יומן

אני אוהבת כשגבר אומר לי מה הוא עושה. כי בכל פועל שהוא אומר, הוא מספר לי מה יש לו בין הרגליים. הוא אומר לי - אני יושב. ולא יכול להימנע מלגלות לי, גם אם ירצה. הוא אומר לי - אני קורא. ולא יכול שלא להוריד את החולצה ולגלות לי.

בטיול ראיתי שביל אדמה כתומה בין חרציות. וחרדל פורח בצהוב חיוור והפרחים הקטנים של החובזה שמוציאים פרי שאהבנו לאכול. וראיתי יסמין לבן גדול ופריחה ורודה של תפוח או שזיף ומורנינג גלורי זוהר באולטרמרין בהיר וברקן טרי סגול וירוק. על החול היו שקעים קטנים של הגשם מאתמול והשמיים אפורים כהים בצפון ובדרום כחולים ולבנים. הסביונים כבר הופכים לסבא ושוב הגשם יורד. כל כך יפים כל הצבעים האלו, צפים כמו איים זרים מעולם אחר בתוך נוף הבטון והאספלט הדהוי של העיר הזאת.
וחשבתי על זה שיש לי ערך. תגלית מוזרה, שרק כשהיא מכה בי בערכים מדוייקים היא נתפסת. איפשהו אבד לי האמון במילים כלליות. הרבה, מאוד, כמעט, מעט, רוצה. מושגים נזילים ויחסיים לזמן ומקום והלך רוח. ספקנית שכמוני, רק ערכים מוחלטים, מוכחים, מצליחים לדבר בשפה המינימליסטית הזהירה שלי. כל השאר זה ריקוד ומצב רוח, תעתועים, שעשועים. בקומות הביניים מפוזרים אולמות הנשפים והקולנוע, ליד הלונה פארק והמסעדות ובית הזונות.
אבל זה, זה נמצא במקום אחר.
בתוך הקירות של קומות הביניים יש דלתות בצבעי הסוואה, שגם אני לא מכירה. ובתוכם, מסתבר, יש משהו. אולי הרבה משהו אולי מעט, אני לא יודעת כמה גדולים החדרים וכמה גבוהה בם התקרה. אבל המספר 4 פתח שם אתמול דלת, נכנס והדליק מנורה.

אני נדחסת ומשתחררת.
כמו החלל הזה, הלח, בין
שלו ושלה
שנדחס ונפרש ושב והולך ועוד.
זיז הולם בסלע חצוב מאוד,
נתזים שורטים טיפה
ועוד מכה
והפגיעה באדמה כל כך רכה.
זה ימשיך ככה, כמו שזה היה.
ולא יבקע שום סכר ואין ספינה.
מישהו יהיה המשוט
ואני שוב חלל שבינו
ובין ים או יבשה.

התחלתי להתעורר מוקדם בבקרים. עדיין שקט בחוץ והכלבה נכנסת מתחת לשמיכה מתכרבלת לידי להתחמם. עכשיו קפה וקצת מוזיקה וסיגריה ולכתוב. אני אוהבת את הטקסים הקטנים שלי, מדיטציות של תוך כדי עשיה. אני שמה לב לרחשים העדינים והמודעות פתוחה לקצב של הזמן. יש שעונים פנימיים שמתחברים לדברים מסביבי וערים אליהם והזמן יכול להימתח בתוך זה להילוך איטי. אני אוהבת להניח אבקה על אבקה מתוך כפית. בלי צליל אפשר לשמוע. בלי מגע ישיר אפשר להרגיש.
לפעמים חמש דקות כאלה ביום אחד זה מה שמחזיק אותי בחיים. לפעמים זה אפילו פחות ואיכשהו זה מספיק.
בחוץ הולך ונגמר השקט. משאיות וקטנועים ומישהו מתעטש מהבניין הסמוך. אחר כך ילד צועק והציפור ממשיכה לקרוא מהחלון השני. משק כנפיים של יונה וצליל של צמיגים על הכביש.
שקט לי ואני לא רוצה לעשות תוכניות.

ועם כל הצורך שלי בקרבה חמה ועוטפת, עולה גם הרבה הפחד הזה, הרתיעה. היו לו הרבה שמות לפחד הזה.
חשבתי שזה פגם באהבה שלי, רדידות רגשית.
חשבתי שזה הוא עם הזרועות החונקות.
או שזאת ביקורתיות שיש בי וחוסר יכולת לקבל את האחר.
חשבתי שזאת התנשאות שיש בי.
חשבתי שאני חסרת יציבות ביחס שלי, שאי אפשר לסמוך עלי
או שיש בי איזו שנאה מכוערת שטבועה בי.
אבל נדמה לי שעכשיו הבנתי מה זה באמת.
וזה משהו שלא כולל בתוכו אף סוג של עלבון, לאף אחד. וזה משהו פשוט, ששמעתי המון פעמים שאומרים, אבל רק עכשיו התחבר לי.
זה פשוט הצורך להיות נפרדת. הצורך לשמור על החופש שלי הפרטי, האישי. הצורך לא להתמוסס ולהעלם בתוך חיבוק מגונן.
ואני שואלת את עצמי, למה זה משהו שכשפורטים אותו למציאות היומיומית, תמיד מרגיש לי כמו פגיעה ידועה מראש שלי באחר.
אני נזכרת במשהו שקראתי, על ההיפרדות והחזרה בין אמא ותינוק. על המעבר בין החיבור המלא והאושר שחשים בתוכו ובין המצב הפרטי, שבו יש שניים נפרדים. איכשהו צריך ללמוד להחליק מתוך החיבור ובחזרה פנימה בלי רגשות אשמה. בלי להרגיש רשע שנוטש, בלי להרגיש עזוב שננטש.
ושוב אני חוזרת אל אותה נקודה, רק ממקום אחר הפעם. צריכה להווצר בין השניים איזו תחושת בטחון, שהחיבור ישוב להתקיים. איזה אמון בהמשכיות, ביציבות, בממשות ההתמדית של הקשר.
עולה לי לראש כל הזמן הדימוי הזה, של התאבכות.

--------------------

תוספת של חצי שעה אח"כ

ואולי זה לא רק תחושת הבטחון בהמשכיות שיוצרת כאן קושי. גם היכולת לחוות הנאה בצורה חזקה יכולה ליצור קושי די גדול.

כבר ניסיתי הרבה מתכונים וזה יצא ממש טוב. בפעם הבאה אני אנסה להוסיף טיפה קקאו בין התבלינים. מתכון של דיליה סמית' רק בלי ציפוי הגבינה.

100 גר' קמח מלא תופח
1.5 כפיות תבלינים חמים. שמתי חצי כפית קינמון, חצי כפית אגוז מוסקט טיפה ציפורן וג'ינג'ר יבש
חצי כפית סודה לשתיה
---------> לערבב את כל אלה ביחד.

90 גר' סוכר חום כהה
ביצה אחת
75 מ"ל שמן טרי
קליפת תפוז שלם
---------> לטרוף במטרפה עד שנמס הסוכר

100 גר' גזר מגורד גס
75 גר' אגוזי פקאן שבורים גס

לערבב את תערובת הקמח עם תערובת הסוכר רק עד המינימום שצריך. להוסיף את הגזר והאגוזים ולערבב עוד קצת.

בתוך תבנית מאורכת אחת למרוח חמאה ולצפות קלות בקמח. לפזר את התערובת ולשים בתנור.
170 C למשך חצי שעה.

כשזה בתנור לסחוט מיץ מהתפוז, להוסיף סוכר חום באותו הנפח בערך, וקצת מיץ מלימון. לערבב להמסת הסוכר.
כשהעוגה יוצאת מהתנור בעודה חמה לדקור אותה הרבה עם קיסם ולפזר את סירופ התפוז מלמעלה.

ממש טעים ויפה.

הכרתי מישהו שמדבר. כל מה שאני שואלת אותו, הוא אומר. גם על הדברים שהכי קשים לגברים לספר. הוא גם יודע לשמוע אמת לא מעורפלת.
במבט לאחור, חיפשתי כזה איש, שמסוגל להיות גלוי ורואה. אבל הוא יודע גם לעשות את זה מקרוב. וזאת הפתעה עבורי לגלות עד כמה לי זה קשה.
אני יכולה לקרוא לכנות שלי אינטימיות מזוייפת. אבל זה לא מדוייק, בגלל שאני לא מרמה. זה אמיתי מה שאני אומרת.
זאת התגובה שלו שמבלבלת אותי. הוא לא מתרחק.
פתאום חשבתי. אני זורקת את האמת שלי אל הצד השני, כמו זורקת רימון לתוך חדר. נראה אם תתפוצץ. אבל הוא תופס אותם ומקלף אותם ואוכל. זורקת עוד אחד ועוד והוא לא מתכופף. מחזיק אותו ביד ואומר, אני מכיר. גלוי עיניים, הוא פשוט עומד שם ומסתכל.
לא יודעת איך לאכול את זה.

הבחור מהקפה רמז לי כבר כמה פעמים, אבל היום הוא החליט לקבל תשובה ישירה. אז קודם הוא גילה שאני מבוגרת ממנו ב 12 שנים ואחרי שהוא עיכל את זה הוא אמר ש אז מה, עדיין זה יכול להיות טוב. ושוב שאל אם הוא יכול להיות חבר שלי. חייכתי שוב. אני לא אוהבת לסרב ישירות. תוך כדי שאני מערבבת את הסוכר לתוך הקפה הוא שאל אם הוא מביך אותי וכשעניתי שקצת הוא היה מרוצה ואמר שזה טוב, אפשר לעשות עם זה משהו (!) ואז ביקש תשובה ישירה. הוא קיבל אותה, קצת מאוכזב אבל לא מופתע הוא מלמל, אני קטן מדי בשבילך.
וזה גרם לי לחשוב. נשארתי אותה אני כמו כשהייתי בגילו, הכל אותו דבר פרט לעיניים שראו יותר ולמקום שונה בחיים. אבל אני שבגילו לא השתניתי, לא נעלמתי. להתבגר זה לא להשתנות, זה להוסיף עוד רבדים. הילדה נשארת ונוספת אליה נערה ואליה אישה צעירה אבל כולן נשארות. חיות וקיימות בדיוק אותו דבר כמו שהיו. יש בזה משהו חמקמק להבנה רציונלית. משהו שלא מסתדר עם חוקי הלוגיקה הפשוטים. משהו כמו הדואליות גל-חלקיק.

אבא שלח לי מייל. הרבה אהבה וגעגועים הוא כתב. קשה לו עם הניתוק הוא כתב. אולי במייל יהיה לי קל יותר לשתף הוא כתב. בלי סימני פיסוק, מעט מילים, ואני התחלתי לבכות מגילוי הלב המבקש. פשוט מבקש לשמוע ממני.
הלוואי שהייתי יכולה לבכות לידו. הלוואי שהוא היה יודע לראות אותי בוכה. כי אותו אני באמת אוהבת. ואני מאמינה לאהבה שלו. יש דברים שאי אפשר לזייף. וזה לא העיניים הבהירות שלו שגורמות לזה להרגיש אמיתי. אבל אני לא יכולה לספר לו באמת. ואני לא יכולה לספר שלא את האמת. לכן אני שותקת. עד כדי שהוא קם ושם את המשקפיים והתיישב מול המחשב להקליד לי לאט את הדאגה שלו.
אנא ממך, אני לא אלאה אותך הרבה הוא כתב. תמיד פוחד להביע, תמיד פוחד שהוא מפריע. חבל שהוא פוחד להתקיים, להית ממשי. אבא שלי.

יש לי כלבה שהיא כמוני. לפעמים כשאני ישנה, היא פתאום הופכת שמחה וקופצת עלי למיטה לשחק איתי בבדיחות. וברחוב גם היא פתאום נעצרת וחולמת או ביום אחר רצה במעגלים סביב כלב אחר. ולפעמים היא בורחת בריצה מחתולים. בבוקר היא לא אוהבת לקום מוקדם, מכורבלת, היא פותחת עין מבקשת אלי, שאכסה אותה. ונאחזת בשינה חזק.