יומן

אני מרגישה איזה שינוי מזדחל בתוכי. אני רוצה שלא לרצות בו כדי שלא לחבל בהתרחשות. וגם רואה שאיני רוצה בו, לכן הוא מזדחל מבפנים בלי צורה ופירוש. אני תוהה אם הוא מתרחש באמת או שזה הרצון האחר שמייחל לו ומצפה לו ומשתוקק כמו שילד משתוקק להצליח לעוף.
זה מחול מוזר של רצונות ופחדים ומציאות, מעורבבים זה בזה כמו נחשים במאורת הפרייה אפלולית. מי זה מי, מה קורה. רק רחשים מקוטעים והבזקי תמונות בתת חשיפה.
תת ההכרה, מדינת עולם שלישית מפחידה שלי. חסרת חוקים מטורפת שלי. אני בוטחת בך, בבלתי צפויה מכל, שתובילי אותי בשבילים שנועדו לרגליי.
אומרים שעל קרקעית הים יודעים אפילו פחות מאשר יודעים על החלל. וגם ביקרו שם פחות בני אדם. ואני חושבת שבתת ההכרה של אדם לא ביקר עוד איש וברגע זה ממש התחושה היא שמה שניתן לדעת על כך הוא פחות משניתן לדעת על מישורי האביס שבתחתית היבשות.
אני מעשנת עוד סיגריה ומנסה לצפות בעצמי מתפתחת. זה כמו להביט בצמח גדל או באדם מזדקן או בעונות השנה מתחלפות. one shot רציף במהירות רגילה. אני לא בפרופורציה שיכולה להבחין בהתרחשות כלל ובכל זאת אני מבינה שאני צופה עכשיו בדיוק בדבר הזה שמתרחש גם אם קטונתי.
לו ראה הצמח את נביטתו צמיחתו פריחתו נבילתו והספגותו שוב בקרקע, בהילוך מהיר, מה הוא היה מרגיש. מה היה חושב אז על חייו ועל ימיו הארוכים בשמש, מגשש למולקולות דקות של מים באדמה כהה. זה משהו שרק לרגעים אפשר לשהות בתוכו. רגעים זעירים של קיום ברמה שאינו מותאם לה.
אני עוצרת את הנשימה, לא יכולה ליותר מדקה אחת, ומכניסה את הראש מתחת למים. דקה אחת בכל פעם, זה המקסימום שאפשר. אני מנסה לחטוף תמונות בעיני. ויותר מכל, פעימות הלב רועמות את חוסר ההתאמה. רק שברי תמונות שלא ניתן לצרוב על דבר פרט לזיכרון מופשט מאוד.

אני צריכה לספור אותם פתאום. להפוך אותם לפרטים בסדרה. הם אפילו לא יודעים שהם מחוברים באופן הזה:
טחינה, סלט אבוקדו, קוסקוס, מקלות סוס, מרק חמוץ עם אורז, פירה עם שמנת, בלינצ'ס, סלט, ייגר. הקפה שלי.
יכולתי לספור אותם גם אחרת. העיקר הוא להחליף אותם בשם עצם. להפוך אותם לסדרה. פריטים בסרט נע. אני שוקלת לוותר אפילו על האיפיון האחד הזה. אני יכולה לשים אותם כפרוסות לחם בתוך שקית על מדף בסופר. פרוסה 1 פרוסה 2 ... פרוסה 30ומשהו אולי. כמה יש בכלל בחבילה אחת.
אני מכירה את כל הרגשות חוץ מאהבה. ודווקא בה ניסיתי מכל כיוון. נשארתי בלי לדעת עליה דבר. המילה איבדה את המשמעות וזה רק סימפטום לאובדן האמיתי שהתרחש.
היא אומרת: את כל כך פוחדת. ככל שהפחד גדול יותר כך מרגישים בו פחות. ואני אומרת אולי.
אין לי מילים של אהבה. אני לא אתווכח יותר עם מי שיאמר שהוא אוהב כי מה לי ולהבנה של מה זה לאהוב כשכל אחד אומר בזה משהו אחר.
אף פעם לא הבטחתי שאני יודעת מה זה. זה רק השתקפויות של עצמם שאנשים רואים בתוכי. ואני לא הם ואני לא השתקפות, גם אם אני נדמית כשיקוף של משאלה.
אף פעם לא התנצלתי על הגובה שלי או על צבע השיער או על המידה שבה אני מסוגלת להבין תיאוריה, על האהבה שלי הפגומה התנצלתי בלי סוף.
אנשים מחכים שיום אחד הסכר יפרץ. שהפרח יפתח את עלי הכותרת, שהכנפיים ייפרשו לתעופה וכן הלאה קלישאות הו כה יפות. ניסיתי להביא את הסוף הטוב וללכת אל עבר השקיעה, אבל זה לא הסיפור שלי. זה סיפור של אנשים אחרים. וגם בעניין הזה אני בספק (אבל אמרתי, אני לא מתווכחת). הסיפור שלי קצת יותר ריאלי. "אין גברים חזקים ואין נשים יפהפיות" אמר צ'רלס. "אל תרצה ממני מה שאין לו מין" אמרה יונה. ואני איתם.
אז אני אורזת את כולם בשקית של לחם מהסופר ואל תבקש ממני להיות האויסטר שוט שבחבילה. אם אתה רוצה נוכל לשתות אחד ביחד. זה יימשך רק לרגע, אבל זה כל מה שאני יודעת על אהבה.

אני נזכרת שוב. לא בידיעה אלא בהבנה הצלולה:
לאט. בצעדים קטנים. כאילו אף אחד לא רודף אחרייך. כאן זה החיים הפרטיים שלך. את לא חייבת שום דבר כאן. פה הכל זה רק אם תרצי וכמה שתרצי ומה שלא תרצי את לא צריכה.
אני מנסה לשמור את התמונה החיה הזאת מול העיניים שלי. לאט. מותר לך להסס כמה שתרצי. אף אחד לא הולך מכאן בגלל זה. ואם ילך - היה הולך גם לו היית מאיצה בעצמך.
כאן זה מדינת הבחירה החופשית של החיים שלך. את זה, את באמת לא חייבת. לאף אחד. רק כמה שאת רוצה.

-------------------

יותר טוב מאשר לדבר עם הפסיכולוגית ולהבין מה בדיוק קרה שם, זה לדבר עם הבן אדם שאיתו זה קרה ולהבין מה קרה, להגיע לפיוס אמיתי. להצליח להפריד מה של מי. לעשות איזה צעד קטן קדימה ביחד.
איתה אני יודעת לראות את המנגנונים שלי. אני יודעת להבין איפה זה החלק שלי ואיפה החלק שלי מסתיים ומתחיל החלק שלו. אבל איתה אף פעם אי אפשר לדעת מה החלק שלו, כי הוא לא נמצא שם ואפשר רק לשער. אפשר לדעת: היה לו חלק בזה. אבל זה הכל בערך.
איתו אפשר לדעת גם מה החלק שלו. מה הפעיל אותו ולמה. כשמנסים להגיע להבנה משני הצדדים בו זמנית, יכולת השינוי גדולה הרבה יותר. זה כמו להפסיק לעשן ביחד או לצאת ביחד לטיול גדול. יש לזה אפקט גדול יותר מסך החלקים של זה.
אני שמחה שאפשר איתו ככה. לדבר עד שבאמת מגיעה בהירות. עד שאין כעס ופגיעה. עד שיש הבנה דקה ופשוטה, לא מאולצת. הבנה לאחר בלי למחוק את עצמך.
מסתבר שזה לא דבר טריוויאלי בכלל. להבין ברכות את האחר ואת עצמך בו זמנית, ללא קונפליקט פנימי. להיות שם לגמרי וגם להצליח לראות את התמונה השלמה. ממש לא טריוויאלי עבורי. ההיפך מזה למעשה.
והתהליך עד לשם לא פשוט ולא קל. אבל כל כך עושה טוב להצליח לעבור אותו. ועוד ביחד.
אני יודעת מה אני רוצה לצייר עכשיו. וזה ציור בלי כאב. זה ציור של שלווה. וגם זה יוצא דופן.

התת מודע הוא כמו מדינה מושחתת
מחוץ להישג ידו, תצליח להשחיל קצת הגיון
ויש חוקים כתובים, בדם מאובק על שבילים.
אם תיפול לידיו לא תדע מי תצא או מתי, כמה שנים,
ומה העינויים ומה חלחל אל האדמה מתוך המרתפים.
כשתעבור ליד תשמע צעקות. מקפיאות דם כמו בחלום.
זה רק חלום תמלמל ותפנה לדרכים מוארות בשמש קרה.
לתת מודע, כמו מדינה מושחתת, יש חוקים משלו
ואין שם בית משפט והצהרות גלויות.
החזק שם דן אותך על פי דרכיו הפרטיות, ולוקח.
ואין שם סניגור או דרך לצפות
איך תקום מחר והיכן תמצא עצמך שוטף פנים בחול.

------------------------------

YCgwdwC06gY

------------------------------

בלילה חריקות מהרחוב ועטלפים אוכלים תותים מהעץ. מכונית מתניעה. מישהו צועק ורחשי העלים והענפים זזים מתחת לעטלפים. אני פוחדת לפעמים בלילה, במיוחד בתחילת הקיץ כשרחש העטלפים נשמע כמו מישהו מהלך על עלים יבשים מתחת לחלון. אני פוחדת מהלילה מאז שהייתי קטנה ונדיר שאני ישנה בחושך. כאילו שהלילה הוא זמן של מעשים רעים. ודווקא ביום חכם יותר להזיק. המולה תבלע את הצעקות, אם אצליח לצעוק. אז בלילות הקיץ כשאני לבד בבית רחש העטלפים בין הענפים מפחיד אותי. אני מסתכלת מהחלון כדי לראות אותם עפים או זזים ונרגעת מהראיה. אם זה רק עטלפים שרוחשים שם מחוץ לחלוני, אז הכל בסדר.

אל תופתע ותדאג שעכשיו כאן הופיע לפתע,
הדבר לו ייחלת זמן כה רב. זה נכון שמראהו כרגע
לא נושא את צורת המשאלה, בדיוק כפי שאותה אז הגית:
כי משאלותינו לרוב מסתירות מאיתנו את הדבר אליו אנו כמהים.

תרגום חופשי מתוך הרמן ודורותיאה של גתה.

היום ברחוב הרגשתי יפה ורכה וגמישה.
כל כך נעים

במהלך הפגישה היא אמרה לי שהיא חושבת עלי הרבה מאוד, וגם דואגת. ולפעמים מתייעצת לגבי. התפלאתי ואז לא היו לי מחשבות. היא שאלה אז על מה אני חושבת וכשעניתי לה שסתם צפתי היא אמרה שבעיניה זה משמעותי שדווקא אחרי שהיא אמרה, התנתקתי. שזה אולי הרבה מדי בשבילי לשמוע את מה שהיא אמרה.
וזה נכון. קשה לי להכיל מילים כאלו, ישירות כל כך, פשוטות כל כך, של איכפתיות. ידיעת היותי משמעותית בתוך הקיום של אדם אחר, משאירה אותי המומה.
זו משאת נפש כל כך גדולה, ממש פנטסטית עבורי, עד שבהתממשות שלה אני נעלמת.
והנה דבר אחד שבו המציאות עולה בעוצמתה על האידאל בכל כך הרבה צורות.

בסוף הפגישה היא שאלה אותי איך אני מרגישה עכשיו וכרגיל, לא ידעתי מה לומר, איך אני מרגישה. ואז בהבזק של היזכרות, הרגשתי את הגוף שלי. תחושות בעוצמה בינונית אני נוטה להרגיש בירכיים. הבנתי שיש בי מתח. יכולתי אז להבין מה אני מרגישה, ואז יכולתי גם להרגיש, רגשית. זאת דרך מיוחדת ונפלאה עבור אנשים כמוני שהרגשות שלהם מסתתרים מפניהם.

אם היה בי מקום שבו אתה קיים בתוכי. הוא היה כעננה מתפזרת במרכז גופי. בקצה נקיק האישה, צמוד לפתח הרחם, שם היה מרכזה. זה גופי, כל התאים והרקמות ארוזים במרחב שבו אני. אין שם תא שהוא אתה אלא כשאתה נוגע ובא שם ובקצוותיך משאיר חותמת של זוהר שלא פגה גם כשגופי סופג את תאיך לתוכו.
בעורך, בשיערך, בלשונך, בציפורניך ובעור המתוח והדק שבקצוותיך אתה נוגע בי באלף נגיעות שונות של התקרבות והמסה. לאט, כמו אלמוגים בלילה מיוחד של ירח מלא, משחררים התאים שלך ושלי את סגוריהם ופותחים עצמם לערפילית מעורבת.
זה רגע של splendor. כמו מפץ גדול-קטן, או סופרנובה. מתרחש בחלקיק שניה ומשאיר ממשות במרחבים של זמן וחלל.
לכן כשאתה פועם עצמך בתוכי, בעננה שהפכה לביתך שבמרכז גופי, אתה נשאר שם גם אחר כך, איתי. חלק ממני.

המון שנים הייתי מתחברת עם מתחבאת
כדי לשבור כבר את הקרח הייתי
עשר דקות וכבר מוצצת
איזו דרך יש בטלפורטציה
איפה שביל, מזח, גשר
ומה עושים הצעדים להלך.
ואם בטלפורטציה, הרי הייתי
אולי הייתי אני והמצאת היקום,
מוקטן בעין ציפור, מונח בתוך פי
מופשט גם מעור ובשר
או שרק עור ובשר היה מונח בתוך פי.
אל תיתן לי לגעת בך עד שלא אביט לך בעיניים.
זאת הדרך. אתה יודע.

לא בכיתי אצלה הרבה זמן. כשאמרתי שאני מרגישה אשמה על זה שהחלטתי לקנות קפה למרות הסיכוי שאאחר בכמה דקות, התחלתי לבכות. כן התחלתי לבכות כי אני לא יכולה לשאת יותר את הנטל הזה של האשמה על כל דבר. ואף אחד לא מאשים אותי בכלום וזה בכלל לא משנה. לא זה לא משנה כלום. אני לא יכולה להחזיק את זה יותר. ולא יכולה להפסיק את זה. משוואה בלי פיתרון. אז הפתרון היחידי הוא להתרחק מכל מה שיכול לגרום לי להרגיש ככה. וזה כל כך הרבה דברים. גם הפיתרון הזה לא אפשרי בעצם.
לרגע רציתי ללכת לתוך חיבוק. לשכב במיטה של מישהו, מכורבלת לצידו, מחובקת, מוגנת, שותקת לגמרי. בלי להצטרך להסביר כלום או לדאוג מה הוא חושב, מה הוא יחשוב, מה הוא רוצה, מה המחיר. לחשוב שאין שום מחיר. בכלל. פעם אחת לעזאזל, חיבוק בחינם לגמרי. שיימשך קצת יותר משניה אחת. בלי להיות, להרגיש, חייבת אחר כך שום דבר שהוא. לא חברות, לא הערכה, לא סקס, לא רגשות מצידי, פשוט לא להיות חייבת שום דבר. בלי שיצופה ממני כלום. חיבוק חינם. אהבת חינם לרגע אחד מלא רק בזה. ריק מכל הדברים של עבר ועתיד. שניה אחרי שראיתי את זה בראש, עלתה רשימת המחוייבויות שהחיבוק יגרום. ואני ידעתי שאי אפשר ללכת להתכרבל ליד הצלעות של אף אחד. שאין אפשרות בשבילי לעשות דבר כזה. ולא כי אין מי שיגיד שהוא מסכים או יכול או רוצה בזה. בגללי. שוב, רק אשמתי.
אני מרגישה שכל דרך חסומה. ואני החומות של עצמי.
וככה אני בוכה מאז שבע וחצי.