יומן

יש לי גוף בריא מאוד, חשיבה צלולה, ידיים טובות. אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים. אבל אין לי מניע. אין רצון. לפעמים אני חושבת שחבל שכל הגנים הטובים האלו מתבזבזים עם נפש לא מוצלחת.

אחת מתפארת ביכולת הגמירה המופלגת שלה
אחד בעוצמה שבה הוא עושה סקס
אחת בכניעותה הנרכשת
אחד בשנינותו
אחת במידת הרעב הנפשי
אחד בחופש שלו
ואחת בהיותה חדת אכחנה
אחד ביכולת הניתוח המדוייקת
ואחד ביכולת שלו לגרום לה להשפריץ
אחת באיכות המציצות
ואחד באיכות האהבה
ואחת בהיאחזות שלה בחיים
אחד בחוש הצדק המפותח
אחת בסובלנות
אחד בנאמנות לחברים
אחת ברגשותיה ההומים
אחד בהומור
אחת בתחכום המילולי
אחד במאהבות היפות
אחת באומץ להיות גסה
ואחד מתפאר בטעויות שעשה

ואני, אני לפעמים מתפארת באלו
מנסה להתפאר בענווה
בשקיפות
בין השורות
אבל לרוב רק רוצה.
אצלי בחלון הראווה
אני מציגה בושה
שהורדמה בכוח
שהופשטה בכוח
ונפרסה במרווחים דקים
כמו סלמי בסריקת MRI

ספסל הבטון בתא המעצר היה מחובר לקירות.
ישבתי עם הפנים לדלת
רק אני והבגדים שלי מאחורי דלת נעולה.
שוטרים בלונדינים מנומסים עם מבטא הולנדי
שאלו מה עושה שם ילדה עם כזה פרצוף
תמים.
ונתתי היתממות והגעתי לתחנה
של האוטובוס לרכבת.
הייתה שעה עד האוטובוס וקור מקפיא
אז נכנסתי לבר
כמה גברים ואני
שותים בירה ומשחקים פול
שעה נסיעה באוטובוס עד לרכבת
וכשירדתי בתחנה
נהג המשאית מהבר רץ אחרי
הוא נהג אחרי האוטובוס
ואז רץ אחרי לוודא שלא אפספס את הרכבת.
לא ביקש כלום בתמורה.
סתם איש שבמקרה
היה לו לב.
ברכבת לילה לאמסטרדם
ישבתי לבד.
אוהבת את החיכוך הזה בתחתית
את הלילה והבדידות הצורבת
שהפכה לכוח הישרדות ממכר.
עד היום אני אוהבת ללכת לבד
בשכונות רעות בלילה
ואם לא היה בזה את החיכוך
לא הייתי אוהבת את זה.
אני אוהבת לעבור ליד קירות שמריחים משתן
על מדרכות חלקלקות
איפה שעומדים אנשים לא מגולחים בפינות.
וחתולי רחוב חולים שורדים ברחובות ובמכולות.
אני אוהבת ללכת ברחוב חשוך,
לשמוע צעקות מרחוק
ולפחד מהגבר שהולך מאחורי.
הפחד ספוג בי ופוער לי את העיניים
האגרופים קמוצים, מוכנים
כולי דרוכה.

-------------------------------

וגם,
גיליתי, שמרוב שיש לי פחד להיות מגעילה, נהיה לי דחף להוכיח שאני כזאת.

באתי אליה לחדר הלבן היום אחרי שלושה שבועות שסירבתי לבוא. אמרתי לה שאיבדתי תקווה לשינוי. שאחרי ארבע שנים כמעט, אני לא מאמינה שאיכפת לה ממני. שאין לי יכולת להרגיש בטחון רגשי כזה מאף אחד. סיפרתי לה כמה מהזוועות שעוברות בראש שלי. סיפרתי לה שאני לא מאמינה שלי ולאחים שלי יהיה טוב אי פעם. לא משנה מה נעשה, כמה ננסה.
בסוף הפגישה היא רכנה קדימה אלי.
היא אמרה לי שאני מאוד חשובה לה. שאני לא סתם פרוייקט בשבילה ולא רק עבודה. שאיכפת לה ממני מאוד. שהיא לא יודעת עד כמה זה יכול לחדור את החומות שלי כרגע. היא אמרה שהיא חושבת שיש בי המון ושאיכפת לה ממני גם כשלא רע לי כל כך. חשבתי שאני לא מאמינה לה וגם התחילו לי דמעות בגרון אז אמרתי שלא נוח לי לשמוע את זה. והיא ענתה שהיא יודעת ובגלל זה היא אומרת כל כך מעט ממה שיש לה להגיד.
אמרתי שזה היה משפט ערמומי במיוחד להגיד, ובמקביל היה נדמה לי שראיתי שהעיניים שלה מתכוונות. קצת מבריקות יותר.
ואז צחקנו.
ואז עוד יותר היה נדמה לי שזה היה קצת אמיתי.
כי הצחוק שלה היה אמיתי לגמרי.

אח שלי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל לפני כמה ימים הוא אמר לי שאיכפת לו מאוד ממני. שהם מדברים עלי כל יום כמה פעמים. שהאחיין שלי מתגעגע אלי.

אפילו מישהו שלא מאמין שאוהבים אותו צריך לשמוע את זה נאמר, בקול, במילים. לא בלב.

יש דברים שרק מעשים יבהירו את מה שמילים לא יכולות לשכנע. ויש מחשבות שצריכים לבטא בקול כדי שמישהו ישמע.

גשם חזק בחוץ והגומי של המקינטה התייבש ולא אוטם.
כל כך הרבה זכרונות קשורים אצלי בקפה.
הקפה המתוק החלש המצונן שסבא היה מכין לנו, לילדים.
ואיך שהדוד שלי היה מבשל אותו לאט על האש. לא נותן לו לרתוח, מזיז ומחזיר אל האש את הפינג'ן על סף הרתיחה ומושך את הזמן עד למיצוי.
כוסות הזכוכית הקטנות הצהובות.
ס' מקציפה חלב בסיר עם מזלג מעל האש בבוקר גשום.
מ' מלמד אותי להקשיב מתי מתחיל הביעבוע. לוותר על כמות בשביל איכות.
א' יוצא להביא לי קפה יום אחרי יום כדי שיהיה לי שמח בפה ובלב.
כל כוסות הקפה שהכנתי במסעדה, ליד המכונה, מודעת לעוצמה של האדים.
רבע הסיבוב לימין שאני יכולה לעשות מתוך שינה.
ש' שהביאה לי בלו מאונטיין בקופסת פח כחולה.
הקפה הראשון שקניתי בטייק אווי. כמה פחדתי להכנס לשם.
כ' שתמיד אנחנו נפגשות לקפה ושותות בירה במקום.
ע' שסיפר לי שהוא לא נותן לאף אחד לשתות מכוס הקפה שהבאתי לו מקופנהאגן.
הנסקי המתוק של א'.
אח שלי ואני בטקס הכנת קפה שגונב כמה דקות של קרבה פרטית בינינו.
הקפה הראשון והנהדר אחרי הנחיתה באמסטרדם.
קפה עם סיגריה כל בוקר על הספסל לפני הפסיכולוגית.

אתה אמא שלי
המאמצת
ויש בך עוד
עולם מלא
הרים ומערות ונחל
ועצים
ובריכה אחת גידרת עבורי
בה חיממת את המים
בשבילי
ולימדת דג להגות מילה

ואולי יש סיבה אבולוציונית לחרדת הנטישה הראשונית שיש לכל תינוק אנושי.
אולי לא סתם ככה בני אדם הם חסרי אונים לחלוטין בשנה הראשונה לחייהם. אולי יש סיבה למה מוטמע המחסור הרגשי הזה בכל בני האדם. אולי זה מה שגורם להם להיצמד אחד לשני. אולי זה מה שמבטיח את החברתיות שתתקיים.