יומן

היום זה לא כואב אז אולי זה זמן טוב להרהר קצת בנושא.
נשיות.
מורכב. מביך. מעלה הרבה בושה ורצון להחביא את עצמי.
נקודות מהעבר:
אני בת שלוש או ארבע. אמא מאפרת אותי בפורים. לא איפור מצחיק של פורים. איפור של יופי. היא שמה לי עיפרון שחור בעיניים וסומק ואודם ומול מראת האיפור שלה מסתכלת עלי ואומרת: איזה יפה את. ואני חושבת, מה, בגלל האיפור נהייתי יפה?
לכל אורך שנות הילדות וגם כמה שנים אחר כך, אני מתגנבת לחדר של ההורים כשאף אחד לא בבית. מחפשת בארון את נעלי העקב של אמא. מחטטת לה באיפור ושמה על עצמי. ומיד מורידה הכל ומסתירה את העדויות. זה היה עולם שאף אחד לא פתח בפני. רק בגנבה, רק בסתר. אני לא יודעת אם היא ידעה. אז חשבתי כמובן שלא, היום אני חושבת שהגיוני מאוד שכן. ואני תוהה, למה היא לא פתחה בפני את הדלת לעולם הזה והזמינה אותי. למה לא ניסתה לגרום לי להרגיש בו בבית. מעניין מה היא חשבה על זה ומה היו המניעים שלה להתעלמות הגורפת.
אני בת שמונה, במכנסי ספורט בלי חולצה, בגינה. אח שלי וחבר שלו מדברים ליד השער. הם מסתכלים לכיוון שלי ומצחקקים ביניהם. מאז לא יצאתי מהחדר בלי חולצה.
אני בת שמונה, תשע, עם אמא שלי בחנות בגדים. בחרתי חולצה ומכנסיים כחולים. אמא אמרה ליד המוכר: אולי תקחי את הוורודים? הייתי נבוכה. לקחתי את הוורודים. לבשתי אותם פעם אחת.
שמתי לב בוקר אחד כשהתלבשתי שהפטמות שלי התנפחו. התחילו לגדול לי הציצי. לבשתי חולצה רפויה והתחלתי לכופף את הגב. כולנו עשינו עבודה טובה בלהעמיד פנים ששום דבר לא השתנה. עברה חצי שנה או שנתיים עד שאמא שלי העלתה לראשונה את הנושא. הלכנו לקנות חזיה. המוכרת נכנסה לי לתא ההלבשה. הסכמתי להכל רק לברוח משם כמה שיותר מהר. זאת הייתה הפעם היחידה שאמא שלי ואני דיברנו על משהו "של נשים" עד שהתבגרתי בעצמי, שנים אחר כך.
לפני החזיה, סבתא באה לבקר. ההתייחסות המשפחתית היחידה לנשיות המתפתחת: סבתא שלי צובטת לי בציצי וצוחקת. מביך ברמות איומות. לקח לי שנים להעיז ליישר את הגב. עד היום אני מודעת לקושי שלי עם זה וצריכה אומץ כדי ללכת זקוף.
קיבלתי מחזור בפעם הראשונה. שמתי נייר טואלט והלכתי לחברה שלי. קראתי לה לרדת למטה וסיפרתי לה. היא נתנה לי טמפון והסבירה לי איך. מאז דאגתי לזה בעצמי.
רופא נשים, כאבים, גלולות, הריון, הפלה. אירגנתי לבד והלכתי לבד. גם אחרי ההפלה היא לא העיזה מעולם להעלות את הנושא.
בת ארבע עשרה. בבית המרקחת המוכרת שואלת אותי "מה אתה רוצה?" מאז אני בטוחה שאני נראית גברית מאוד.
הבושה להכנס למחלקת החזיות, למחלקת האיפור, למחלקת הבשמים. עד היום אני מרגישה שכל מי שמביט עלי מהצד, מסתובבת שם, שואל את עצמו מה עושה היצור הזה במחלקה הזאת?
לפני כמה שנים יצאתי עם מישהו תקופה קצרה. זה נגמר ולא מזמן התחברנו שוב לקטע קצר. הוא אמר לי שאז, בפעם ההיא, הוא התחיל איתי בגלל איך שאני נראית. הייתי בהלם. לא עלה על דעתי שאיך שאני נראית יכול להיות בכלל מרכיב במשיכה אלי. תמיד חשבתי שזה למרות ולא בגלל.
נדיר מאוד שקורה, אבל כשאני לובשת שמלה או נעלי עקב, או שמה בושם, או טיפה איפור, אני מרגישה שאני נראית כמו שנראה גבר לבוש בבגדי אישה. למעשה אני מקנאה בגברים שמעיזים ללכת ככה, כי לי אין את האומץ.
כשאני הולכת ברחוב, קורה לא מעט שמי שהולך מאחורי מסובב את הראש אחרי כדי להביט בי מקדימה. תמיד כשזה קורה אני מרגישה שהמראה של הפנים שלי מאכזב אותם מאוד.
הפנים, הפנים שלי זה החלק שנדמה לי כמכוער ביותר. כהכי פחות נשי בגוף שלי. כאילו מישהו בא והדביק דבר חסר כל חן ואפילו מגעיל, דווקא מעל הצוואר שלי, איפה שתמיד חשוף.
בסקס, כמעט תמיד, כשמתוך כל הערבוביית חושים פתאום מביטים אחד בשני ישירות בפנים, כמעט תמיד אני מרגישה את הפחד הזה קופץ לי לראש, שהנה עכשיו כשהוא מסתכל על הפנים שלי, מה שהוא רואה יוציא אותו לגמרי מהעניין. יכבה אותו.
אף פעם לא אמרו לי שאני מכוערת. והיו שאמרו לי שאני יפה. לא הצלחתי להאמין לאף אחד שאמר שאני יפה. תמיד אני בטוחה שהם משקרים כדי לחזק את הבטחון העצמי שלי.

נורא מביך לכתוב את הדברים האלו.