הבחור מהקפה רמז לי כבר כמה פעמים, אבל היום הוא החליט לקבל תשובה ישירה. אז קודם הוא גילה שאני מבוגרת ממנו ב 12 שנים ואחרי שהוא עיכל את זה הוא אמר ש אז מה, עדיין זה יכול להיות טוב. ושוב שאל אם הוא יכול להיות חבר שלי. חייכתי שוב. אני לא אוהבת לסרב ישירות. תוך כדי שאני מערבבת את הסוכר לתוך הקפה הוא שאל אם הוא מביך אותי וכשעניתי שקצת הוא היה מרוצה ואמר שזה טוב, אפשר לעשות עם זה משהו (!) ואז ביקש תשובה ישירה. הוא קיבל אותה, קצת מאוכזב אבל לא מופתע הוא מלמל, אני קטן מדי בשבילך.
וזה גרם לי לחשוב. נשארתי אותה אני כמו כשהייתי בגילו, הכל אותו דבר פרט לעיניים שראו יותר ולמקום שונה בחיים. אבל אני שבגילו לא השתניתי, לא נעלמתי. להתבגר זה לא להשתנות, זה להוסיף עוד רבדים. הילדה נשארת ונוספת אליה נערה ואליה אישה צעירה אבל כולן נשארות. חיות וקיימות בדיוק אותו דבר כמו שהיו. יש בזה משהו חמקמק להבנה רציונלית. משהו שלא מסתדר עם חוקי הלוגיקה הפשוטים. משהו כמו הדואליות גל-חלקיק.
לפני 15 שנים. 20 במרץ 2009 בשעה 14:41
