יומן

את תחזרי אלי בחלומות.
כמו שע' חוזרת אלי כבר יותר מחמש עשרה שנים. כמו שכ' חזרה אלי לחלומות עד שחזרתי אליה למציאות.
אני כבר מרגישה אותך מתגנבת אל תת המודע שלי, מתקלפת ממילים ופתרונות, נותרת ארוזה בתוך געגוע ללא פתח יציאה.
את תחזרי אל החלומות שלי ואני אתעורר ולא אזכור אלא שהיית שם ואת הניכור המנקר ואת האהבה שלא הובנה ואת התקווה שסירבה ללכת למרות הידיים שהתרוממו.
את תבואי ואני אצטער כי יש עוד מה לומר אבל הפה אילם והאוזן כבדה והלב עוד יותר משניהם.
סלחי לי.

שוב המתח הזה בבטן ותחושה שהעולם ניטח עלי כמו גשם חזק.
כל האורות האלו שברחוב וההבעות על הפנים של אנשים. כל התנועה מסביב מרגישה כמעט יותר מדי בשביל לסבול.
כאילו לכל דבר יש מסלול מכוון וחד אל תוכי. כל דבר שאני מביטה בו זז ביותר מדי דרכים. ואני רואה הרבה יותר מאשר בדרך כלל.
אני רוצה לשים את הראש מתחת למים ולשמוע רק את הנשימות שלי. אני רוצה לראות רק כחול בכל שדה הראיה.
אני צריכה להרגיש עטופה בכרית חוסמת מראות וצלילים.
האיש באוטובוס מעוות את פניו ואני מרגישה כאילו מישהו מקמט אותי מבפנים.
האישה מהמושב שמאחורי מדברת בלחישה, אבל כל כך מהר מדי שאני חושבת שעוד מעט אני אסתובב ואכה אותה רק שיהיה שקט.
האור המהבהב מרגיש כאילו עמדתי על כביש מהיר, דקה כמו אוויר וכל הבהוב הוא עוד מכונית שחותכת דרכי.
לפעמים אני נסגרת בתוך עצמי כי להביט החוצה ממש כואב.
לפעמים קורה משהו והחושים שלי הופכים כל כך רגישים שזה בלתי נסבל.

ניק קייב לוקח אותי לטיול בתוך יערות של געגוע אינסופי ועדינות צורבת וזעם.
כל הדברים האלו חיים. מתעוררים ונרדמים צועקים ולוחשים.
אני לא יודעת מה אני מרגישה כי אני מרגישה הכל.

לפני כשבוע הוגדר "הזוועתון".
הזוועתון הוא התסריט הפנימי שלי שאומר שאני לא רצויה, לא משמעותית, שלא נקשרים אלי. שמוותרים עלי בלי למצמץ. שאני זניחה לגמרי. שעשוע. מילוי זמן. ליצנית חצר מזדמנת.
לא בא לי להכנס שוב לאיך ולמה הזוועתון הפך ליין הבית שלי.
מספיק להיום רק לומר שזה ככה.

הפסיכולוגית שאלה: ומה אם לא היה לך את הזוועתון? היא אמרה: בואי נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שאת בלי הזוועתון. תדמייני, היא אמרה. אם אני בלי הזוועתון, אז הכל בסדר. אז הכל בסדר גמור. הרגשתי ביטחון עצמי טבעי כשדמיינתי. ידעתי שיש בי יותר מאשר לקרוא ולהעביר הלאה.

אני מנסה להבין מתי זה הזוועתון מספר לי סיפורים אך תוך האוזן ומתי המציאות היא שדופקת בדלת.

הוא לא ראה אותה כבר כמה ימים. אם היא לא תהיה עסוקה בלילה כשהוא יגמור לעבוד, אז הוא יבוא אלי.
זה אחד שצבט אותי בבטן.
התסריט הפנימי מתעורר - את מילוי זמן. אמצעי שעשוע כדי שלא יהיה משעמם לו הערב או בזמן פנוי אחר. סתם זיון טוב/סביר. ליצנית לבינתיים. סתם טובורג אדום. והיום את במחזור עדיין, לא שווה יותר מדי במדד ההנאה.
בלי התסריט הפנימי אני חושבת, זה מובן. היא אחותו הקטנה. לא קשור אלי בכלל. האיש רוצה לפגוש את אחותו כמו שאני רוצה לפגוש את אחי. שיעשו חיים וחיוך. תמסור ד"ש.

הוא לא בטוח שרוצה לבוא לבירה עם חברים מהעבודה. ולא שאל אם אני רוצה לפגוש כבר את אחותו, אולי היום בלילה.
זה השני. הוא צבט לי בעמוד השדרה.
כאן אני בשאלה אם הזוועתון מדבר או שיש כאן משהו שבאמת מפריע לי.
למה הוא לא רוצה לפגוש את החברים שלי? אולי אין לו חשק להכנס לתוך הסיטואציה של חברה מהעבודה עם ההומור שלהם ולהרגיש בחוץ. ואולי פשוט לא רוצה להכנס קצת יותר אל החיים שלי.
למה הוא לא מציע לי להצטרף אליו ואל אחותו? זה בגלל שהוא מניח שאני לא ארצה בגלל נסיון העבר? אולי זה בגלל שהוא רוצה זמן פרטי איתה? אולי זה כי הוא לא רוצה להכניס אותי קצת יותר אל תוך החיים שלו.

אני חושבת שהשני הוא לא הזוועתון שלי, אם כי הוא מעורר אותו.
אולי הוא לא רוצה כרגע יותר ממה שיש. אולי לא מרגיש לו נוח עדיין. גם לי לא מרגיש לגמרי נוח עדיין.
אבל אני רוצה. גם אם לא מרגיש נוח עדיין, אני רוצה בזה.
וכאן נכנס הזוועתון.
ההנחה שלי שהוא לא רוצה. שזה לא שלא נוח עדיין, דבר שמובן לי וסביר ולגמרי מקובל בלי כאבים. זאת התחושה שהוא אולי לא רוצה. הזוועתון מבטל את המילה אולי והופך אותה למילה וודאי.
ובראש שלי מנגן: ליצנית חצר שעשוע. סתמית וזניחה. פיצה מחוממת מאתמול.

אני צריכה לשאול אותו מה המציאות אצלו. לדבר איתו כדי לדעת מה המציאות ומה הזוועתון.
אני חוששת לשאול כי אני יודעת שאדבר הרבה.
מותר לי לדבר הרבה, אומרת הפסיכולוגית בתוך הראש שלי. להגיד מה החששות שלך ולשאול אותו מה קורה אצלו, זה לא זיוני שכל. זה חשוב. זה חשוב לך ולכן זה חשוב.
אבל הוא בעבודה ואני שוב חושבת שזה לא חשוב לו. שזה מטרד. שאני מטרד. שהמחשבות שלי הן מועקה. שלהסביר לי זה מציק. שהרגשות שלי לא חשובים מספיק בשביל לרצות לטרוח.
זה הזוועתון.
הוא עוד ימשיך ללוות אותי. לקפוץ אלי מתחת לאבנים בשמש באופן לא צפוי.
אני מדמיינת את עצמי בלי הזוועתון.
אני רואה אותו אומר: את מוצאת חן בעיני. נראה לך שהייתי רוצה להיות איתך אם היית סתם מילוי זמן בשבילי?
אני רואה אותו אומר את זה ואני מאמינה לו.
אבל עד שלא אשמע את החיבה בקול שלו, באמת. אני לא אאמין.

נדמה לי שזה עול נוראי להיות בקשר עם בן אדם שיש לו ענייני בטחון עצמי פגועים.
אבל אולי זה לא עול נוראי עד כדי כך. וסביר מאוד להניח שהוא יעמוד בזה בלי להרגיש שחיסלתי לו את מלאי האנרגיה השבועי.
ועוד יותר הגיוני שהוא יעדיף לספר לי את המציאות אצלו מאשר לתת לתמונות מעוותות שלו לחיות אצלי בראש.
וסביר להניח שהוא כן מחבב אותי יותר מסתם שעשוע.
וכנראה שכן איכפת לו מהקיום שלי בחיים שלו.
וכנראה שאני לא סתם מסטיק, אחד מתוך חבילה בארבע שקל.
אולי כן יש לי משמעות אצלו.

זה מוזר.
כמה שאני הופכת פתוחה וחופשייה יותר בחיים, ככה בבלוג אני סגורה יותר. או שאולי פחות מרגישה את הצורך לכתוב.
במחשבה שניה זה לא מוזר. זה הגיוני.
אני חושבת שביטוי עצמי הוא צורך בסיסי. ואם אני מבטאת את מה שבפנים בזמן אמיתי, בתוך העולם, אז זה לא מצטבר ואין כל כך צורך בהתבוננות פנימית שואלת ובודקת.
דרושים שני דברים בשביל להתבטא בזמן אמיתי.
אחד הוא היכולת להרגיש בזמן אמיתי והשני הוא הנכונות לשחרר מזה החוצה.
השני מקדים את הראשון בהתפתחות הכרונולוגית. הראשון הוא מנגנון הגנה שנוצר על מנת למנוע את הזליגה של אני האמיתית החוצה.
אז קודם ממיסים לאט את הראשון. לומדים להרגיש.
ואז מתחילים לפתוח את עלי הכותרת.

ואז לומדים איך מרגישות קרני שמש בצהריים ואיך טיפות גשם מרעידות את הגוף.

ככה החלומות על חיים - סתם חיים, פשוטים ככל שזה אפשרי - הופכים למציאות.
והמציאות שונה מהחלומות. אין בה את הדרמה המרוכזת, אין בה את המסגרת המגבילה של החשיבה.
במקום להיות תמונה נפלאה של גל מושלם, ישנו ים בתנועה. התאורה לא מושלמת, אין קומפוזיציה שאומרת משהו. אבל יש במציאות את מה שאין בשום חלום. את התערובת של הווה ועבר ועתיד, של טוב ורע ומצחיק ודורש.

טעם נרכש המציאות. לוקח זמן להתרגל אליה. להתאהב בה.
לוקח זמן להחליף את זוית הראיה, להוריד את המצלמה. להפסיק להתבונן "על". להפסיק להתבונן על הכלבים משחקים ולהרגיש געגוע. להניח את המצלמה על הרצפה וללכת לשחק איתם.
אני הופכת מעץ לבן אדם.

כל כך נעים להרדם איתך ולהתעורר אליך
וכבר עשרים דקות אני יושבת מול המשפט האחד הזה ורק אותו אני חושבת.

זזתי בזמן מנקודה אחת לשניה.
ואז מגיעה עצירה של סימני שאלה לפני בחירה.
בכל פעם שנקודת שינוי מסתמנת ברורה, עם תאריך פג תוקף על מפת העתיד, אני עוצרת לחשוב.
אני יודעת שהאופק פתוח. אם ארצה אוכל לצמצם את המבט ולשמור על נוף דומה ואם ארצה אוכל לפתוח עיניים לכל הכיוונים.
נקודות מסומנות במרחב הזמן גורמות לי לפתוח עיניים לכל כיוון. אני מתקשה להמנע מזה למרות שזה מבלבל.
אני עוצרת לספור את הפריימים שתפסו לי את העין.
א, ת, ק.
א הוא הפראי מכולם ובכל זאת שומר על איזו המשכיות בתחום מסויים. מערער כמה דברים יסודיים אחרים. יש בו שתי אפשרויות גם כן. אחת שמרגישה לי מסוכנת מדי, מוקדמת מדי, מאיימת. אם כי יש בה קסם פנטזיה ילדותי. השניה מרגישה אמיצה, שבאה כמעט בזמן בעצם, אבל גם היא תעמיד אותי במצב שאני לא שלמה עם היכולת שלי להתמודד איתו טוב מספיק עדיין.
ת הוא האופציה הצפוייה ביותר. מרגישה לי בטוחה ומוכרת עד כדי שעמום. אם כי אני זוכרת שהעניין וההנאה מדברים אף פעם לא נובעת מסיפור המסגרת אלא מהפרטים שממלאים אותו. אבל אין ספק שחסר לי משהו באופציה הזאת. משהו שהיה חסר לי כבר מזמן. אתגרים. חידוש.
ק יכולה להיות פשרה טובה בין שינוי ליציבות אבל מאוד לא כלכלית. ק יכולה להיות אפשרות לזמן מוגבל. מין הפסקת ריענון לכמה חודשים. זה עלול להיות סתם מתיחה של הזמן ושל הבחירה הממשית. לא יודעת עד כמה נכון לי למתוח את הבחירה על כמה חודשים כשבסופם יחכה לי השעון המעורר בכל מקרה.
אפשר גם לשלב את ק ואת ת וקצת ב וגם ע. זה ייצור גמישות נעימה ועלול להיות בחירה לא רעה בעצם. יידרוש הרבה אנרגיה ויוזמה כדרך חיים.

כל כך הרבה אפשרויות.
הבחירה היא לא רק בתוצאה אלא גם בדרך אליה.

זה מוזר מאוד להרגיש שוב את החרדה ההיא שחייתי איתה כל הזמן.
חוסר היכולת להתרכז. כל צליל קטן מקפיץ אותי. המתח הזה בבטן. הלסת הקפוצה. חוסר שקט ופשוט פחד עמום ומלא.
העוצמה של זה פחתה כל כך בחודשים האחרונים, ולהרגיש את זה שוב מזכיר לי, הפעם כימית-רגשית, כמה נורא זה היה.
אין לי מושג מה עורר את זה. זה כנראה ממש מסתתר ממני. אולי זאת הכניסה שלו לחיים שלי. אולי זאת היציאה הצפוייה שלו מהם. אולי אני פוחדת שאני נותנת לעצמי יותר מדי חופש וזאת תגובת הנגד של ההישרדות הטבועה בי.
זה פשוט מרגיש כאילו לקחתי טריפ שוב רק בלי ההזיות, רק הספידים שלא מתפרקים. רק המתח הזה בגוף כמו מיתר שמתוח יותר מדי ומתחיל להרגיש את הפקיעה המפחידה מתקרבת.
מפחידה אותי הקלות שבה הוא ילך. זה כל כך סותר את תחושת הביטחון המיידית שיש לי איתו.
אבל לא נראה לי שזה זה. זה לא בגללו.
כי שוב אני פוחדת ולחוצה מזה שהשליח יבוא עוד מעט ואני אצטרך לפתוח את הדלת.
אני מכירה את זה. זה כמו שידור חוזר של סרט שאני מכירה כבר בעל פה ובכל פעם אני פוחדת מחדש, כאילו אני לא יודעת שהסוף יהיה בסדר.
אני מנסה לכתוב כדי לשחרר את זה.
זה בא לי כל כך בהפתעה ולקח לי זמן לקלוט שה מה שאני מרגישה בעצם.

אולי זה הפחד שלי שיקרה משהו לאחי במילואים.
אוף.

להיות ביישנית זה לא רק להימנע מסיטואציות עם אנשים. זה גם לעצור את הזרימה בתוך סיטואציות עם אנשים.
זה לעמעם את עצמך ככל שניתן כדי לא להיראות.
זה לא ללכת עד הסוף בלחיצה עם הקשת על המיתר, לא לתת לכל הגוף להשתתף בתנועה מפחד שזה יהיה נועז מדי, דרמטי מדי, קיטשי מדי, חשוף מדי.
זה לפחד להביע את הרגשות במלואם, ולא לעשות את זה.
במיוחד אני יכולה לראות את זה בכל מה שקשור בצד הפיזי. קול, תנועה, תזוזה, הבעות פנים.
שנים ארוכות למדתי למתן ולשלוט בגוף שלי למטרות המעטה וצמצום.
לא להרעיד את הרגל כשאני בהיפר, לא להסתובב הלוך חזור בחדר כשמרגיש לי לזוז.
לא להזיז את הגוף כשאני ברמזור ויש לי מוזיקה בראש.
לא לשיר בקול מלא.
לא להזדיין עם כל התחת והבטן והגב והחזה והברכיים והכתפיים.
לא להוציא צלילים משונים או לקלל אל לדבר לעצמי תוך כדי עבודה.
לא לחייך סתם כי נזכרתי במשהו באוטובוס.
כבר חשבתי באמת באמת שאני פשוט אדם עם אנרגיות נמוכות מאוד, חסרת חיים.
אבל כשנפתח הסכר גיליתי שמאחוריו הכל המשיך להתפתח בי. כמו שתינוק פשוט מתחיל פתאום לדבר יום אחד. הגוף שלי יודע לדבר ולשיר ולרקוד בצורה מלאת חיים. הוא רק צריך ממני את החופש להיות כזה.
קשה לנגן פיאנו בצליל מלא. צריך שליטה גבוהה בדקויות של התנועה. בשביל לנגן פורטה צריך את אותו דבר כמו פיאנו בתוספת אומץ וחופש.
יש לי את המיומנות חיים שלמדתי עד עכשיו. עכשיו כשאני הרבה פחות פוחדת, פתאום נכנסת תנופה סוחפת אל תוך המעשים שלי. אני לא פוחדת כל כך לאבד שליטה, פשוט כי יש לי יותר בטחון שזה לא יקרה. ואם יקרה, זה לא רע בכלל.
תמיד אהבתי אנשים שלא מסתירים את המגרעות (כביכול) שלהם. יש בזה משהו אמיתי וחי ופועם. לא פוסטר או בן אדם לדוגמה, אלא אנושיות כנה ויפה. אנשים כאלו תמיד גרמו לי להרגיש נוח לידם. להרגיש שאני לא מוזרה בעצם. עכשיו כשגם אני קצת יותר ככה אני יכולה להראות את ההשפעה המרגיעה והמשחררת של זה על אחרים. אני שמחה כל כך לתת ממה שקיבלתי.
ולחשוב שכל האנרגיה הזאת הייתה כלואה בתוכי כבולה ודחוסה פנימה במשך שנים. תמיד למעשה. לא מפליא בכלל שנכנסתי לדכאונות. למעשה זה הדבר הכי הגיוני שאני יכולה להעלות בדעתי שיקרה.

נוזל ירוק נוזל זהוב נוזל אדום-סגול. בכוס עגולה או גלילית קטנה או בצורת טיפה. עם ענני ריח מלטפים. ככה נראים האוצרות שלך.
מורכבים, פשוטים, נדיפים, מתכלים ומתחדשים.
אתה מוזג בזרם דקיק מהבקבוק ומלטף אותו.
כאילו יש בתוכך פרח בשל ופורח במאה עלי כותרת צבעוניים מנוקדים במאה נקודות זוהרות מתערבבות לצבע בלי שם.
עטוף במעיל ובעור ובבשר יש שם פרח מלא שהוא כולו שלך.