יומן

איך זה יכול להיות שהדרך היחידה להתמודד עם החיים היא להפנות מהם את המבט. לעצום מולם את העיניים. לצמצם את תחום הראיה לזווית הכי קטנה שאפשר. לנתק כל דבר מדבר אחר. להפוך אותם לגרגירי חול, בלי הערימה.
ואין מקום למקרים מיוחדים. קשר אחד במקום אחד והנה הכל שוב נופל אחד על השני כמו דומינו, לערימה שבלתי אפשרי להזיז בה דבר אחד בלי שיזוז אחד אחר.

--------------

הרבה פעמים היא אמרה שיש לי צורך חזק בשליטה. שחוסר שליטה מפחיד אותי. אני עדיין לא מצליחה לראות את זה, אבל אפשר בקלות להבין את זה מהמחשבות שלי ומהמעשים שלי. אולי קשה לי לראות את זה כי תמיד המילה שליטה מתקשר לי לשתלטנות. לצורך להכתיב למישהו אחר, לכפות משהו על האחר. לקצוץ למישהו את הכנפיים וזה לא מרגיש לי כמו הדחף שיש אצלי. זה משהו שדווקא גורם לי להרגיש רע.
אבל אני חושבת בכל זאת מה כן. שליטה מתקשרת לתחושת כוח. אמורה לתת תחושה של יכולת ועוצמה אישית. האנטידוט לחוסר אונים. ובאמת אני מרגישה המון שעוד מעט נופל עלי מצב שלא אוכל להתמודד איתו. שעוד מעט אני מוצאת את עצמי חסרת אונים ונאלצת. וזה מביא אותי לחשוב הלאה. מה מפחיד כל כך בהיות נתונה בחוסר אונים. ושוב הבור הזה מביט בי.
להיות בחוסר אונים זה להיות תלויה במישהו אחר.

בחלומות המחשבות שלי מתממשות.
הלכתי בפארק ובמקום מדשאות יש בו אגמים. ירד הרבה גשם קודם וגובה פני המים השתווה כמעט לגובה השביל. ואדוות קטנות נוגעות באבני השביל. זה היה כמו ללכת על קורה. חששתי להחליק וליפול, וכלל שחששתי, כך האגם הפך לביצה יותר ויותר. בהתחלה הופיעו ראשנים ואז המים הפכו עכורים וסמיכים. עכשיו חששתי עוד יותר ליפול ואז נהיה קר והתחילה רוח ועץ תמר אחד כמעט חסם את השביל. נצמדתי אליו ועקפתי אותו תוך חיבוק. שמעתי צליל מים גועשים וכשהסתכלתי מזרחה ראיתי מים לבנים גועשים במאגר הסמוך. עכשיו כבר הצטערתי שעברתי דרך הפארק ופחדתי מהגועל שבמים או לקפוא מקור אם אפול, ולהסחף. ואז בא משב של רוח חזקה ממערב ואני נאחזתי בעץ התמר כמו כביסה על חוט. כששמתי לב שכל עוד יש עצים ליד השביל יש לי במה להאחז ואני לא אפול, הרוח שככה והגשם הפסיק והוסר האיום.
או כשאני הולכת במסדרונות של העבודה ונתקלת שוב ושוב במישהו שמוצא חן בעיני. אני חושבת עליו באופן רומנטי ביני ובין עצמי, ובכל פעם שאני נתקלת בו אני מוצאת את עצמי יותר ויותר ערומה ועם יותר דברים בידיים, כך שגם הסדין שאיתו אני נעטפת צריך כמעט ליפול.
או כשאני נואשת להגיע למקום ואין לי כסף, אני הולכת לכיוון תחנת האוטובוס ולאט לאט מופיעים מטבעות ועוד מטבעות בחול. עד שיש הרבה יותר ממה שאני צריכה.

ככה זה. בחלומות המחשבות שלי מתגשמות כמעט מיד ובשפע. לטוב ולרע. אני מרגישה שיש בזה משהו.

------------------------

הכדורים נגד דיכאון לא עוזרים לדיכאון, הם מפחיתים חרדה. אבל רק את העוצמה הגופנית של החרדה, את התגובה הגופנית. הם לא מעלימים את הפחד מהגורמים, את הרתיעה, את הרצון להמנע. כשאני הולכת ברחוב ורואה אנשים, אני עדיין רוצה לא להיות שם. בעמוד השדרה עדיין עולה הדחף לרוץ ולברוח אבל הכדורים עושים את זה אפשרי עבורי לצאת מעצמי ולצפות בהם מהצד. מטריד אותי שאחרי הכל, עדיין אני צריכה לצאת מתוך עצמי כדי להיות מסוגלת לעבור את זה בצורה סבירה.

-------------------------

לפעמים כל מה שאני מרגישה אני יכולה לדעת רק לפי התחושה הפיזית. וקשה לדעת מה הפעיל אותה. צריך לתפוס את הרגע ולזכור את המחשבה המדוייקת שהפעילה את התחושה בגוף. לפעמים התחושה מכה בגל אחד גדול ואז אפשר למקם אותה. לפעמים היא נבנית כל כך בהדרגה שאין אפשרות למצוא את ההתחלה שלה. לפעמים התחושה היא בבטן ואז כמעט תמיד זה קשור באיזו פגיעה רגשית, עלבון חד או באפשרות לפגיעה כזאת שעלתה במחשבה או בזיכרון. ואז אני לא יודעת אם אני פשוט רעבה או שזה הקפה או שזה הרגש. לפעמים זה כואב בחזה, מין מחנק או כאילו הלב לא פועם מסודר. זה קשור באיזו מין התנתקות שאני יוצאת ממנה פתאום כדי להבהל. לפעמים אני מרגישה את זה בעיניים ובפנים. עייפות כבדה כאילו אי אפשר להחזיק את העיניים פתוחות כמעט. בשניה אני מרגישה שחייבת לישון. אני חושבת שזה קשור לאיזו תחושת ריאליות ויאוש. ויש את הכאב ברגליים שאני מרגישה אחרי הרבה זמן ומספר לי שאני במתח פיזי מאוד גדול ולמצוא את המקור למתח הזה עוד לא הצלחתי. זה מהתחושות המתגנבות לאט לאט.

חודש שלם הצלחתי לשמור את הבית במצב סביר. המטבח נקי ומוכן לבישול, הכיור ריק. כשרציתי הצלחתי לקום להכין קפה או משהו לאכול, לזרוק את הזבל. אפילו בישלתי. ועכשיו שוב הכלים בכיור ושוב אני עומדת במטבח ואין לי כוח אפילו להוציא את הלחם מהשקית ולפרוס. אני עומדת שם כמה דקות, במטבח. מסתכלת וחושבת, והולכת משם.

--------------------

אחר כך

אני מחפשת איפה החלק הנזקק שבי. זה ממש אמור להיות פה איפשהו. גם הוא אמור לבוא לפעמים ולהזדקק למישהו מאוד. להרגיש שמישהו יכול לבוא ולעזור. להצטרך מישהו כאן איתי. אבל לא מוצאת, לא מרגישה את זה בשום מקום וגם לא זוכרת שהרגשתי פעם.

--------------------

אחר כך

DsqCl2vO9xA

---------------------

אחר כך

שטפתי במים וסבון והכנתי קפה. הכיור הלבן עשה לי אכזבה. כן, זה אף פעם לא יפסיק. כל רגע נמצא בתוך מלחמה שתמשיך, לא משנה מי ינצח באיזה קרב קטן על שטיפת כלים, יהיה שם גם מי שיפסיד ויצעק.
הנה אחד- הקפדנים, בעלי משמעת עצמית וחשיבה פשוטה מדי של מאמן. אל תקשיב להם כשרע לך, הם לא אמפטיים ויגרמו לך להרגיש פגום.
הנה שני- המעורפלים, חסרי הדרך, חסרי הזמן. זורמים איתך כמו קצף על מים, הם השכחנים הגדולים. אל תדבר איתם, הם ייעלמו.
הנה שלישי- החשדנים, חסרי רחמים וחמלה. קשוחים וקרים ובטוחים בעצמם. מהירים לשפוט כמו כלבי שמירה. כנראה שהריח שלך השתנה.
הנה רביעי- הליצנים יצחיקו אותך עד שתחשוב שהגעת איתם הביתה ואפשר ללכת לישון עם חיוך. הם נודדים, אתה עלול להתעורר בבוקר למגרש ריק של חצץ.
הנה חמישית ושישי- אמא תחבק אותך כמו גור אל הגוף שלה, היא תלטף אותך עד שתירדם ואז יבוא אבא ויתן לה סטירה ואותך יזרוק לרחוב.

בבוקר אני נזכרת בעוד
השביעי- האפאטים לא באמת נמצאים שם למרות שזה הם הרבה מהזמן. יש להם בעיקר עיניים כבדות. לא ממש יצא לך להתקל בהם, אבל יספרו לך עליהם. תאמין.
השמינית- הפתייניות רוצות להקסים אותך ויש להן איך. אם לא תגיד מילה רעה הן יסכימו להישאר לישון אבל בבוקר כבר לא תמצא אותן. יהיה שם מישהו אחר.
התשיעי- הזהירים רוצים להיות שקופים והם מנסים להיספג אל הסביבה. יש להם יכולת התחשבות גדולה והם יקלטו הרבה, בעיקר את מה שלא תגיד. הם ילכו לידך כמו על כפות של חתול עד שיצליחו להעלם בעשב הגבוה.

למחרת נזכרתי בעוד אחד
העשירי- המתבוננים מהצד יודעים להעריך יופי ולחוות אותו. הם מנתקים את הסובייקט מהעצם והופכים אותו לאובייקט נטול תכונות פרט ליופיו ותכונותיו הפיזיות. הם שם כדי להחזיר קצת הרמוניה, כדי לשכוח.

כשביוץ, כואב לי החזה ובפנים חוסר שקט ושנאת אדם. כשמגיע המחזור אני שקטה לגמרי, כאילו ירד ממני עול לפחות לשבוע.

----------------------

אחר כך

היא אומרת שיש בי פיצולים. אפשר להגיע לאינטגרציה. באמת אני מרגישה לא פעם זרה לעצמי לגמרי או יודעת שיכולה להיות גם לגמרי אחרת ולא מבינה מאיפה זה בא ולמה. ואני שוכחת מה הרגשתי ומה היה. היא זוכרת ומזכירה לי ומופתעת כל פעם מחדש איך שכחתי. אני אומרת לה שאני מאמינה לה, כי אני יודעת שאני שוכחת. ואני מופתעת בעצמי שזה באמת מה שהיה ויכולה לזכור שהיו דברים כאלה, רק איפה בדיוק ולמה זה לא מחובר כמו שצריך.

----------------------

אחר כך

וכשיפסיקו האוזניים לכאוב מהרוח אני אלך למטבח להכין משהו חם לשתות. אולי זה יעזור לכמה דקות.

מתחת למים עמוקים
ארבע מאות אטמוספירות בלחץ
שחור סמיך כמו צבע שם
אומרים שיש בריכה של מלחים, אגם.
זה מבעבע חזק וכבד כך שקיטור נשאר נוזל
כמעט מוצק מוטרד וכבוש.
לא כמו מלפפונים אלא כמו כעס
דחוס נוזלי כמעט מוצק מרוב מלח.
על מתח הפנים קופצים לסתות
קומצים שיניים וזמן ולא מבינים שם.
כי אין חוט של שני ופירורי לחם או צינור של עיכול
מחבר את המים של המלח אל מי מתח הפנים

לפעמים בא לי לנבוח. לענות בנביחות פשוטות לשאלות. אני רוצה גם לכתוב מילים שרק אני אבין את הקשר ביניהן ולצייר בסמלים שאף אחד לא יצליח לפענח. גם לא אני. וזה לא בגלל שאני רוצה להיות לא מובנת, זה שאני רוצה להפסיק להתאמץ לתקשר את עצמי. התעייפתי מלהיות המתורגמנית של עצמי, חוקרת התנהגות, הקוף משתף הפעולה, סטודנטית מתנדבת למחקר, כתבת לענייני פנים, מאיירת אנטומיה, מפתחת מערכות השקייה מתקדמות, מתווכת משא ומתן, מגשרת.
אני עייפה מההיענות הבלתי נשלטת לדחף הזה. להבין, לחקור, לא תמיד כדי לתקן. הדחף להבין ולפרק ולראות מה יש בפנים ואיך זה עובד. חיים של התבוננות וניתוח.

את החומרים הקשים ששמתי בתוך פריים אני מסתירה בתוך תיקיות במחשב. כל כך טוב שאי אפשר לי למצוא את זה אחר כך. ואת הדברים הבאמת באמת, אני מוחקת מיד אחרי שנוצרו.

יש גברים שהיה להם קרוב מדי עם אמא. תחושה שהיא פולשת להם לפרטיות. אחר כך הם מחפשים את אותה קרבה ורוצים כמה שיותר ממנה ובמקביל ותוך כדי נסיונות הכחשה עצמית, נגעלים ורוצים מרחב. ככה בסוף הם אומרים - את מזכירה לי את אמא שלי. הם עצמם מתקשים לשים את הגבול של מה שטוב להם, כי הופנם בהם עידוד שלא לשים גבול. לפעמים הם מעודדים קרבה שלא טובה גם לבת הזוג. ואם גם היא לא יודעת לשים גבולות לזמינות שלה, זה לא נגמר טוב.
באמת שאנשים צריכים להיות מודעים לקונטרסטים שיש בתוכם ולתת מקום לשני הצדדים. אחרת הסיפור חוזר על עצמו.

שכחתי לספר לפסיכולוגית על תובנת הנפרדות שחוויתי, אבל זכרתי לספר על תובנת חוסר ההיכרות שלי עם אינטימיות ועל תחושת הערך שהכמות ארבע האיר בי, שיצרה תחושת ביטחון קטנה ולא מוכרת.
היא חיברה את השניים בחכמה. אמרה שיש קשר חזק בין ההרגשה שאני בעלת ערך משמעותי בעיני מישהו ובין היכולת להיות באינטימיות של ממש איתו. עכשיו כשאני חושבת על זה, גם עניין הנפרדות מתקשר כאן. יכול להיות שכדי להרשות לעצמי את הנפרדות שאני זקוקה לה בצורה נינוחה, אני גם, שוב, צריכה להרגיש בעלת ערך ממשי בעיני המישהו. לדעת שאפשר לצאת מהביחד ושאני לא אשפט על זה ולא אענש ושיש לי לאן לחזור.
אמרתי לה, כשהתבוננתי בחוסר היכולת שלי להעלות בדעתי התרחשות של חוויה אינטימית, אמרתי לה שבעצם מעולם לא חוויתי דבר כזה. תמיד בדקתי לראות אם האפשרות קיימת מול האדם שמולי וכשאני רואה שהיא קיימת, אני פשוט, אבל באמת בפשטות, לא יודעת מה לעשות עם זה. זה כל כך זר לי. אבל לא באופן מנוכר. פשוט זר לגמרי.

אם יש חסד בנעורים הרי הוא זה. היופי נשחת בלי תקנה גם אם הנפש הופכת יפה. ואנחנו גופים. אהבה לא עושים באהבה, עושים אותה בגוף המתכער המתקמט המתעוות ובעיניים שעדיין רואות. טוב להפגש בנעורים. ההמשכיות סופגת ושותה טיפה אחרי טיפה, משקיפה את הכיעור שהתהווה.
קשה לדבר על הגוף, כי אין עליו מחילה ולא ניתן להתנצל או לשנות. כעובדה מוגמרת הוא נמצא שם בלי משא ומתן. חרוץ ופגום כאילו בכוונה. אתה יכול לעצום עיניים או למצמץ ולמשוך בכתף במבוכה. מה אני יכול לעשות. זה מה שנהייתי בגוף. מה אני יכול לעשות עם זה.
ואז שותק ונאלץ לבלוע קצת מעצמך.
ויש בזה תחושה של השפלה, כמו איזה פשע שעשית בלילה מתוך שינה ועכשיו אתה מתבייש. לא ידעת שזה קורה לך, באמת שלא התכוונת. לבד מעצמו זה קרה.
והאחרים, גם הם פושעים כמוך, אפילו גרועים ממך, כי הם שם, מולך. בתוך הגופים שלהם, המתכערים, הכמהים למגע, עדיין רכים, אפילו יותר רכים למגע. אבל העין שלך, הרעה, שופטת ומחמירה עם כל קפל וכתם או שערה. והיא כופה עליך להוסיף אז חטא על פשע וגם זה בלי רצון או כוונה.
זה קשה לדבר על הגוף בלי לחטוא במשהו נורא.