רגשות אשמה עמוקים. אני לא יודעת לאהוב. אני נוטשת חברים. יש בי הרבה הבנה אבל אני נותנת אותה רק כשזה מתאים לי. אני לא אהיה שם בשבילך. מישהו שולח הודעה: "בבקשה, אני צריך לדבר" ואני לא עונה. לא נותנת לו שיחה של חברים. מישהו אחר נמצא ביום השואה בתל אביב ורוצה לבוא. אני לא מחזירה לו את הטובה. נשארת בבית מציירת במצב רוח רע. לוקחת כדור לישון שוב. מצאה חן בעיני האפשרות לישון שעות בלי לקום. וכל הזמן רגשות אשמה. אני לא יוצאת מספיק עם הכלבה.
אנשים חושבים - בגלל שאני יודעת להבין הרבה, שאני טובה. אבל אני לא. וקשה מאוד לשכנע אותם שזאת לא הלקאה עצמית אלא אמת פשוטה כל כך שקשה להאמין לה. וזאת אשמתי שקשה להם להאמין. כי אני עוטפת את הכל בכל כך הרבה הסברים נוגעים ללב, דואגת לגעת להסביר ככה שהם יוכלו להרגיש, להבין, לקבל. אחר כך מבינים אותי. הנפגע יוצא מנחם ואני חוזרת על דפוסיה המכוערים שהפכו לדפוסי.
זה שיש לי קסם לא אומר שאני טובה. ותאמין לי כשאני אומרת שאני לא. אי אפשר לסמוך עלי. אני אנוכית. ורגשות האשמה שיש לי לא מוכיחים את ההיפך. זה שאני יכולה לראות את זה לא אומר שלא ייתכן שאהיה כזאת. זאת פשוט לוגיקה שבורה בשירותו של רצון להאמין שאני אחרת מכפי שאני.
לפני 15 שנים. 21 באפריל 2009 בשעה 12:01
