יומן

אי אפשר להיות יותר פאתטית ממני.
עלובה.

כשלמישהו יש נקודה חלשה איפשהו, כל מכה שהוא יקבל, אפילו חלשה, אם היא באותו מקום, זה יכאב נורא.
זה לא שאני חוטפת יותר חזק מאחרים, זה פשוט שיש שם כבר שבר בנקודה ההיא.

היא אומרת שהיא כל כך דאגה כשלא עניתי לטלפון והיא מציגה פרצוף עצוב ומוגזם כשאני הולכת. היא שואלת אם אפילו איתה לא רציתי לדבר כשהיה לי מצב רוח רע. אפילו איתה!! היא אומרת שאמא נשארת אמא, וחוזרת על זה בגאווה פעמיים נוספות. אין מה לעשות היא אומרת ומתמוגגת ממלבושי האמא שהיא לובשת על עצמה, אמא נשארת אמא.
ככל שהיא מייחסת לעצמה גינונים נוספים של "אמא" אני נגעלת ממנה יותר.
מתחשק לי להגיד לה לסתום את הפה האנוכי שלה. אני רוצה להגיד לה שאמא היא אף פעם לא הייתה עבורי. שאמא היה תפקיד שהיא נהנתה להציג ולשחק, מדי פעם, עבור עצמה ועבור הקהל שלה, כשהתחשק לה לשחק בבובת הילדה שלה. כל מה שהיא ראתה בי היה ההשתקפות שלה עצמה. להסתכל ממש אלי, ממש עלי, זה משהו שהעיניים האגוצנטריות שלה אף פעם לא הצליחו לעשות. תמיד היא מודדת את עצמה כשהיא מביטה בי. איך אפשר לראות בכלל שהילדה שלך זקוקה למשהו כשאת עסוקה בלבכות לה על כמה שאת מרגישה רע עם עצמך.
את באמת חושבת שלהגיד לי כמה אשמה את מרגישה מקרב אותך אפילו במילימטר למשהו שיכול להיות קרבה אמיתית? הרי זה מסתיים בזה שאני מנחמת אותך ומלמדת אותך איך להתמודד.
ילדה קטנה עיוורת ומסכנה שלא התבגרה אף פעם משחקת אותה אמא שלי ולוקחת קרדיט על כל מה שהצלחתי ללמוד למרות כל הנזק שהיא עשתה. זה כל כך מגעיל אותי שהיא זוקפת אפילו את זה לזכות עצמה.
הקטע הקשה הוא שאני מרחמת עליה. אני מבינה שהאגוצנטריות שלה נובעת מתוך קשיים רציניים. ילד שהתעללו בו יכול בקלות להפוך למתעלל בעצמו. אבל הוא יכול גם שלא להפוך לכזה. הוא יכול ללמד את עצמו או להעזר באחרים כדי ללמוד איך להתגבר על הבעיות שלו. ואת, בא לי להגיד לה, את אף פעם לא קמת ונלחמת בבעיות שלך. לא בשביל עצמך ולא בשביל המשפחה שלך. שנים על שנים את ממשיכה עם השקר הזה, עם העמדת הפנים הפחדנית הזאת. לפחות תוודאי שאת הבעיות שלך את לא מעבירה הלאה. לא הצלחת לפתור לעצמך את התסבוכת שנולדת לתוכה, אז לפחות אל תעשי ילדים. ילדים זה לא אמצעי להקלת הסבל שלך. זה לא צעצוע ולא עוגת קצפת להתנחם בה. זה לא משהו שקונים כדי למלא את המחסורים שלך. וכשעושים ילדים מהסיבות האלה, אל תתפלאי שהם מרגישים שזה מה שהם עבורך. צעצוע. מראה מזוייפת.
את לא אמא שלי. אני גדלתי בלי אמא. אני גדלתי עם אישה שרואה רק את עצמה. שלא יודעת לראות אף אחד אחר.
ככל שאת מתקרבת לזקנה אני מתקשה לדעת איך להתנהג איתך. האם לתת לך להזדקן למות בתוך אותה העמדת פנים שכל החיים חיית בה, או שלנקום ולנפץ לך אותה. הדחף להכאיב לך חזק אצלי. כל כך הרבה נזק גרמת לי.
אבל אני יודעת שאת לעולם לא תצליחי להבין באמת את הסיבות לרצון שלי לנפץ לך את התפיסה הדוחה שלך. את תמשיכי להרגיש מסכנה, כי זה כל מה שאת יודעת. את תמשיכי לראות רק את עצמך. זה מקרה אבוד.

אני אוהבת בקלות. ישנו גלאי אחד אצלי שצריך להדלק ואחד שצריך שלא להדלק, כשאני מכירה בן אדם, בשביל שאני אוהב אותו. והאהבה הזאת נשארת תמיד חיה בתוכי. שום דבר לא יכול למחוק אותה. אפילו לא בגידה באמון מהסוג המקיף ביותר שיש. ואת זה אני אומרת מנסיון.
אבל מתוך אלו שאני אוהבת, לא ליד כולם אני רוצה להיות.
ובמיוחד אני פוחדת מאלו שהאהבה שלהם יכולה להעלם ככה פתאום.

חזרתי ממקום שהראה לי את התמונה האנושית בצורה גלויה. במקום הזה אנשים מורידים, כולם ביחד ומתוך הסכמה חברתית, את כל המסכות הנקיות. והתמונה מכוערת.
ראיתי שם את התשוקה לנצח שבוחרת ככלי לא רק את חיזוק עצמך אלא גם את החלשת היריב.
בתחבולות תעשה לך מלחמה. חשבתי שרק אצל מצביאים זה הולך ככה. מסתבר שלא. בכל אחד מאיתנו, כנראה, מסתתר רשע קטן וחסר אצילות.
אנשים שוכחים כל כך בקלות שרק במקרה אתה בצד אחד והיריב בצד השני. שינוי קטן בנסיבות והיית הורג את מי שהיום אתה מחבק.
יש משהו בגמישות האינטרסנטית הזאת שמגעיל אותי.
איך אפשר לשכוח שעומד מולך בן אדם שיכול היה להיות אחיך.
בכלל, כל הטבע כולו הוא כזה.
ואני לעולם לא אצליח להשתלב ולהרגיש פה טוב עד שאני לא אאמץ לעצמי את הטבע של הטבע.
אבל אני לא יכולה. לחיות ככה הופך את החיים לכאלה מגעילים.
אני חיה בעולם של אוטופיה, שבו אין תחרות והיא לא צריכה להסלים. אני חיה בעולם של שפע ולא של מחסור. אני חיה בעולם שבו לא צריך להרוג כדי לחיות. אבל זה לא העולם האמיתי.
ואני לא מצליחה להביא את עצמי לחבב את העולם האמיתי.
הוא מכוער כמו התמונה של דוריאן גריי.
ולזה באמת שאין שום פתרון.

אני אוהבת לעצור ולהסתכל מהצד כל יום לפחות כמה דקות.
אני מתיישבת על המדרגות שמול הבית שלי, בלילה, עדיף ממש מאוחר בלילה. אני מעשנת באיטיות ומסתכלת על הרחוב השקט ועל השמים. לא יודעת למה, אבל לרוב אלו רגעים של המעטת אמפתיה. כנראה שיש משהו בלשבת לבד ברחוב באמצע הלילה. בת בלי בית, דומם או חי. כל האנשים שהיו קרובים משנים פרופורציות וצבעים והופכים לדמויות שחולפות, אפורות ונחפזות הלאה על המדרכה ממול. כמו היו על מסוע בשדה תעופה זר.
אני יושבת ורואה אותם חולפים. כל אחד מביט בי בדרך אחרת. חלקם עיוורים, חלקם רואים מעט ואחדים שומרים את המבט הקרוב והאינטימי שרק עשרות של שנים יכולות לעצב. הם, אני יודעת, ישאירו תמיד שובל של ריח ענבר שיעטוף אותי בנחמה. והאחרים, עליהם אני מתאבלת. שנים אני אמשיך לראות אותם חולפים על המסוע ממול וקיר של עיוורון חוצץ בינינו. וזה כואב בכל פעם שוב. כמו לדעת שפעם צמח ענף איפה שהיום יש גדם מעוצה.
אני אתאבל עליכם כל החיים. הייתם יפים לי פעם ופעם אני הייתי לכם. נסיונות ההחיאה חמוצים ומלאכותיים והמולקולות של הריח שלהם לא מתחברות אצלי לשום דבר. הן עוצרות בחדר ההמתנה ולא זוכרות את הדרך פנימה. הן מנסות מילים רגילות אבל קוד הכנות נשכח. הן מנסות חיוכים מנומסים והתחמקויות דיפלומטיות ושוכחות עד כמה עדין הצליל שפותח את הדלת. הן שוכחות מי אני ומדמות שאני איזו תבנית משובשת שנוצקה בראשם אי שם לאורך הדרך.
את הדרך אל הלב אי אפשר לשנן בזיכרון. אי אפשר לנסח בכללים. את הדרך פנימה אפשר למצוא רק בלב פתוח ואוהב, שרואה. שלא עסוק מדי מכדי להביט. שלא פנוי מספיק בכדי להתחמק.
אני אתאבל עליכם כי אף פציעת אנוש לא מחלימה אצלי לעולם.
כמו שבאתי אליכם מהכלום, לשם אני אחזור.
הלב שלי בא פתוח ולאט לאט, עם כל עיוורון שלכם, נסגר קצת יותר.
אני לא מוותרת מהר על אנשים. הם נגדעים מתוכי באיטיות שלא נגמרת. אבל סדק הדלת הולך וקטן עם כל הזנחה, עם כל שכחה, עם כל התעלמות, וכדי למצות אומר - עם כל עצלות רגשית. והסדק, הוא לא נפתח מחדש.

לפעמים לא צריך שום דבר חיצוני, פשוט כלום, בשביל להרגיש מעולה. כל מה שצריך נמצא בפנים.
מדהים אותי לגלות איזה דברים זעירים אפשר לעשות עם הגוף או עם הראש בשביל לשנות לגמרי את ההרגשה. ולא צריך אפילו לדעת אותם או לזכור משהו, רק צריך לשים לב לתחושות ולתת להם קיום בלי להסס.
אני מרגישה כמו תינוקת שלמדה ללכת. הפחתה מדהימה בתחושת חוסר האונים.

וגם, נראה לי שלא סתם יש שימוש כפול במילה תחושה. גם פיזית וגם נפשית. זה באמת אותו דבר. אני חושבת שההפרדה הזאת לא נכונה.