יומן

בחדר הלבן הלכתי וקטנתי, ישבתי והשתפלתי. הפכתי לכתם זיעה, לפוני עקום, לשיער במפשעה, לטיפות דם מלוכלכות, לעיניים שקועות בעור מחוטט. חזות הכל, חשבתי. היא חשבה שתוכל להיות אמא לי ושכחה. מה זה אומר. הזכרתי.
בחדר הלבן היא הלכה ותפחה, ישבה והתקררה. כמו כתר מזוייף, מקושט באותיות עבריות, אנדרטה לשפיות יצוקה. רגל על רגל. שטוחה.
הפעם המילים החליקו, כמו על גבי משהו ישן ולא נעים. תוסס מבפנים. כמוני כשדיברנו ולא זכרתי שאני.
אני שמחה, היא אמרה. זה יותר טוב מדיכאון.
ואני שתקתי.
יכולתי לצעוק אבל הייתי מושפלת, אז לחשתי.
אני רוצה לעקור את השחלות החוצה. בסכין חדה מאד. אני רוצה מחלה ולא תרופה. אפשר לזכור אבל אני רוצה למחוק. את עצמי, נדמה לי.
ואז חיטטתי עוד קצת בפנים. לא עם סכין, עם נוזל דווקא. ורציתי לחפור את כל תולעי האדמה החוצה אל האור. כי אני תולעי אדמה תוססות, ואני רוצה שתראה את זה.
אני מגששת, מחפשת משהו חד לדקור בו את האצבע ולנוח. אחר כך זה עובר לרגע ואני חושבת על סקס. כאילו שנינו בובות. בובות ישנות עם תווים מצויירים במכחול. אני אתחפר בך ואתה בי ואחר כך נשכח.

יש איזה שקט שאני מרגישה בפנים, כשאני נמצאת ליד הכיריים ומקלפת לאט בצל ושוטפת. אני מריחה את הטימין עמוק והירוק של האפונה בסיר וצליל של בעבוע מהמקינטה הקטנה. אני כמעט סופרת גרגירים של סוכר על הכפית מרוב שאני שמה לב. אני נהנית לעשות את הדברים האלו לאט ובשקט. להסתכל קצת מהחלון, לשטוף את הכפית. להריח את המתיקות של החלב, לשמוע את הצליל החרישי הזה של נוזל נמזג לכוס ומשנה את התדר.
אלו הרגעים שנעים לי.
הכלבה לידי, יושבת על השטיח ומסתכלת בי בעיניים טובות. ואין מחר ואין עכשיו. רק הצלילים השקטים שלי במטבח הנקי.

מתעוררת, לא יודעת מתי. בוקר או צהריים. שוב אני רטובה מזיעה של חלומות. בחלום היה לי התקף חרדה. והיו גם תינוקות עם הפרעות גנטיות. אחד מהם, כבר קצת ילד, סובל מרגישות יתר למגע ולא מדבר, בא אלי בשקט ונצמד אלי. ליטפתי אותו בעדינות והוא נצמד עוד יותר, עסוק בצעצוע שלו תוך כדי. יכולתי לראות על הפנים שלו איך כן לגעת ואיך לא ואת הצורך שלו במגע נכון. היה לו המון סבל בפנים, אבל הצלחתי קצת להקל עליו.
פעם פחדתי מתינוקות, היום אני מרגישה טוב בעיקר לידם. הבנתי את הפשטות של הצורך שלהם. כל מה שצריך זה רק להפתח אליהם לגמרי.

קרעים של חלומות. הבית מוצף במי בוץ. החפץ האהוב עלי נהרס. צפיתי בגוף שלי מבפנים. השחלה השמאלית או קשר הלימפה בצד שמאל היה מסועף מדי. יותר מדי כלי דם היו שם. ובריאה הימנית היתה אבן גדולה ולבנה בתחתית. הלב היה במקום וגם הכבד. הפסיכולוגית הגשימה לי חלום בחלומי ואמרה שאני מעסיקה אותה כל השבוע. חשבתי על עשרים המטופלים האחרים. כמה זה לא הוגן להגשים חלום של אחת ולנטוש את כל האחרים.
התעוררתי לפני השעון ותהיתי אם כבר כיביתי אותו וביטלתי את הפגישה. איבדתי עניין בתשובה ונרדמתי. כשהוא צלצל קמתי מזיעה כולי ומבוהלת. החלומות כנראה. טיול מאוס עם הכלבה. ליד הקיוסק פחדתי מהבחורים בכניסה אז הלכתי למקום אחר ושם קניתי את הסיגריות שאני אעשן במקום ללכת לפגישה. אני כל כך לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא רוצה לספר לה איך נסגרתי מכלום. לא רוצה שהיא תבין אותי ותעזור לי להתגבר. אני לא רוצה אף אחד בפרצוף שלי. לא את האנשים באוטובוס עם הריח שלהם והמגפיים והעיניים ועור הפנים הגלוי. אני לא רוצה קפה ולשבת על הספסל לחכות לזמן שצריך להכנס. לא רוצה לדבר כי צריך ואז ללכת.
לא איכפת לי שכואב לי השריר ברגל. לא איכפת לי שיכאב. מישהו אמר משהו בלי לדעת ואצלי נטרקה דלת בפנים והיא לא נפתחת. בשבע בבוקר אני שותה שוב וויסקי ומים ומעשנת, ויודעת שיש לי כבר את כל מה שצריך. רק ההחלטה חסרה.
במגירת בית המרקחת שבארון שלי יש שקית קטנה שיושבת מחכה לרגע שלה להצטרף אל הסיפור. אני זוכרת את המד חום שאמא שלו הביאה אחרי הניתוח שעשו לו. לבן אדם שחושב שאני לא מספיק בן אדם. אני זוכרת שניסיתי להיות בסדר. אני זוכרת שנתתי דווקא די הרבה. אבל שנינו זוכרים את מה שלא נתתי דווקא. זה בסדר, לא איכפת לי כבר שיחשוב שאני חרא של בן אדם. העולם הזה והאנשים שבתוכו גם ככה לא מובנים לי ואין ממש טעם לנסות להיות בסדר איתם. ככה או ככה יבוא היום שבו יפרוץ הכעס והם יצבעו אותי בצבעי מלחמה ויצעקו ויעליבו.
אני רוצה לשחזר את כל הבחורים ששכבתי איתם. אני לא זוכרת חלק מהשמות, אני אפילו לא זוכרת חלק מהפרצופים. אני בטח אפילו לא זוכרת את כולם. סתם סרט נע של גברים שעברו. כולם למעשה נדמים לי עכשיו שטוחים כמו צילומים של זרים מספר טלפון. לכולם יש ידיים ושיער וגוף וזין רגיל לגמרי שנכנס ויצא ולא השאיר שום דבר בפנים חוץ מליכלוך. יותר מאשר מהם, אני נגעלת מעצמי שנתתי להם להתקרב. מרגיש לי כמו טינופת שאי אפשר להוציא החוצה. תאי העור שלהם שנשארו בתוכי והזרע המגעיל, הפרטי שלהם שנגע בי בתוך הבטן. אחד אפילו השאיר שם תינוק. שמת בתוכי. הלכתי עם גוויה זעירה בתוך הבטן. עם לב שהפסיק לפעום. גופה קטנה בתוך בטן מטונפת. הרופא גירד אותה החוצה והשאיר שם אטומים של מתכת מכלי הניתוח הסטריליים והדוחים שבני אדם המציאו כדי לשפר את איכות החיים. מעניין מה עשו עם הגופה הקטנה. מעניין אם זה היה בן או בת. וטוב שמת כבר בבטן. בטח זרקו אותו לסתם פח רגיל של בית חולים. אולי אכלה אותו ציפור במזבלה.
אני בולעת את הכדורים נגד דיכאון עם הוויסקי. זה תמיד מצחיק אותי הניגוד הזה. הוויסקי לועג לכדורים נגד דיכאון, ואני בצד שלו. אני ממשיכה להיות בובה שמזיזים ממקום למקום, אבל תמיד נמצאת שם בפנים לשמור את ההתנגדות והלעג. אני אעשה מה שתרצו, בני זונות, אבל העיניים שלי יהיו מלאות במה שאני באמת חושבת. אבל אסור לקלל. עניין הקללות הוא דבר רציני במשפחה שלי. לא מקללים. לקלל זה כמו פשע. אבל בלב אני מקללת. לכתוב את זה קצת יותר קשה, ובכל זאת בבקרים כמו זה, גם זה על הזין שלי, כמעט. עובדה שהתנצלתי, שהסתובבתי סביב זה לפחות דקה של דיבורים מיותרים.
היום אני כותבת וכותבת, ארוך וחסר חן. מין עונש שכזה. להחשף בפשטות המכוערת והמטומטמת של המחשבות. שוב אני חושבת על האיש שאמר בלי לחשוב וטרק אצלי דלת. אוצרות הוא אמר. ובכלל, אני כל כך מוכשרת, אומרים גם אחרים. אני בזה לכישרון. עוד סחורה משומשת להחליף בין אחד לשני. עוs נקודת זכות לכאורה בתוך הגיליון הארוך הזה של הערכה הדדית, של בחינה מחוכמת ודירוג של איכויות. נראה אותם מתקרבים אלי בלי טיפה של כשרון להרשים. איזה בולשיט מגוחך .אין שום ערך להערכה מסוג כזה.
אני זוכרת את השכנה שלי מלמעלה כשגרתי על קצה הוואדי. היא הייתה מטומטמת ממש. אף פעם לא ראיתי את חזירי הבר באים לאכול אבטיח. אף פעם לא ראיתי אותם. והנחש השחור שזחל בגינה ליד החושחש, לא ראיתי גם אותו. אני לא פוחדת מחיות. אני בעצמי חיה יותר מאשר בן אדם.
אנימה כתבה שאחרי שהיא נוגעת בכלב היא חייבת להתקרצף ואני רציתי להגיד לה, שאם אני צריכה לבחור בין לגעת בכלב או באדם, אני תמיד אבחר בכלב. לא משנה עד כמה הוא מלוכלך. העור של בני אדם לרוב מגעיל אותי. כשאני מאוהבת זה נשכח, הגועל, ואני נוגעת. שוכחת ונוגעת. אבל העיניים הפתוחות שלהם שמביטות בי. ההפכפכות האנושית המבריקה הזאת. מגעילה אותי כמו ששום כלב רחוב לא יכול להגעיל.
הכל מוכן, אני צריכה רק להחליט. זה פשוט. פשוט וקל. הדבר עצמו אני מתכוונת. ההחלטה אינה פשוטה בכלל.
כיסיתי את הכלבה שלי בשמיכה. התריסים מוגפים כך שאי אפשר לראות אל תוך הדירה שלי. הרבה סודות ארוזים כאן בפנים, בחדרים האלו שבהם אני חיה.

מכורבלת בין כרית ושמיכה עד העיניים, שכבתי על הצד. עם פעימות של כאב חם וחריף של רגש בבטן. בלי שאתכוון עטפתי את עצמי בזרועות ארוכות והנחתי כף יד על הצלעות ועל השכם. וליטפתי לעצמי את הגב וטפחתי בקלות, כמו שאני עושה לכלבה שלי כדי להרגיע אותה. בלב אמרתי לעצמי, אני מבינה, את לא לבד. אני מבינה. והדמעות יצאו כשנזכרתי שהגוף הזה הוא אותו גוף שהיה קטן פעם, בן ארבע, כשהפסיק לקבל חיבוקים וחום. כשכבר לא היה לו חיק להניח בו ראש. כשלא הייתה יד שתלטף וקול שירגיע. גוף קטן. גם היום אפשר להרגיש את אותן צלעות. וגם אותו צורך בנחמה עדיין נמצא ביניהן. קבור עמוק, אבל הליטוף הזה, הטפיחה הקלה הזאת על הגב קראו לו לצאת. כמו זרע באדמה שמחכה לגשם. ונכון שעדיין עגום כאן אצלי והכאב עדיין פועם דרך הגרון. אבל זאת פעם ראשונה שאהבתי את עצמי. לא בגלל שיש מה לאהוב, לא בגלל סיבות של תוכן. בגלל שנגעתי לליבי. היה לי איכפת מעצמי. רציתי לעטוף את עצמי. פעם ראשונה.

בשקט של יום שישי בצהרים אני שומעת את עמיר לב ושותה וויסקי. אני יושבת עם הרגליים על הכסא, הגב שלי מתקמר כמוני אל תוך עצמו. עד שהמצח יפגוש את הברכיים ואני אהיה שבלול עטוף בקונכיית חוט שדרה. שכבה אוטמת של סידן תעצום את העיניים שלי ואת האזניים תאטום החוצה.
אני אראה מתה לילדים שאוספים שבלולים מהגדר אל תוך קופסאת גפרורים ישנה, אבל בפנים הבאס ירעיד ויתחכך בדפנות הלב. מגרד את פנים העורקים והחדרים האטומים ואת המעברים והשסתומים המשומשים. אני אתגעגע אל מה שאין ואתכווץ.
אני אחשוב על לילה ועל קול נמוך של עצב ואספור את הלגימות לפני הסוף.
אני אראה את כל מה שלא היה, צף על אדוות של גשם אחרון בדרך אל הביוב, בעיר שאינה בית. קשתות צבעוניות של שמן על המים, בועות, אבקנים של אורנים והשתקפות צללית של פנים עצובות ויפות.
אני רוצה לנשום אויר מצוואר. אני רוצה לשתוק ולא להביט בעיניים. לעצום ולשכוח. לשכוח ולהאמין.
אני רוצה זין ערום וחם נצמד את התחת שלי. וידיים גדולות על הבטן שלי וחזה נצמד אל הגב שלי ושפתיים נוגעות בצוואר שלי וריסים מלטפות את האוזן שלי וקול נמוך לוחש לי שטוב לו.

ויש מישהו שכבר כתב את זה במדוייק:

אתמול הלך מאחורי איש בסופר ושאל: מה, לא התחפשת? הסתובבתי ואמרתי לו שלא. הוא קרץ לי ואמר: התחפשת לאישה, אני רואה.
זאת הייתה מחמאה אני מניחה, אבל באסוציאציות שלי זה השתמע גם בצורה אחרת לגמרי. מזל שהיה את המבט שלו ושפת הגוף כדי להבהיר את הכוונה.

היום שטפתי את הכלים במים רותחים. הכנתי אוכל וקפה טעים. טיילתי עם הכלבה שלי וליטפתי אותה הרבה. התקלחתי הסתרקתי ועשיתי כביסה. אפילו שלחתי שני מיילים לטפל בעינייני עבודה. מפתיע אותי שזה קרה, כל זה. יש בזה איזו נעימות מסויימת. הפעם האחרונה שבישלתי משהו חם, זאת הייתה שקשוקה וזה היה לפני אולי חודשיים. היה נחמד לראות את האדים עולים מהסיר ליד החלון. היה נחמד לטעום מהסיר עם האצבע ולראות שזה טעים.

ראיתי פרק מהסדרה עמוק באדמה. היה שם קטע נהדר שבו החיים והמוות מזדיינים. הוא ישב על הכסא במטבח והיא באה והתיישבה עליו. החיים והמוות מזדיינים. זה כל כך מדוייק מבחינתי הדימוי הזה.

חשבתי הרבה על סבתא אתמול. נזכרתי שהייתי מכינה לה כל מיני מתנות. שכחתי מזה לגמרי. ובסרט הערבי של יום שישי ושהיא לימדה אותי לבשל ולשחק קלפים. אני אוהבת לשמוע ערבית בגללה.

אני כבר עכשיו יודעת שאני לא אלך אליה מחר. הייתי חייבת לשתות ובבוקר אין סיכוי שיהיה בי איזה בדל של רצון לסוע אליה.
אנימה כתבה משהו שגרם לי לכזה כעס ותוקפנות כלפי אלו שעשו את אותו דבר אצלי בחיים, אצלי בגוף.
לקח לי כמה שנים טובות לקלוט שבחור שבחר להתעלם מהבקשות שלי ולהשתמש בפחדנות שלי, היה בן זונה שאנס אותי בעצם.
אני מדמיינת את עצמי לפעמים נתקלת בו ברחוב, וכל מה שאני חושבת זה שאני מקווה שיהיה לי את האומץ להגיד לו כמה הוא מגעיל. הייתי רוצה לשבור לבן זונה בקבוק על הראש ולהכות אותו חזק ממש. לראות אותו מבקש ואותי מתעלמת ועושה מה שנוח לי. מה שמשרת את הדחפים שלי. שיטעם איך זה מרגיש. ואני פוחדת שאם אני אתקל בו ברחוב אני רק אגיד לו היי ואשאל מה שלומו.
בא לי להגיד לכל הבנות שכמוני, די להיות נחמדה, בעיטה בביצים, מכה באף ואיזו אמירה משפילה לכל האטומים שנוח להם עם בנות שלא רוצות לפגוע.

המילים שלי מתמעטות ומצטמצמות למשפטים בודדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
משפטים שאי אפשר לומר לאיש.
דברים שנאמרים רק בתוך הראש. שוב ושוב.
אני אומרת אותם ובוחנת עד כמה אני מסכימה איתם.
אני בוחנת בזמנים שונים והלכי רוח שונים.
אני מנסה לבנות סטטיסטיקה של עצמי כדי לדעת.
כמו האנשים ברכבת שסופרים את הנוסעים בלחיצה על מתקן הספירה המתכתי שלהם.
אחד ביד ימין - אני יכולה
אחד ביד שמאל - אני רוצה
לפי התיקתוקים בימין אפשר לחשוב שאני מגאלומנית כמעט. ויד שמאל נחה לרוב ובשאר הפעמים הלחיצה רפה.
אין לא יכולה. יש לא רוצה.

אני תוהה הרבה על הרצון. ממה מורכב המנוע הזה שמשובש אצלי כל כך. איך זה עובד. מאיפה מגיעים הדחפים האלו של "אני רוצה". אני תוהה אם אין לי מספיק כאלו. ואולי יש מספיק אבל משהו אחר שם לא עובד כמו שכדאי. אולי הדחף הוא הניצוץ, ובשביל שיבער הוא צריך גם חמצן ודלק. הם יכולים להיות תקווה, אמונה.
אני נזכרת משום מה בסיפור של איוב. אפשר להקיש את המשמעות הדתית למשמעות נפשית נטו. אמונה מול הצורך במשמעות. מסתתרת שם בתוך הסיפור תפיסה ברורה שלא ניתן לאדם להבין את המשמעות. ואני לוקחת את זה עוד יותר קדימה ותוהה אם ההנחה שקיימת משמעות, גם אם לא תוכל להיות ידועה לעולם, היא הכרחית על מנת שתתקיים אמונה. נדמה לי שכן.
כשהכל מופשט מהמשמעות שלו משהו במנוע מתקלקל לגמרי. כשמפרקים מתוך הדברים את הנחת היסוד שיש להם משמעות כלשהי, נשארים עם משהו שקשה מאוד להתבונן בו בהערכה כלשהי. בלי משמעות לא קיימים ערכים. אין דבר שיש לו עדיפות כלשהי על דבר אחר.
וכן, כך אני רואה את הדברים.
ועדיין לא מצאתי את הדרך להתמודד עם ההכרה הזאת.. זה כמו לשבת שעה וחצי בקולנוע ולראות סרט שכולו מסך שחור בלי סאונד. מה עושים עם זה. מה עושים עם החוויה הזאת.