יומן

בלי שאני רוצה הדיכאון עובר. מצד אחד נמאס לי מהטלטלות הרגשיות ואני פוחדת מהם עד כדי רצון להפסיק הכל, שלא יהיה יותר כלום. מצד שני הרעב הזה תמיד חוזר, הסקרנות. תוך כמה ימים אני שוכחת. שוכחת את הטוב שוכחת את הרע. שוכחת ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת, משועממת, מחפשת שוב.
וזה מעצבן אותי.
בהתחלה אני מחפשת לחוות מבחוץ. סרטים, מוזיקה. מחפשת את החוויות הרגשיות שאחרים מספרים עליהן. ואז אני רואה את האופק נפתח ועוד חתיכת עולם נפרשת לפני. וזה כל כך מסקרן אותי שאני לא מצליחה להישאר אדישה. אחר כך אני רוצה להוציא גם. לקחת את ערימת הרגשות שהיא אני וליצור מתוכה דבר שנוגע בי שנוגע באחרים, שמתקשר שמתחבר. רוצה למצות את הרגשות שהתנפלו עלי לזקק אותם ולפרוש אותם בחדות ובחכמה על הנייר.
וזה מעצבן אותי.
אני מנסה להתעצל. מושכת את הזמן עוד ועוד, בורחת מהדחף ליצור. אני אוכלת ורואה סרטים וכל הזמן מאחורי העיניים התמונות צפות אצלי בראש. אני לא רוצה להוציא את זה. אני לא רוצה את כל התהליך הארוך של הציור. ההתמודדות עם האתגרים הטכניים, הבניה האיטית של המון אל תוך מעט. הזיקוק הזה. אני רוצה להיות אדישה ולהעלם. אבל זה מציק ולא עוזב.
בסוף אני אומרת לעצמי שננסה, בטח אני אתעצל, בטח אני אתחיל רע ואתייאש. וכשאני מנסה אני רואה משהו עוצמתי על הדף. והוא מושך אותי עוד קצת פנימה. יש לי משיכה לביטויים קשים וכשאני רואה ביטוי קשה על הדף זה מפתה מאוד להביא אותו עוד יותר.
וזה מרגיז אותי כי אני יודעת שאם אני אלך אחרי הפיתוי אני אתעורר. אני אצור משהו חזק וזה ייתן לי אושר. ואז אני ארצה לחיות, כי אני אשכח את הרע. ואז אני אצטרך לעשות כל מיני דברים כדי לחיות. ואז אני אגיד, אם אני כבר חיה, אז נעשה כמה שאני יכולה שיהיה טוב ואז שוב התקווה הזאת תתעורר ושוב אני אשתדל ושוב אתאכזב ושוב אפול ושוב ושוב ושוב.
ובאמת שזה מעצבן אותי.

מחר שוב אני אשב מולה בחדר הלבן. שוב אני אסתכל על הצעצועים והמשחקים והבובות ועל הוילון שהרוח מצמידה למסגרת החלון. אני אגיד לה שוב. אין לי יותר מה לספר לך. אמרתי כבר הכל. זה שוב אותו דבר. היא תגיד שהיא שמחה שהצלחתי להגיע ואני אספר לה שזה כמו לחיות עם כאב בלתי פוסק בגוף. היא תגיד שהיא מבינה ותנסה להזכיר לי כמה אנרגיה ושמחה היו בי לפני שהתחלתי לצאת עם הבחור האחרון. אני אגיד לה שאני מצטערת, אבל אני לא זוכרת. שהכל רק הסחות דעת. שהחושניות שלי יכולה להסב את תשומת ליבי ליופי ושהמחשבה שלי יכולה להסב את זה להומור, אבל שהכל הסחות דעת. שהכל בנוי על התקווה שהכאב ייעלם. שהתקווה היא הדבר היחיד שמאפשר לי לשמוח. ושאין לי תקווה. שאיבדתי אמון. שאני יודעת שלתקווה הזאת לא יהיה מימוש. שאני מבינה בכל ההגיון שיש לי שאין טעם בתקווה, אז וויתרתי עליה.
היא תגיד שאפשר לצמצם את הכאב הזה. שהיא מכירה ויודעת שזה אפשרי. היא כמעט תבטיח לי שזה אפשרי ותשאל אם ראיתי אנשים בימים האחרונים ואני אספר לה על הבארמן בקפה שאמר שטוב לראות אותי מחייכת ושאל אם אני גרה לבד ואיך זה שהחבר שלי הלך ואם אפשר להיות החבר הבא. אני אספר לה איך בשניה כבר ראיתי אותו מחבק אותי לתמיד. לא משנה מי, רק שיראה אותי ויקח אותי ולא יעזוב. אני אספר לה שאני מרגישה כמו כלבת רחוב. שכשמישהו סיפר לי שאם אהיה שלו הוא ישים לי קולר ועליו תליון עם השם שלו, ושאני אהיה שלו, כל הלב שלי הפך לכמיהה אחת גדולה. להיות מאומצת. להיות כמו כלבה מהרחוב שכבר לא רוצים שתלך לאיבוד. שיש לה בית.
אני אספר לה על זה, על איך הוואקום שבי חי כל הזמן. אני אספר לה שאני יודעת שרק כלבים אמיתיים זוכים לפריווילגיה כזאת, של אימוץ אמיתי. אני אספר לה שאת כל זה היא כבר יודעת ואני יודעת ושהיא לא מצליחה לשכנע אותי שאפשר לצמצם את הכאב. היא תגיד שהיא לא מנסה לשכנע אותי, שהיא רק רוצה להגיד לי את זה, שאני אדע.
ושוב אני אצא משם אל הרחוב. ואסע הביתה ואכנס מתחת לשמיכה לישון.

אני מערבולת.
אני נקיק צר ועמוק במישור קרקעית האוקיינוס, ובתחתית שלי יש וואקום ששואב צוללות מאויישות לתוכו. אין צוללת שיכולה לעמוד בלחץ שנמצא בעומקים כאלו.
אין ולא יהיה דבר כזה.
אני צריכה לשים רשת חזקה מעל לנקיק.
וכל מה שמתחת לרשת, כל המים שריקים מחיים, יישארו תמיד החלל החיצון. רק שהוא יהיה פנימי.
בתוכי יהיה חלל עם דלת סגורה. בלי דלת בכלל. רק אני שם. ואסור לי לשגות באשליות.
אני אדע את הוואקום. אני אצייר אותו ואביט בו ואלמד לזהות את הנוכחות המתמדת שלו.
ואני אלמד איך לשתוק מולו.
אני אלמד לחיות איתו, כי הוא לא עומד להיעלם.
אני אלמד להסתכל עליו
להצטער עבורו על שלעולם לא יהיה בו שקט.
להצטער עבורי על מגבלות המציאות הברורות.
המאוד ברורות.
אני אלמד לחיות עם חלל פנימון בתוכי.
יומיומי.
כי אין לי ברירה אחרת, חוץ מלמות.

וכשהבנתי שהפרצופים לא חשובים, שכולכם רק מיכל, רק מסך שעליו אני מקרינה. אני לא אוהבת אף אחד. אוהבת רק את מה שהאפאחד אולי נותן לי. אולי ייתן לי. ואם זה היית אתה, רק טעיתי לחשוב, רק הדבקתי וקשרתי בחוטים את התמונה החסרה על משטח פניך והצבתי מראה ואמרתי - אתה! אבל מי שלא תהיה, אתה, שם, מתחת לתמונה החסרה, אתה יודע שהיא אינה אתה. אתה יודע שלא אותך אני רואה. כי לך אין פרצוף בשבילי. אתה רק מצע, אובייקט מעבר שהיה, שנקלע. אתה זר ואני בודדה וביני לבינך אין כלום של ממש. רק חוטים ודבק ומחסור וגעגוע. ואת אותה התמונה החסרה, ששמתי על הפרצוף שלך.

יש בי משהו ישיר, חד, שמכוון ישר אל המקומות הכי רגישים.
אני חושפת את עצמי עד גועל ואז מעבר לגועל. אני מראה את כל מה שיש מתחת לעור ומתחת לשרירים ומתחת למעטפת של האיברים הפנימיים, עד הקרביים, ואחר כך גם אל תוך העצמות, איפה שנולדות כדוריות הדם.
אני הולכת ומפרקת את ההגנות אחת אחת. קוראת להן בשם. חושפת את המיכאניזם הכי בסיסי ומסתכלת עליו. מסתכלת ממה הוא בנוי ועל מה הוא מגונן. מסתכלת על כל הפגיעות הזאת. הפשטות הפגיעה הזאת של מחסור, של צורך.
לראות את זה בתוך עצמי, לדעת את זה. להכיר בזה.
ונדמה לי שבשלב מסויים התחלתי להפנות את זה החוצה. אני יודעת שהתחלתי להפנות את זה החוצה. לאדם שנמצא מולי. לפרק אותו מולו. להפשיט אותו מהעור, לחשוף את פנים העצם.
והתגובות לזה קשות. מסרסות.
אנשים זקוקים להגנות שלהם. מרגישים חסרי אונים מול הפשטות של הפגיעות שיש בהם. מתקשים להביט בזה. מתביישים בזה. מתקפלים מזה. פוחדים מזה.
אני מנסה להבין למה אני עושה את זה לאחרים. למה אני רוצה להביא אותם למצב החשוף הזה, האמיתי הזה, חסר ההגנה.
אולי זה בגלל שאני רוצה לראות שאני עם כל החולשות שלי ועם תחושת העליבות שלי, שאני לא היחידה. שלא רק אני ככה. מאוד לא נעים לי לחשוב ככה. לראות שזה מה שאני עושה. שאני מקלפת את ההגנות שלהם כדי להרוויח תחושת כוח יחסית. כי אני כבר יודעת להסתכל על העליבות של עצמי בעיניים. והם לא. שם אני חזקה מהם. זה כל כך מכוער בעיני לחשוב שזה המניע שלי. שברמה הכי בסיסית אולי זה מה שמניע אותי.
ואולי מה שזה אומר בעצם, זה שאני לא באמת מסוגלת להסתכל בעליבות של עצמי. עדיין מנסה לטשטש את ההכרה הפשוטה בחולשות שלי. עדיין קוראת לחולשות ולצרכים בסיסיים בשם עליבות. עדיין לא מקבלת אותם בחמלה אמיתית, ברכות, באהבה.
כנראה ששנים של בדידות הופכות אדם לאכזרי וקר.
פתאום כל כך נכון לי המשפט שטוען שאי אפשר לאהוב אף אדם אחר בלי לאהוב קודם את עצמך. שאם אתה קשה ואכזרי אל עצמך, אתה תהייה כזה גם לאחרים.
אני רוצה לבקש סליחה על האכזריות הזאת שלי ממי שנפגע ממנה. ואני יודעת על שלושה אנשים שזה נגע בהם איפשהו בפנים. לא עמוק מאוד. לא פירקתי שום הגנה שלא התחברה שוב מחדש. אבל כן נגעתי בבפנים שלהם לרגע או לכמה רגעים ונגעתי שם בצורה לא טהורה. לא נקייה. כן. מתוך חולשה שלי, אבל זה לא משנה. אסור לגעת בנשמה של מישהו בצורה כזאת. כשבאים לגעת בפנים צריך לגעת בצורה נקייה לגמרי. כמו שכשנוגעים בפצע פתוח צריך לחטא את הידיים. זה חשוף שם ועדין וכל כך פגיע שם, אסור להכניס לשם מאבק כוח. אסור להכניס לשם נשק. אסור לבוא לשם בשביל לקחת משהו משם. רק בשביל לתת, או שבכלל לא.
אני מרגישה נורא עם ההכרה הזאת שזה מה שעשיתי בעצם. מתחרטת עליה מכל מה שכן טוב בי ואוהב.
נשאר לי לבקש סליחה אמיתית. נשאר לי להביט בעצמי טוב טוב ולראות כמה דחוף למצוא דרך אחרת להתמודד עם הפשטות הבסיסית של להיות חלשה וזקוקה ופגיעה.
סליחה.

אני אוהבת רוח. העלים היבשים מתגלגלים מהר על המדרכה. השיחים מתנועעים. תחושת התנועה על העור של הפנים. המעיל ששומר שיהיה לי חם ומוגן בפנים. רוח גורמת לי להרגיש חופשיה. מזקקת את המחשבות שלי למרכיבים נקיים יותר. העוצמה שבטבע תמיד מנחמת אותי. תמיד מצילה אותי כשנדמה שאין כבר כלום. גורמת לי להרגיש מוגנת ובבית. גורמת לי להרגיש את הקוטן שלי וגם את החוסן שלי. שמה לי קרקע יציבה מתחת לרגליים.
אם יש משהו שעליו אני אודה לאמא שלי עד יום מותי, אם יש כלי שהיא לימדה אותי להשתמש בו כדי להתמודד עם קשיים, זה האהבה לטבע. תחושת האחדות עם הטבע. התחושה הזאת שהצמחים הם אחים שלי והאדמה היא אמא גדולה וגן משחקים יפה והגון.
האנשים לא מחוברים אצלי לטבע. אנשים זה לגמרי לא טבע עבורי. משהו אחר, מסוכן. לא טרי. לא נקי. מעוות.
התעייפתי לגמרי בימים האחרונים. התעייפתי והפסקתי לשחות. עכשיו אני צפה.
ואני שמחה שיש רוח בחוץ. שתיקח את הרפסודה שלי לאיזה כיוון שתיקח.
אני צפה, לא מנווטת יותר. לא נלחמת בהגה, לא מרימה מפרשים. לא מחפשת דגים או אצות ולא מביטה בכוכבים.
אני נושמת. אני שוכבת על הגב בעיניים עצומות ופשוט נושמת.
אני עוצמת עיניים ובעיני רוחי מביטה בסערה האחונה שחלפה. ורק נושמת את האוויר לאט. נותנת לרעידות של הגוף להתקיים. אני אשכב כאן בעיניים עצומות וארעד עד שזה יעבור.
ואז נראה.
אני אפקח את העיניים אחר כך. בשחר אחר. לפני שהשמש עולה. כשהעיניים יסכימו להפתח שוב ולהביט בחשש אל האופק.
אולי הוא יהיה יפה בעיני בצלילות של הבוקר.
אולי הוא יהיה אפור וגשום ובודד. וגם בזה יש יופי, אבל אחר.
אבל עכשיו רק לרעוד ולנשום.

אבל יש בי את האפלה הזאת. את המשיכה הזאת לפינות החשוכות, המסריחות. לחדרי מדרגות מלוכלכים. למקומות הנמוכים. לחיים בשוליים. לאינטנסיביות הזאת של ההישרדות בקומות הנמוכות ביותר של העיר.
אני מנסה להיות מאוזנת ויציבה. וזה מאזן ומייצב אותי, אבל כל כמה זמן שוב עולה מתוכי המבט הזה שאני מרגישה בעיניים. הרעב הזה לטירוף להרס, לנטישה של כל היגיון. הרעב הזה לעיר זרה. המבט האפל הזה שיודע שכל האיזון הזה חשוב בדיוק כמו כלום. שיודע שהחיים ייגמרו פשוט יום אחד, וזה לא משנה איך עוברים אותם. לא באמת. הדחף להגיע לתחתית הכי עלובה. לדעת שהייתי שם ושרדתי. לבדוק את הפינות שצריך להעיז כדי לבדוק. את המקומות שרוב האנשים נרתעים מהם. להסתכל על כל היציבות המתוחזקת הזאת ולא לדעת בשביל מה. בשביל מה לטרוח כל כך עבור השיעמום הזה.

מסתבר שיש מי שיודע לעקוף את חומת הקוצים ולאהוב. מי שהמפלצת לא מפחידה אותו כבר. sms קצר: לומד למבחן. תתקשרי אם רע ונדבר! אני מגיבה בספקנות: תודה. התגובה שלו: באמת תתקשרי - זאת לא הצעה כדי לצאת ידי חובה.
הוא כבר יודע לקרוא את הרמזים שלי. כבר מספיק מכיר אותי כדי לדעת שבתוך המפלצת יש רק אותי שצריכה להרגיש שאיכפת.
זה לא יכול שלא להמס את השנאה לאנשים שתפחה בי קודם. הנה, לא כולם ככה. זה לא חייב להיות ככה.

אני חושבת על חמלה, כפי שהיא מתוארת בבודהיזם. הכעס שלי מציג את עצמו במלאות. למביט הלא מיומן מהצד קשה לראות את מה שיש מתחת לכעס. המביט הלא מיומן רואה את פני השטח ומגיב אליהם בלבד. מי שיודע חמלה יודע לראות גם את השאר.

זה מתחיל בהסתגרות. אני שולחת סימנים החוצה. לא עונה לטלפון. כשמדברת, מדברת קצר, יבש, בלי חיבה. מבטלת אצל הפסיכולוגית בלי להגיד מה אני מרגישה. רק תירוץ: לא התעוררתי.
אני ישנה. אני מתנגדת לכתיבה גם כאן. מתנגדת לקרבה. הריחוק שלי מרתיע או מפחיד אולי מכעיס. מתרחקים ממני בחזרה. אני נזכרת ואומרת לעצמי שאף אחד לא רוצה, אף אחד לא יכול גם, להושיט יד פנימה ולאהוב. בשלב הזה מי שיושיט כבר יקבל נשיכה. קצת מדי ומאוחר מדי. אני ממחזרת פתגמי שנאה.
אני כועסת על חוסר ההיענות. על הרמזים שנתפסים ולא זוכים לתגובה. אני כועסת שמשאירים אותי לבד, שלא מנסים לדובב אותי.
פעם אחרי פעם אני משחזרת את ההיסטוריה:
אני נהיית קשה. בוחנת מי לא יבעט בי בחזרה. בודקת בשביל מי אני מספיק שווה כדי לעבור את חומת הקוצים. בודקת תוך כדי הסלמה למי לא איכפת, למי אין כוח, מי לא יכול, למי לא נוח. ובקצה מחכה לי המסקנה. שככה, חומות כאלו של קוצים, לא לאחד אפילו. אם הייתי פותחת דלת, שוב חביבה או מצחיקה או מעניינת, היה מי שהיה נכנס. אבל לא זאת הבחינה שאני משחזרת. אני משחזרת חומה של קוצים קשוחה, שנלחמת. כי כשקשה לי באמת, זה מה שעולה ממני. חומה דוקרת וקשה. ושם אני תמיד לבד.

הבעיה עם לעצור ולנוח: חיכוך סטאטי גדול יותר מחיכוך דינאמי. ואת גם ככה גומי. חור שחור שלא ישן. שמעשן. עוד קצת שרף על המיתרים המתוחים שלך. בסוף יעלה עשן. תפרוץ אש. מגובה 120 ק"מ תתאדי אל האטמוספירה. את לא תגיעי לים. למרות שרצית. נכנסת קטנה מדי. זה יהיה יפה, יגמר מהר. יראה כמו קסם. למרות שזה רק טבעי ואין בזה שום קסם. שום קסם. רק אבק שנשחק מהר מדי. את רק אבק שנשחק.