יומן

ועם כל הצורך שלי בקרבה חמה ועוטפת, עולה גם הרבה הפחד הזה, הרתיעה. היו לו הרבה שמות לפחד הזה.
חשבתי שזה פגם באהבה שלי, רדידות רגשית.
חשבתי שזה הוא עם הזרועות החונקות.
או שזאת ביקורתיות שיש בי וחוסר יכולת לקבל את האחר.
חשבתי שזאת התנשאות שיש בי.
חשבתי שאני חסרת יציבות ביחס שלי, שאי אפשר לסמוך עלי
או שיש בי איזו שנאה מכוערת שטבועה בי.
אבל נדמה לי שעכשיו הבנתי מה זה באמת.
וזה משהו שלא כולל בתוכו אף סוג של עלבון, לאף אחד. וזה משהו פשוט, ששמעתי המון פעמים שאומרים, אבל רק עכשיו התחבר לי.
זה פשוט הצורך להיות נפרדת. הצורך לשמור על החופש שלי הפרטי, האישי. הצורך לא להתמוסס ולהעלם בתוך חיבוק מגונן.
ואני שואלת את עצמי, למה זה משהו שכשפורטים אותו למציאות היומיומית, תמיד מרגיש לי כמו פגיעה ידועה מראש שלי באחר.
אני נזכרת במשהו שקראתי, על ההיפרדות והחזרה בין אמא ותינוק. על המעבר בין החיבור המלא והאושר שחשים בתוכו ובין המצב הפרטי, שבו יש שניים נפרדים. איכשהו צריך ללמוד להחליק מתוך החיבור ובחזרה פנימה בלי רגשות אשמה. בלי להרגיש רשע שנוטש, בלי להרגיש עזוב שננטש.
ושוב אני חוזרת אל אותה נקודה, רק ממקום אחר הפעם. צריכה להווצר בין השניים איזו תחושת בטחון, שהחיבור ישוב להתקיים. איזה אמון בהמשכיות, ביציבות, בממשות ההתמדית של הקשר.
עולה לי לראש כל הזמן הדימוי הזה, של התאבכות.

--------------------

תוספת של חצי שעה אח"כ

ואולי זה לא רק תחושת הבטחון בהמשכיות שיוצרת כאן קושי. גם היכולת לחוות הנאה בצורה חזקה יכולה ליצור קושי די גדול.