממנה להכין לי קפה. מגיל 14 כבר לא ביקשתי אפילו שתיקח אותי לחברה. נסעתי במוניות שירות, כשהיו, או בטרמפים. להכין לי משהו לאכול ולהביא את הצלחת עד אלי, לא ביקשתי אפילו כשהייתי חולה. אבא שלי היה בא בעצמו לשאול אם אני רוצה שיכין לי לאכול משהו.
ומדובר כאן על להרגיש זקוקה לעזרה ממשית, וגם על הצורך שמישהו ייענה לבקשה שלי בלב שלם ובאהבה. שהיא תהיה מסוגלת לראות עד כמה אמיתי הצורך, וזה ייגע בה ושאז יצא מתוכה גל של אהבה אמיתית ויפה, ורצון שיהיה לי טוב, והיא תעשה עבורי ותיתן לי בתוך כך את מתנת האהבה. לא הצלחתי לעורר בה את גל האהבה. הצלחתי לעורר בה תחושת ניצול וסחיטה. במקום לעורר בה תחושת קרבה, הבקשה שלי עוררה בה ריחוק וטינה. ואני ראיתי שהיא מרגישה מנוצלת כשאני מבקשת וראיתי את הטינה שעוררתי בה והפנמתי שלבקש משהו ממישהו זה לנצל אותו. זה להיות עול ומעמסה. שלבקש משהו זה לייצר בו טינה כלפי.

וככה עד היום קשה לי לבקש בלי שתחושת ניכור וריחוק תיכנס אל תוך המרחב של הקשר בין שני אנשים.

חוסר האמון שלי גדול. ענקי. התחושה שלבקש ממישהו זה לנצל מישהו, להעיק עליו עד שהוא נאלץ לסרב לי או לבלוע את הכעס ולעשות מתוך תחושת אילוץ, מונעת ממני לעשות את זה כמעט לגמרי. ורגשות האשמה שמתעוררים כשאני כן עושה את זה, הם הרסניים כל כך, מענים כל כך, שאני מרחיקה את עצמי מהאדם השני. והטינה שמתעוררת בי ביחד עם תחושת המחוייבות הזאת. הידיעה שעכשיו אני אצטרך לשאת בעול, להיות מנוצלת בחזרה, לשלם, לסבול. זה גורם לי שלא להסכים לקבל מתנות של אהבה. כי משהו בי, מאוד בפנים, רגיל לדפוס הזה. וחושב שכולם כמו אמא שלי.

היא, מצידה, ידעה ועד היום יודעת היטב איך לבקש דברים. והיא עושה את זה המון. היא מרגישה מאוד נוח לבקש ולקבל וגם ללחוץ ולדרוש, וכשנותנים לה אצבע היא רוצה את כל היד. וכאשר היא מבקשת ממני, אני מרגישה מנוצלת. ועולה בי טינה. על העוורון.
ובקשרים רגשיים עם אנשים אחרים, אני תמיד מחכה כבר לרגע שבו יתחילו לדרוש ממני. לגבות את החוב שלי. כאילו שבכל אדם מסתתרת אמא שלי ואם אני אעז לבקש משהו והוא יינתן לי, הוא לא יינתן כמתנה של אהבה, אלא כשטר חוב, בסכום מופקע, שמנפנפים לי אותו מול הפנים בכל פעם שמבקשים ממני משהו.
ולפעמים אני, מרוב פראנויה, הופכת עיוורת בעצמי. וטועה לראות את הבקשה הכנה של האדם השני, את הצורך האמיתי שלו, כשטר חוב סחטני המתנופף מול פני. וכאן זה הופך למצער כפליים, כל הדינמיקה הזאת שלמדתי בחיים עם אמא שלי. כאן יש לי פוטנציאל להמשיך בעצמי את הגלגל העצוב הזה.

אני לא רוצה להיות עיוורת לאחרים ולא לחיות בתחושות של ניכור ובדידות. וכך, יש לי שתי סיבות ללמוד מחדש איך לבקש. ללמוד שזה יכול להיות גם אחרת. סיבה אחת היא כדי לדעת לקבל. שניה היא כדי לדעת לתת. לתת ולקבל מתנות של אהבה, כאילו זה דבר טבעי. כאילו שבאמת ישנה אהבה.

מוזר. יצאתי עכשיו מהבית לעשרים דקות, אחרי שלא יצאתי ממנו מאתמול בערב בכלל והרגשתי כמו זכוכית מגדלת של רגשות. פשוט התפוצצות של המון רסיסי חוויות, כל אחת זוהרת לגמרי ולפני שהיא מספיקה להעלם מופיעה אחת אחרת. יש לי ימים כאלו. ביום אחר אלו יכלו להיות 20 דקות משמימות, ריקות. אבל לא היום. היום הכל רווי כל כך. כמו בחלומות. והיה גם מספיק קצר כדי שלא יתחיל להיות יותר מדי.
המוח מווסת כל כך חזק את היכולת לחוות את המציאות, על פי היכולת להכיל אותן. זה מדהים לפעמים.

היה לי פעם בן זוג שביקש שאף פעם לא נלך לישון אחרי מריבה בלי להתפייס. אני זוכרת שאז חשבתי שהבקשה הזאת קצת נואשת ולא ברורה, אבל אני מתחילה להבין דרך התבוננות בתהליך, כמה חכמה יש בבקשה כזאת. וזה דווקא לא מגיע מכיוון של חוויות בזוגיות אלא בכלל, החיים. זה קצת כמו תרופות סבתא שנראות לפעמים תלושות וחסרות הגיון, אלא שההגיון נמצא שם יציב וחזק, רק שלא מבחינים בו.

שמתי לב שאחרי שאני מתעוררת מהשינה, דברים שקרו והיו בוערים וחיים, נעלמים להם אי שם במצולות הלא מודע. נעלמים רגשית כמעט כלא היו. משאירים רק זיכרון טכני רופף וצלקת רגשית סמויה ומבודדת.

לא מדובר על כל דבר שהוא, אלא בעיקר על רגשות שהתעוררו מדברים קטנים כביכול, רגשות שיכולים להתלקח פתאום בלי שהסיבה להם תהיה מודעת. שהדבר שעורר אותם בכזאת עוצמה מתחמק ונעלם מהתודעה במהירות כזאת, שנשארים רק רגשות צורבים בלי הסבר.

אבל אפשר לתפוס את ההסבר אם עוצרים בזמן ושמים לב מה קרה במקביל להתעוררות הרגשות, כמו בלש במשטרה, אוספים עדויות ומרכיבים את הפאזל. אז אפשר להבין מה קרה ולהכיר באי הבנות שהתרחשו או בתבנית חשיבה אוטומטית שפעלה. אפשר להבהיר דברים ולרוב זה מוציא מהם את העוקץ ומחזיר אליהם את האנושיות שלהם. ואז גם אם לא נעלמים לגמרי הפחדים או הרגשות הקשים, הם עוברים איזה תהליך של ערבוב עם חמלה ועם הבנה וסליחה וקבלה. ואז אפשר לחיות איתם בשלום.

ושמתי לב, במיוחד לאחרונה, שאם לא עוצרים לעשות את הבירור הזה ואז הולכים לישון בלי לחבר את הפאזל, מתעוררים למחרת עם יכולת מוגבלת בהרבה להתרת הקשר. וגם אם מצליחים לפענח את מה שקרה, נדמה שרגשית משהו שם כבר התמצק כפי שהיה, וקשה לערבב לתוכו את החמלה והסליחה ההיא. נדמה שאפילו בלתי אפשרי לערבב אותן פנימה באמת. משהו שם קיבל את צורתו במהלך השינה ועכשיו מלאכת ההתרה שלו היא כבר מלאכה מסוג אחר. מלאכה מסוג של "ללמוד לחיות עם זה". ההשלמה אינה מלאה.

משהו קורה במהלך השינה. משהו בלתי נשלט רצונית. שאי אפשר להשפיע עליו עוד ברצון טוב ובכוונות מיטיבות. משהו מוטמע שם פנימה אל תוך הנפש, כפי שהוא היה, כפי שהוא נשאר לפני שהניחו לו והמשיכו הלאה. וככה הוא נכנס פנימה, מתאכסן. מגובש.

כל הזמן עולה לי הדימוי של מלט. כשהוא טרי ורטוב אפשר לעבוד איתו. לצקת אותו, לשנות את צורתו. כשהוא מתייבש ומתמצק, זה תהליך כימי והוא קורה, והוא משנה את האיכות של החומר. הופך אותו למשהו אחר, עם תכונות שונות.
השינה היא כזאת. היא מגבשת את הדברים בצורתם ושולחת אותם למדפים במחסן.
צריך לשים לב באיזו צורה נותנים לדברים להכנס למחסן כי אחר כך כבר הרבה יותר קשה לעבוד איתם.

וברגע של געגוע ורגש פתוח של חיבה, שלחתי קריאה על פני המים לכיוון שלא חשבתי שאעז שוב לקרוא אליו. קראתי לפיוס מול דלת שסגרתי ונסגרה מאחורי.
נראה מה יצא מזה.
אין ספק שמשהו משתנה בי.