יומן

מאחר ומאתמול בלילה הדחף הזה נשאר חזק ודורש כמו אתמול, אני חושבת על זה. מנסה להבין את זה עוד קצת.
יכול להיות שזה קשור לתחושת הבטחון הכי בסיסית של הינקות.
נדמה לי שבמקום מאוד עמוק ובסיסי, היחס שלי למאהב שלי, לבן זוג, הוא יחס שמחפש קשר שדומה לקשר עם הורה. קשר עם הורה כפי שהוא אמור להיות. תינוק הוא יצור חסר אונים. הוא תלוי לגמרי ברצון וביכולת של מישהו אחר כדי שלא ימות. ילד הוא קצת עצמאי יותר, אבל עדיין, חלש מאוד ופגיע. ונדמה לי שמשהו מהתחושות הראשוניות האלו של תחילת החיים, ממשיך להתקיים תמיד. לומדים להסתדר לבד, להיות עצמאיים, לדאוג בעצמך לצרכים שלך ולהגן על עצמך. אבל משהו, איזו "קרינה קוסמית" כמו זאת שעדיין משייטת בכל החלל מאותו רגע של המפץ הגדול, ממשיכה להתקיים בנפש.
גם באדם הבוגר ביותר עדיין קיימות התחושות ההן. הצורך ההוא.
אז אפשר בקלות להבין את הדחף להיות אהוב. על זה מדברים הרבה. אם אתה אהוב, הסיכוי שישארו איתך גדול יותר. זה ממלא את תחושת הבטחון. אבל זה רק חלק אחד. לא מספיק לדעת שרוצים לדאוג לכך שתחיה.
ילד גם צריך לדעת שמי שמטפל בו הוא חזק מספיק כדי להגן עליו. שהוא חזק ממש. ואיזה מקור השוואה יש לילד בשביל למדוד כוח? הוא עצמו. ילד שמרגיש שההורים שלו חלשים ממנו, שהם לא מסוגלים להתמודד איתו, מרגיש חסר הגנה. מרגיש שהוא החזק, שהוא היחיד שיכול לדאוג לעצמו. אין לו חומת הגנה חזקה וברורה. ילד צריך לדעת שההורים שלו חזקים ממנו כדי להרגיש ביטחון. במקביל הוא לומד שגם לו יש כוח, לומד את הכוח של ההורים שלו ומקבל בטחון בעצמו,
נדמה לי שזה המקור לתגובה החזקה שלי לכוח.
גידלתי את עצמי. למדתי לסמוך ולצפות רק להגנה של עצמי עלי. להבין שאין מי שחזק מספיק כדי לשלוט עלי. שאין לאף אחד את האפשרות לשלוט עלי, לגבור עלי. להיות גדול יותר ממני. סביר להניח שזאת הונאה העצמית ארוכת שנים. כי בטוח שיש מי שיכול לגבור עלי ושיש מי שחזק ממני וגדול ממני. אבל רק על עצמי יכולתי לסמוך, אז צריך לחיות בתוך איזו תחושת ביטחון. אשליית ביטחון שאף אחד לא יכול עלי. מנגנון הגנה ברור. למרות שקשה לי עדיין לתאר אותו בצורה מסודרת.
וכשמגיע מצב מול אדם אחר שבו, פתאום, משום מקום, מישהו חזק וגדול ממני וזה ברור ולא ניתן לויכוח, הצורך ההוא פשוט מתפוצץ החוצה מתוך המעמקים שבהם הוא נמצא כמעט תמיד. כמו התפרצות של הר געש.
ואצלי זה יכול לבוא רק מכוח פיזי. בעולם הרגשות אני חיילת משופשפת שהשתתפה במלחמות די זוועתיות ושרדה אותם. רגשית המגננות שלי חזקות מדי, המיומנות שלי רבה מדי.
פיזית, אני לא מיומנת. ההגנות שלי חלשות. ומשם אפשר להכנס.
התשוקה שלי שמישהו יצליח להכנס ולהיות חזק ממני היא אותו צורך ינקות המעמקים.
עוד משהו שצריך היה להתקבל בזמן הנכון עבורו, בגיל צעיר מאוד. וממשיך באוויר הפנימי שלי כמו שחנקן נמצא באטמוסיפרה.
איך פותרים את התזמון שהתפספס.
איך להתמודד עם הקרינה הקוסמית הזאת שלי.
הממ.

לא חושבת שאני אוהבת מכות. וגם כאב אני לא אוהבת. אבל הם הדרך היחידה להביא אותי לתחושה הברורה שמישהו יכול להשבית אותי בשניה אם הוא רק ירצה. הרגע הזה שאין לי ספקות לגבי הכוח שלו, היכולת שלו להשתמש בכוח הזה במינימום מאמץ והידיעה שיש לו את השליטה המלאה מה ואיך וכמה כדי לסובב אותי בדיוק איך שהוא רוצה. זה מה שעושה לי את זה. הפיזיות של זה. הפחד הזה שמתגבש בשניה בבטן. המגע העדין שיכול בשניה להרוג. יש בזה משהו שמפעיל אצלי דברים שאין לי אפשרות להבין. זה כל הגוף הופך דרוך ופועם וחם ברגע. זה פחד בלי הרגש של פחד, ושניה אחר כך הכל אצלי רוצה אותו. רק שיתן לי לקבל אותו. הכל רוצה אצלי סקס. כואב, חזק, אפל, נוהם, נושך. איתו. רק איתו. אני רוצה שהוא ישחק בי איך שבא לו. יודע שהוא יכול. ברור לו שהוא יכול. כל כך ברור לו, שהוא יכול להיות צלול לגמרי בזמן שהוא משחק בי ומכופף אותי בדיוק כמו שמתחשק לו.
וזה כל כך נדיר לי להרגיש את זה מול מישהו. אני לא בחורה חלשה ולא רואה את עצמי כחלשה. אני לא נותנת את עצמי שישחקו בי. תמיש משהו בי נמצא על הרגליים האחוריות מוכן לבעוט, רק שילחצו על הנקודה הרגישה ואני בועטת חזק. וכל זה רגשי לגמרי. ויש משהו בפיזיות הנקיה והפשוטה הזאת שפשוט מנטרל הכל. אני מוצאת את עצמי עומדת במצב באמת באמת חסר הגנה. באמת נתונה בידיים של מישהו אחר. פיזית, בלי כל הרגשות, ששם אני מכירה הרבה פינות. במקום שאין לי, באמת אין לי כוח. אין לי כלום. יש משהו בכוח שלו וביכולת שלו לשלוט בכוח הזה שפותח בי משהו כל כך בסיסי שבאמת אין לי יכולת לתפוס. לא במילים ולא בתחושות. מימד אחר של תודעה. אני לא מבינה מה עבר עלי. אין מוח. אבל אני מלאה באנרגיות שרוצות להתפוצץ החוצה.
אבל אני גם בחורה רגישה וכאבים רגשיים אני לא רוצה.
אני חושבת שאם אני אגיע עם מישהו למצב הזה, לא מתוך דחף חסר מחשבה, אלא בתוך סביבה בטוחה רגשית, זה יהיה מדהים.
היום הרגשתי את זה מול מישהו. הוא סתם הראה לי כמה דברים שאפשר לעשות אם מישהו מתקיף אותי. הוא לא התכוון לשום דבר מיני. אבל פאק. השליטה הנקיה שלו, המבוקרת הזאת, בכוח שלו. פאק.

היום זה לא כואב אז אולי זה זמן טוב להרהר קצת בנושא.
נשיות.
מורכב. מביך. מעלה הרבה בושה ורצון להחביא את עצמי.
נקודות מהעבר:
אני בת שלוש או ארבע. אמא מאפרת אותי בפורים. לא איפור מצחיק של פורים. איפור של יופי. היא שמה לי עיפרון שחור בעיניים וסומק ואודם ומול מראת האיפור שלה מסתכלת עלי ואומרת: איזה יפה את. ואני חושבת, מה, בגלל האיפור נהייתי יפה?
לכל אורך שנות הילדות וגם כמה שנים אחר כך, אני מתגנבת לחדר של ההורים כשאף אחד לא בבית. מחפשת בארון את נעלי העקב של אמא. מחטטת לה באיפור ושמה על עצמי. ומיד מורידה הכל ומסתירה את העדויות. זה היה עולם שאף אחד לא פתח בפני. רק בגנבה, רק בסתר. אני לא יודעת אם היא ידעה. אז חשבתי כמובן שלא, היום אני חושבת שהגיוני מאוד שכן. ואני תוהה, למה היא לא פתחה בפני את הדלת לעולם הזה והזמינה אותי. למה לא ניסתה לגרום לי להרגיש בו בבית. מעניין מה היא חשבה על זה ומה היו המניעים שלה להתעלמות הגורפת.
אני בת שמונה, במכנסי ספורט בלי חולצה, בגינה. אח שלי וחבר שלו מדברים ליד השער. הם מסתכלים לכיוון שלי ומצחקקים ביניהם. מאז לא יצאתי מהחדר בלי חולצה.
אני בת שמונה, תשע, עם אמא שלי בחנות בגדים. בחרתי חולצה ומכנסיים כחולים. אמא אמרה ליד המוכר: אולי תקחי את הוורודים? הייתי נבוכה. לקחתי את הוורודים. לבשתי אותם פעם אחת.
שמתי לב בוקר אחד כשהתלבשתי שהפטמות שלי התנפחו. התחילו לגדול לי הציצי. לבשתי חולצה רפויה והתחלתי לכופף את הגב. כולנו עשינו עבודה טובה בלהעמיד פנים ששום דבר לא השתנה. עברה חצי שנה או שנתיים עד שאמא שלי העלתה לראשונה את הנושא. הלכנו לקנות חזיה. המוכרת נכנסה לי לתא ההלבשה. הסכמתי להכל רק לברוח משם כמה שיותר מהר. זאת הייתה הפעם היחידה שאמא שלי ואני דיברנו על משהו "של נשים" עד שהתבגרתי בעצמי, שנים אחר כך.
לפני החזיה, סבתא באה לבקר. ההתייחסות המשפחתית היחידה לנשיות המתפתחת: סבתא שלי צובטת לי בציצי וצוחקת. מביך ברמות איומות. לקח לי שנים להעיז ליישר את הגב. עד היום אני מודעת לקושי שלי עם זה וצריכה אומץ כדי ללכת זקוף.
קיבלתי מחזור בפעם הראשונה. שמתי נייר טואלט והלכתי לחברה שלי. קראתי לה לרדת למטה וסיפרתי לה. היא נתנה לי טמפון והסבירה לי איך. מאז דאגתי לזה בעצמי.
רופא נשים, כאבים, גלולות, הריון, הפלה. אירגנתי לבד והלכתי לבד. גם אחרי ההפלה היא לא העיזה מעולם להעלות את הנושא.
בת ארבע עשרה. בבית המרקחת המוכרת שואלת אותי "מה אתה רוצה?" מאז אני בטוחה שאני נראית גברית מאוד.
הבושה להכנס למחלקת החזיות, למחלקת האיפור, למחלקת הבשמים. עד היום אני מרגישה שכל מי שמביט עלי מהצד, מסתובבת שם, שואל את עצמו מה עושה היצור הזה במחלקה הזאת?
לפני כמה שנים יצאתי עם מישהו תקופה קצרה. זה נגמר ולא מזמן התחברנו שוב לקטע קצר. הוא אמר לי שאז, בפעם ההיא, הוא התחיל איתי בגלל איך שאני נראית. הייתי בהלם. לא עלה על דעתי שאיך שאני נראית יכול להיות בכלל מרכיב במשיכה אלי. תמיד חשבתי שזה למרות ולא בגלל.
נדיר מאוד שקורה, אבל כשאני לובשת שמלה או נעלי עקב, או שמה בושם, או טיפה איפור, אני מרגישה שאני נראית כמו שנראה גבר לבוש בבגדי אישה. למעשה אני מקנאה בגברים שמעיזים ללכת ככה, כי לי אין את האומץ.
כשאני הולכת ברחוב, קורה לא מעט שמי שהולך מאחורי מסובב את הראש אחרי כדי להביט בי מקדימה. תמיד כשזה קורה אני מרגישה שהמראה של הפנים שלי מאכזב אותם מאוד.
הפנים, הפנים שלי זה החלק שנדמה לי כמכוער ביותר. כהכי פחות נשי בגוף שלי. כאילו מישהו בא והדביק דבר חסר כל חן ואפילו מגעיל, דווקא מעל הצוואר שלי, איפה שתמיד חשוף.
בסקס, כמעט תמיד, כשמתוך כל הערבוביית חושים פתאום מביטים אחד בשני ישירות בפנים, כמעט תמיד אני מרגישה את הפחד הזה קופץ לי לראש, שהנה עכשיו כשהוא מסתכל על הפנים שלי, מה שהוא רואה יוציא אותו לגמרי מהעניין. יכבה אותו.
אף פעם לא אמרו לי שאני מכוערת. והיו שאמרו לי שאני יפה. לא הצלחתי להאמין לאף אחד שאמר שאני יפה. תמיד אני בטוחה שהם משקרים כדי לחזק את הבטחון העצמי שלי.

נורא מביך לכתוב את הדברים האלו.

אני רואה את העדינות והרוך שחושלו לקשיחות בלתי חדירה.
זה מה שחלק מהאנשים עושים בתגובה לחיים.
אני רואה.
אני לומדת לא לגלות את כל מה שאני רואה.
אני לומדת להציע עזרה פעם אחת ולהשאיר את ההצעה פתוחה.
ולהמשיך הלאה.
מי שירצה דבר, יושיט את היד ויקח אותו.
קשה לי ללכת הלאה לפעמים, עם מה שאני רואה. אבל אני לומדת להחזיק את הקושי ולתת לו לעבור.
אני כבר לא מרגישה צורך להוכיח שאני ראויה לאמון. שיש בי הרבה חום לעטוף כשצריך. שאני מבינה. שיש בתוכי טוב. מי שרואה יבחר את דרכו.
וזה לא רק כי אני עייפה. זה בגלל שאני רואה.
אדם בונה את עצמו להיות מי שהוא. בוחר את בחירותיו. וזה הוא האדם. המפלצות שבהן הוא בוחר להלחם. השדות שאותם הוא בוחר לעבד. הנעליים שהוא בוחר ללכת בהן, הדרכים שאליהן הוא מפנה את הגב.
אני עייפה מאוד.

הוא התעורר רעב במה שנראה כמו אמצע שנת החורף. ואני עייפה.
המרחבים הפתוחים האלה שנמצאים מולי. כל פעם אני מרגישה אחרת ביחס אליהם.
ישנה התפתחות פנימית. משהו חדש נובט בי. הרגליים רוצות ללכת לכיוון מסויים. משהו חדש נולד בי ומושך אותי לאחד הערוצים במרחב הפתוח הזה.
אבל אני מרגישה עייפות.
אני צריכה עוד זמן להתאושש.
צריכה זמן דגירה.
צריכה זמן.
זה מרחק גדול ללכת לאן שהרגליים רוצות.
והם רוצות לרוץ, להסתער קדימה. והכתפיים רוצות להישאר במקום. לנוח. לעשות אוהל ולנוח חודש.

משהו נדלק בי.
זאת יכולה להיות נקודת ציון בדיעבד. וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי להתקדם. מפחיד אותי לפרוח. מפחיד אותי לעוף.

שמתי לב בחודשים האחרונים, שבכל פעם שאני נמצאת ליד אמא שלי כל הבטן שלי מתכווצת בהדרגה עד שהיא ממש כואבת. רק אחרי שעתיים שלוש וכשאני מגיעה הביתה זה עובר.
יש בה משהו שמנסה לחפור בי ולקחת ממני חיבה שאני לא רוצה לתת. והיא לוחצת חזק ואני מתנגדת חזק, רק בלי מודעות. עד שאני שמה לב לזה שזה מה שקורה בתוכי, כבר כולי מותשת ומתוחה ומדוכאת.
היא מרגישה את ההתנגדות שלי ואפילו שואלת ישירות, אבל היא פשוט עיוורת מדי בשביל להעלות על דעתה שאולי, אולי, זאת היא שגורמת לזה. היא שמה אותי פעם אחרי פעם בנקודה שאני צריכה לחזור ולהגיד לה להתרחק ממני. אין סיכוי שהיא תזכור את האפשרות הזאת בפעם הבאה ותהיה קצת פחות צמאה. קצת פחות מתנפלת. קצת יותר עדינה.

ונדמה לי שעכשיו, ברגע זה עליתי על משהו ענק בתוך עצמי. גם אני עושה את זה למי שאני רוצה שיאהב אותי. אולי יש איזה הבדל, כי אני תמיד בטוחה שזה בגללי והיא תמיד בטוחה שזה לא בגללה, אבל הדפוס הזה של להלחץ כשאין אהבה ואז ללחוץ חזק מדי בנסיון לקבל אותה. הדפוס הזה נמצא בי לגמרי.
כן כן, האישה שאני הכי לא רוצה להדמות לה נמצאת בתוכי. זה די מגעיל אותי לחשוב על זה. אבל זה צפוי מאוד דווקא.
טוב שקלטתי את זה.
פאק.

הסנפה אחרונה לחולצה עם הריח שלו. וזהו. לכביסה.
זמן להפרד. בלי כעס ועדיין עם משיכה.
הגוף יודע דברים שהראש לא מסכים.
הראש יודע מה שהגוף לא שומע.
אז בואו איתי שניכם, הגוף והראש, נמשיך הלאה.
מותר להסתכל אחורה ולהתגעגע.
מותר להמשיך לאהוב.
הבריכה הריחנית הזאת יפהפיה,
אבל היא קצת שורטת את העור שלנו.
ואנחנו קצת מתסיסים את השקט שלה.
הבית שלנו במקום אחר.
נשיקות בריכה יפה-פה-פהה

אני רואה שינוי. משהו בהתמודדות שלי שונה.
כשרע לי אני כבר לא כל כך מנסה להביא את עצמי אל התחתית. מעשית, אני עושה דברים שמרימים אותי. בלי לתכנן או להחליט על זה מתוך מחשבה. בלי החלטה שכלית שמנסה לכפות את עצמה. אלא מתוך עצמי, בלי להתכוון, אני עושה דברים כדי להרים את עצמי.
אני יוצאת החוצה ונושמת את האוויר והולכת בשמש וברוח. אני מתקשרת לחבר שאוהב אותי ומספרת לו את הכאב שלי ונותנת לו לחבק אותי ולהרגיע אותי. נותנת לעצמי לבכות לו על הכתף. אני מקשיבה לעצות שנותנים לי וכשאני מדמיינת את עצמי פועלת על פיהן, אני רואה תקווה וחושבת שאני מוכנה לנסות. אני שוטפת כלים ומתרחצת ומחליפה מצעים כדי שיהיה לי נעים. אני רואה סרטים שממש רציתי לראות. וזה עוזר. נהיה לי קל יותר ומסתמנות דרכים חדשות באופק.
בעבר הייתי אוטמת את עצמי לאפשרות של הקלה. הייתי מושכת את עצמי למטה. מסרבת להסכים לעלות. מנסה להוריד את עצמי לתחתית כדי להגיע לקצה המסלול, איפה שאין עוד דרכים.
היום גם הקולות שרוצים לחיות נשמעים. אפילו בתוך כאב שממלא לי את הגרון בלחץ של דמעות.
היום היכולת שלי לעשות דברים שגורמים לי הנאה גדלה. כי אנשים כבר לא מהווים מחסום אימה שעומד ביני ובין מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב. ואז כשעולה דחף קטן להקל על עצמי, הביצוע שלו כבר הפך אפשרי. לא עוד מחסום בגודל של הר כשאני מותשת וריקה. אלא תלולית קטנה שצעד לא גדול מעליה מאפשר לי לעשות משהו פיזי שמרגיע אותי.
לפחות אחד הגורמים הרציניים ביותר לסבל שלי, מראה סימני החלמה ברורים. ולגבי הגורם האחר, העמוק יותר, גם שם אני מקווה שישנה התקדמות. מי יודע כמה זמן ייקח עד שהיא תראה. בינתיים אני מקווה שהיא מתרחשת מתחת לפני שטח המודעות. יש סימנים קטנים מאוד שזה באמת ככה.

אני הולכת ברחוב הישן. אין כמעט מכוניות בחוץ והיא הולכת על המדרכה בשקט. שיער ארוך מבולגן במין צמה מלאת קשרים, ילקוט על הגב, מפתח תלוי בחוט על הצוואר ומביטה בנעליים שלה כשהיא הולכת. היא נכנסת בשביל ולוקחת את הדואר מהתיבה. השכנה שומעת את הצליל יוצאת אליה ומזמינה אותה פנימה לקבל בולים מאוסטריה ושוקולד ישן. המדרגות צהובות. התיבה בצבע ירוק מתכתי ישן. הצמח הדוקר צומח שם ומהפרחים שליד שעון המים אסור לקטוף. היא נכנסת בשביל הגישה השני, הולכת דרך הדשא. הארון הכתום שהיה פעם אצלה בחדר נמצא עכשיו במרפסת.
היא מורידה את המפתח מהצוואר ופותחת את הדלת.
הבית חשוך. היא מחפשת שוקולד שמחביאים בתוך הסירים. מחביאים את זה גבוה אבל יש לה כסא.
היא הולכת לחדר שלה, נשכבת על המיטה, על הגב, רגליים על הקיר ומספרת את סיפור השיחה שלה עם החבר הבלתי נראה דני. היא מדברת איתו ארוכות, תמיד רגליים על הקיר. מביטה מהחלון. שומעת את האחרים נכנסים לבית. שומעת את אמא נכנסת לאמבטיה שצמודה לחדר שלה. אמא יוצאת מהאמבטיה והיא שומעת אותה סוגרת אחריה את דלת חדר השינה. שקט בבית.
אחר כך אומרים לה להכין שיעורים. לסדר את החדר. ללכת להתרחץ, ללכת לישון.
היא שוכבת במיטה שעות ולא נרדמת. אסור לה לקום מהמיטה. היא יכולה להציץ בלי שיראו אותה לסלון איפה שהם יושבים וצוחקים. היא יושבת קצת על המדרגות. אף אחד לא אומר כלום. היא חוזרת למיטה ונרדמת עם אור דולק. היא פוחדת מהחושך. היא לא ישנה בפיג'מה. היא ישנה בבגדים של היום. בבוקר היא קמה ומתלבשת, מצחצחת שיניים ומסדרת את הספרים לפי המערכת. היא לא הכינה שיעורים. אמא שלה מתאפרת והולכת. אין סנדוויץ'. היא שמה את התיק על הגב ונועלת את הדלת.
ליוויתי את השתיקה שהיא חיה בתוכה. ילדה בת 8.
מחר אבוא אליה ואלך איתה ביחד מבית הספר. אני אחזיק את המפתח אצלי בתיק ואפתח לה את הדלת. כשנכנס אני אשאל אותה אם היא רוצה שאני אכין לה שוקו טעים כמו שדודה שלנו מכינה והיא תתלהב. אני אכין לה שוקו כמו של דודה שלנו, שוקו שהיה מותר לה לשתות רק אם אח שלה לא שתה, או את מה שנשאר. הוא קטן, הוא צריך חלב, היא כבר בת 8. אחרי שהיא תשתה היא תשתוק ולא תדבר איתי ותלך לחדר שלה. אני אבוא אל הדלת ואשאל אותה מה היה בבית ספר ומה שלומה. היא תגיד שהיא רוצה לצייר ואני אשאל אם היא מסכימה שאני אצייר איתה גם. היא תסכים אבל זה יפריע לה, ליד השולחן הקטן שלה. אני אשב על המיטה שלה ואצייר אותה כשהיא מציירת. אני אצייר אותה יפה ונבונה, כמו שהיא באמת. אני אצייר את הצמה שהיא לבד עושה לעצמה בבוקר ואת הגוף הקטן שלה שרגיל לשתיקה של עצמו. אני אכתוב על הציור למטה - אני אוהבת אותך הכי בעולם ואצייר לבבות. כשאני אתן לה את הציור היא תחייך. ואני יודעת שהיא תשמור אותו בספר. היא תבקש שאני אכתוב לה זיכרון בספר הזכרונות. ואני אכתוב לה בחרוזים ובכל מיני צבעים ועם המון סודות מתוקים. זיכרון ממש ארוך בכתב יפה, עם ציורים. אני אכתוב לה את כל הדברים שהיא תמיד רצתה שיכתבו לה. והיא תשמח, אבל לא תאמין לי כל כך כי אני מבוגרת.
אבל אני אבוא כל יום ואהיה איתה. כל יום אני אגיד לה כמה היא יקרה. וכשהיא תסכים ותתקרב אלי קצת, אני אלטף אותה. וכשהיא תניח עלי את הראש אני אמשיך ואלטף אותה. וכשהיא תחבק אותי אני אמשיך ואלטף אותה, עד שיהיה לה שקט וטוב. כשהיא תהיה עייפה אני אלביש אותה בפיג'מה ואשכיב אותה לישון ואכסה אותה. אני אביט בה באהבה ואלטף אותה ואתן לה להחזיק לי את היד עד שהיא תירדם. אני אשן לידה וכשהיא תתעורר בלילה מחלום רע היא תדע שמותר לה לבוא ישר אל החיבוק שלי ולישון איתי ביחד.
כשהיא תספר לי שאין לה חברים כי החברה שלה עברה דירה, אני אלמד אותה לדבר בחברה. אני אלך איתה ואהיה לידה כשהיא לאט לאט תלמד לדבר עם אנשים. כשהיא תגיד לי שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר ואני אדע שהיא חיממה את המדחום על המנורה, אני אשאל אותה אם קרה משהו בבית ספר. אני אעשה את זה עם כל כך הרבה סבלנות וחיבה, שהיא תספר לי שהיא פוחדת להיות בכיתה. שקשה לה. באותו יום אני אשאר איתה בבית ונדבר ונלך לעשות משהו נעים. אני אגיד לה שהיא מקסימה ואזכיר לה שהיא היחידה שאייל הזמין למסיבת יום ההולדת שלו מכל הכיתה. אני אחבק אותה. ואקרא לה אהובתי והיא תדע שאצלי תמיד יהיה מקום עבורה מתי שהיא צריכה.

כל כך כואב.
להיות דחויה כל החיים.
להיות יותר מדי.
כל כך כל כך כואב לי
מה מה מה כל כך לא טוב בי
אני מיבבת כמו חיה פצועה
כמות תינוק שהשאירו ברחוב
כמו גור כלבים שזרקו ליד צער בעלי חיים
זה כל כך כואב. אני לא יכולה להחזיק את זה
אני לא יכולה לזכור שום דבר ממה שהפסיכולוגית לימדה אותי.
רק היבבות האלו שיוצאות לי מהגרון.
למה אני לא מספיק טובה בשביל אף אחד