יומן

היום מצאתי גינה שגדלים בה המון סוגים של גרניום שלא ראיתי כמעט מאז שהייתי קטנה. אני זוכרת שלא אהבתי אותם פעם. הם נראו לי גסים בצורה שלהם, בצבעוניות שלהם. משהו בקלות של הגידול שלהם ובשפע הפריחה. אבל היום כשראיתי אותם בגינה הם היו יפהפיים בעיני. ועדיין יש בהם משהו גס וגולמי מאוד, אבל עכשיו זה מאוד חינני בעיני. תמים ופשוט.

זה משגע אותי שבחלומות שלי היא ממשיכה לראות אותי איך שמתאים לרצון שלה, לנוחות שלה. אני צועקת את מה שאמיתי אליה שוב ושוב והיא ממשיכה להתייחס כאילו לא אמרתי כלום. כאילו אני בכלל לא שם. עיוורת חרשת וצוחקת מול הפנים שלי. מכחישה אותי ממש מולי. אומרת לי מה אני ומה אני מרגישה ומי אני בשלוות נפש גמורה. בהתעלמות מלאה מהקיום שלי וממי שאני באמת. זה משגע אותי איך בכל לילה כמעט אני חולמת עליה ובכל חלום זה חוזר על עצמו במליון גרסאות. המחיקה השלווה הזאת שלה אותי מולי. זה משגע אותי כשאני מתעוררת, כי אני יודעת שהיא כבר לא אותו בן אדם שהייתה ואני יודעת שהיא גם מעולם לא הייתה כזאת בצורה טוטאלית כל כך. תמיד היה בה משהו מזה אבל אף פעם לא עד כדי כך במלאות.
הכעס שלי עזב את העולם האמיתי ועבר לחלומות עליה. ושם הוא מזוקק כל כך שקשה לי לעמוד בעוצמה שלו. והפסיכולוגית שלי הייתה אולי אומרת שהיא מהחלום זאת היא שאני הפנמתי לתוכי. שאני זאת שמכחישה את עצמי ומתעלמת ולמעשה מתעללת בעצמי. ואני תוהה, כמה ומה ממנה הפך לחלק ממני וכמה מהחלק הזה מופנה כלפי עצמי וכמה ממנו מופנה כלפי אחרים. ויודעת שעד שלא אפסיק לשנוא כל כך את החלק הזה, עד שלא אהיה מסוגלת להבין אותו ולקבל את הקיום שלו כמשהו שאינו אכזריות טהורה, לא אוכל להפטר מהכרסום שלו בתוכי.
אלו הסיוטים שלי. לא מישהו שרודף אחרי להרוג אותי. אלא אמא שלי צוחקת מול הפרצוף שלי כאילו אני אוויר.

חויתי חיבוק מתמסר לחלוטין פעמיים בחיים. פעם אחת ילד קטן בן שלוש שפגש אותי רק כמה שעות קודם, נהיה עייף במהלך טיול ברגל. לקחתי אותו על הידיים והמשכנו ללכת. הוא נמרח עלי לגמרי, רפוי כולו. בוטח לגמרי ובלי היסוס עד שהגענו הביתה. הפעם השניה הייתה בחלום הלילה. ילדה קטנה, פגועה מוחית ופיזית. ההורים שלי לקחו אותה אליהם והעבירו אחריות עליה אלי. היא לא הבינה מילים ולא יכלה ללכת וכשהושטתי אליה זרועות ואמרתי לה להחזיק אותי חזק היא נכרכה סביבי כמו כפפה. ולמרות הכיעור הנוראי שנולדה איתו והדברים המגעילים שהחולי שלה גרם לגוף שלה, קרנה ממנה כזאת אהבה שקטה ונועם והיא חיבקה אותי בהתמסרות מלאה.

לצייר ציור עבורי זה לנוע בין תסכול ועקשנות במשך כמה ימים. זה תהליך קשה ומייאש שמונע על ידי איזה מין חיידק פנימי שלא מוכן להרפות עד שלא מגיעה איזו נקודה של מיצוי. אחר כך אני מסתכלת על משהו חדש שנולד, כאילו לא ממני בכלל. רוב היצירה עצמה מתרחשת באופן לא מודע. אני אף פעם לא יודעת איך זה ייראה בסוף, רק מושג של תחושה יושב אצלי בראש ומחכה לרגע שבו אראה אותו ממומש. אני מנסה ככה ואחרת. מוסיפה ומשמיטה. מתעצלת ונכנעת. נאחזת ומרפה. עד שהוא נמצא שם מולי, נכון, ואז יש שקט ותחושת פלא. זה שם. שונה ודומה למה שראיתי בראש בהתחלה.
זה לא פלא שאני מציירת מעט. רוב התהליך מלווה בתסכול.
אבל יש משהו ברגע שזה מסתיים. אני בוהה בציור במשך שעות אחר כך ומרגישה מין אושר. מרגישה מתורגמת. מרגישה שמרע יוצא טוב. ומלאת פליאה, מאיפה זה הגיע.

עוד בוקר של רגשות אשמה. אני מסתכלת על זה מבחוץ וזה מרגיז אותי שאני מרגישה אשמה. כל כך מרגיז אותי. נמאס לי להרגיש ככה כבר. נמאס. לא יכולה להסתדר עם אנשים בלי להרגיש אשמה רוב הזמן. בלי להרגיש פוגעת. ולא משנה שהם מקבלים את זה ואומרים שזה בסדר. זה לא מצליח לשנות שום דבר בתחושה שלי. איפשהו, עם או בלי קשר למציאות, יש בי איזו וודאות של ידיעה, שגם אם הפגיעה הייתה מינורית כל כך, כמו להתקל במישהו ברחוב בטעות ולהתנצל, והוא יחייך ויגיד גם כן סליחה, עדיין אי אפשר למחוק את זה. אני יודעת שזה שם. מרחף שם. אני מרגישה: "שום דבר לא נשכח ולא נסלח". אני יודעת שאני דווקא שוכחת כמעט הכל וסולחת על המון. אבל ההיכרות עם האנושיות שלי לא מצליחה להיות עדת אופי עבור האנשים שסביבי. כל דבר שאני עושה מרגיש כמו פשע בלתי נסלח. לא מצליחה להחיל את יכולת הקבלה והשכחה שלי על אחרים. אצלי בראש כל "האחרים" לא שוכחים דבר. נפגעים ונפגעים עד שאם רק אמשיך להיות אני, לידם, אפורר אותם ואהרוס אותם.
פתאום אני חושבת, התפיסה הזאת אולי נובעת מהפגיעות החזקה כל כך של שני ההורים שלי. משהו בי הפנים שאני הורסת אותם מכאב נפשי.

במפתיע וכנגד התחזית הקודרת שלי, היה לי יום טוב עד עכשיו. קיבלתי את אחת המתנות הכי נהדרות שקיבלתי אי פעם. וזה קטן, אפשר לקחת את זה איתי בכיס לכל מקום. בטח היא תהיה איתי עד שאמות. לא יודעת איך הוא זכר בכלל שרציתי כזה דבר ולא יודעת איך הוא מצא את זה, אבל אחרי 4 חודשים שלא פגשתי אותו, פתאום הוא נתן לי את זה. כל כך שמחתי... נישקתי אותו בלחי וליטפתי את הכתף שלו בטבעיות של ממש. איזה רגע שמח. הפסיכולוגית אמרה לי שאני כנראה יקרה לו. איש טוב ויקר. שימח אותי כל כך.
אפילו החלפתי סוף סוף נורה במטבח.
ועכשיו להמשיך לצייר.
אני צריכה להיזהר לא להתלהב יותר מדי מזה שיש לי חיוך פנימי. שלא אתאכזב כשזה ישכך.
בינתיים נעים.

רגשות אשמה עמוקים. אני לא יודעת לאהוב. אני נוטשת חברים. יש בי הרבה הבנה אבל אני נותנת אותה רק כשזה מתאים לי. אני לא אהיה שם בשבילך. מישהו שולח הודעה: "בבקשה, אני צריך לדבר" ואני לא עונה. לא נותנת לו שיחה של חברים. מישהו אחר נמצא ביום השואה בתל אביב ורוצה לבוא. אני לא מחזירה לו את הטובה. נשארת בבית מציירת במצב רוח רע. לוקחת כדור לישון שוב. מצאה חן בעיני האפשרות לישון שעות בלי לקום. וכל הזמן רגשות אשמה. אני לא יוצאת מספיק עם הכלבה.
אנשים חושבים - בגלל שאני יודעת להבין הרבה, שאני טובה. אבל אני לא. וקשה מאוד לשכנע אותם שזאת לא הלקאה עצמית אלא אמת פשוטה כל כך שקשה להאמין לה. וזאת אשמתי שקשה להם להאמין. כי אני עוטפת את הכל בכל כך הרבה הסברים נוגעים ללב, דואגת לגעת להסביר ככה שהם יוכלו להרגיש, להבין, לקבל. אחר כך מבינים אותי. הנפגע יוצא מנחם ואני חוזרת על דפוסיה המכוערים שהפכו לדפוסי.
זה שיש לי קסם לא אומר שאני טובה. ותאמין לי כשאני אומרת שאני לא. אי אפשר לסמוך עלי. אני אנוכית. ורגשות האשמה שיש לי לא מוכיחים את ההיפך. זה שאני יכולה לראות את זה לא אומר שלא ייתכן שאהיה כזאת. זאת פשוט לוגיקה שבורה בשירותו של רצון להאמין שאני אחרת מכפי שאני.

ועכשיו, אחרי כל הרכות והשיחות וההבנה וההתקדמות האיטית (שמרגישה מאוד נכון) שוב יוצא מתוכי black smoker, עמוק מבפנים ממקום לא ידוע. רותח ומבעבע בלי קול. ושוב אני רוצה מכות וניכור ומחיקה. שירקו עלי כמו שיורקים על כתם כדי לנקות אותו. שלא ידברו אלי בכלל כי אני לא בן אדם. לחזור להיות מגעילה, אטומה-כמו-מסוממת. מתה מבפנים. לאבד צורת אנוש מבחוץ ומבפנים. לשכוח הכל.
זה לא משתולל בתוכי, זה לא הרוב של מה שאני מרגישה, אבל זה שם. קם שוב להראות את פניו. שלא אשכח שזה שם, יושב בין העצים, מוכן לשים לי רגל כמו אבן בשביל חשוך. שאפול שוב ואשתטח, פנים בתוך העלים היבשים.

האמת היא שאני אוהבת להזיע. ואין הרבה דברים שמשתווים לתחושה של רוח על עור לח מזיעה. אבל להזיע ליד אנשים אחרים לא נחשב כל כך אסטטי, אז בעיקר אני נהנית להזיע כשאני לבד.
אולי זה עוד אחד מאותם אויבים שבסוף את מוצאת שאת אוהבת, בלי שהצלחת לשים לב שזה קרה.

היום, קצת לפני מחצית חיי, העזתי לצאת החוצה עם גופיה. הכתפיים הלבנות שלי לא ראו אור טבעי מאז גיל שמונה או עשר חוץ מאשר בים. הן כבר לא יפות כמו פעם, אבל דווקא עכשיו אני מחבבת אותן יותר. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים, אבל ככל שאני נראית פחות טוב אני מרגישה יותר נוח להראות בכלל. אולי זאת הידיעה שכשאלבש גופיה צמודה או חצאית, עכשיו, כשאני נראית פחות טוב, אני אמשוך פחות תשומת לב. אראה יותר רגילה. קצת יותר מלאה ולא בצורה הסקסית, קצת יותר בטן, קצת יותר ירכיים ואני כבר פחות מובחנת כשאני הולכת ברחוב. וזאת הקלה. המורכבות האנושית המפותלת הזאת לא מאפשרת באמת לצפות מראש איזה ריאקציה תיווצר משינוי מסויים. יכולתי להרגיש דווקא גרוע יותר וזאת המחשבה ההגיונית, אבל לא. אני מרגישה נוח יותר. ואולי זה לא קשור לזה שאני נראית פחות טוב. אולי אלו דווקא השינויים הפנימיים שמפחיתים את הביקורת העצמית ומאפשרים לי לנשום בקצת יותר נוחות.

אני מאכילה את האחיין שלי ומלטפת לו את הבטן כשהוא מוטרד. אני שרה לו שיר ערש ומרדימה אותו. אני מבינה מה הוא רוצה והוא אוהב להיות איתי. זה כל כך נעים.

אני ממשיכה להעז ולהעלות דברים שבעבר מראש פסלתי כדברים שצריך לשתוק אותם והוא ממשיך לקבל אותם בתבונה. מקבל אותם כמשהו טבעי איכשהו. בהבנה. לפחות ככה הוא נותן לי להרגיש. ואני כרגיל, חוששת שהוא בעצמו אולי דוחק חלקים מעצמו לאיזה מקום שאחר כך יצטבר לא טוב. פוחדת מזה. אני מכירה על עצמי כל כך טוב כמה נזק זה יכול לעשות. לא רק אישית אלא גם בקשר זוגי. ולא רוצה לחטט לו בקרביים, רוצה לסמוך עליו שהוא יודע כמה זה חשוב לתחזק את עצמך. אבל אני לא יכולה לסמוך, אני לא מכירה אותו מספיק בשביל שאוכל לדעת דברים כאלו עליו. זה דברים שרואים רק עם הזמן. זה מפחיד אותי הפעם. אני יודעת כל כך הרבה דברים שיכולים להתקלקל.

היום ביקשתי ממנו שישים לי גבולות. אני יודעת, אולי אפילו יודעת טוב מדי, שזאת עבודה שלי, שאני צריכה לעשות עם עצמי. ובכל זאת ביקשתי. ביקשתי בגלל שזה משהו שיקל עלי. קשה לי מאוד לשים לב מתי משהו הופך להיות יותר מדי עבורי. וכשאני מתחילה להרגיש עומס, קשה לי להבחין במקור לעומס. וגם כשאני מתחילה להבין את המקור, קשה לי מאוד להגיד את זה. אני מפחדת מאוד לאכזב ולפגוע. וזאת בקשה מאוד מוזרה בשבילי, בכלל, לבקש ספציפית דבר כזה. שמישהו ישים לי גבול. ומצאתי את עצמי בעצם מבקשת את זה. אומרת שזה משהו שיכול לעזור לי איתו. והייתה לו תגובה יפה כל כך, כשאני חושבת עליה בדיעבד. הוא אמר לי: אם את תצליחי להגיד כשקשה לך, אני אוכל לשים גבול. אני חושבת עכשיו, זה דבר יפה. ריאלי ויפה. זה סוג של שיתוף פעולה. זה הקל עלי. המחשבה שאולי תהיה הקלה קצת בעומס של האחריות שיושב עלי. המחשבה שגם אם אני אצליח לעשות רק חצי דרך בעצמי, יהיה אותו שיעזור בחצי השני.
אהבתי את התגובה הזאת שלו. הוא לא סירב או אמר שזה רק עניין שלי עם עצמי ומצד שני גם לא לקח על עצמו את כל האחריות, מה שבקלות יכול היה להיות די חסר אחריות ופנטזיונרי.

והנה כבר באים רגשות האשמה והפחד שלי, שאני לא אוכל לתת לו תגובה כמו שהוא נתן לי היום, אם יבקש. שאני כן אגיב באחת משתי הדרכים האחרות או אזגזג ביניהן כהרגלי, בלי יכולת לשלב. זה כאילו באתי למישהו וביקשתי תפוח כשאני יודעת שאין לי מה לתת לו בחזרה.
פעם, מישהו שהכרתי אמר לי שהוא מרגיש לא ראוי. הוא אמר שהוא מרגיש לא ראוי לקבל אהבה. אני זוכרת שלא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון. שאלתי וניסיתי להבין, אבל זה כל מה שהוא הצליח להגיד כדי להגדיר את התחושה. אבל היום, עכשיו, נזכרתי במה שהוא אמר ואני מבינה למה הוא התכוון. זה דבר כל כך חמקמק. הצד השכלי שלי מבין שיש לי ערך, שיש בי דברים רצויים, אבל עמוק בפנים ברגש, בבסיס מוסתר ממילים, קיימת התחושה הזאת. הכרתי אותה בשנים הקודמות עם בן זוג שהיה לי. אז תמיד קראתי לזה - שהאהבה שלי לא טובה מספיק. והיום איכשהו משהו מצליח לחבר את זה למילה הזאת. להיות ראויה. להיות לא ראויה. משהו בדיסוננס בין ההבנה הרציונלית שלי, או שאולי זאת התפיסה האידאית שלי, שכל אדם הוא ראוי מעצם היותו קיים, וההכרח הלוגי שנובע מכך, שגם אני ראויה לבין התחושה המבעבעת האינסטינקטיבית, שאני לא ראויה, שאני עצמי זה סבל עבור אחרים, שלא יודעת לתת כלום. ההתנגשות בין השניים הפכה ברורה יותר היום. כאילו שמה את עצמה על השולחן בצורה פחות מעורפלת. ופתאום המילה הזאת מתלבשת על התחושות שלי. עדיין מרגישה זרה, כאילו מחזיקה בתוכה פאתוס שיהיה מוגזם לייחס לעצמי. כאילו אין לי זכות כל כך להגיד דבר כזה. כאילו אני ממציאה ומגזימה משהו.
מעניין למה אני מרגישה שאין לי זכות לומר שאני מרגישה לא ראויה.
זה מזכיר לי את המילים הזנחה וטראומה מתמשכת, שהפסיכולוגית הייתה אומרת עד שהבינה שאני לא יכולה להסכים לשייך אותם לעצמי. היא אמרה את המילים האלו: נטישה. הזנחה. טראומה. ואני חשבתי לעצמי, מי אני שארשה לעצמי לומר שדברים כאלו עברו עלי. אני סתם אחת מתוסבכת שנולדה ככה. לא עשו לי שום דבר מהסוג הזה. ואני זוכרת כשחבר שלי היה אומר את המילים האלו וכועס כל כך על ההורים שלי. ואני כעסתי עליו שהוא אומר את המילים האלו עליהם. לא יכולתי לחשוב על זה בכלל. תערובת של הקטנה עצמית וחוסר נכונות לבגוד בהם. להגיד עליהם ככה. גם היום קשה לי לקבל על עצמי את המילים האלו. כאילו זה שגוי לגמרי להעביר חלק מהאשמה/ אחריות אליהם. זה משהו שנולדתי איתו שקצת דפוק פשוט.
ארבע שנים בטיפול ועדיין אני מתקשה להרגיש דברים מהסוג הזה. וקשה לי אפילו להגדיר מה זה הסוג הזה. אז אני יכולה להגיד כבר את המילים האלו. הזנחה. לא ראויה. נטישה. וזאת התקדמות קטנה נדמה לי. אבל עדיין אני מרגישה כשאני אומרת אותם, כאילו אני הולכת עם סנפירים על היבשה.