יומן

כן, אני כמו מים, גם אם זה מתאים בדיוק.
בלי שום קשר אני מים.
אני יודעת לקבל את הצורה ולהישאר אני.
להכיל ולהיות אני, כאן.
אני פשוט אוהבת.
אוהבת אנשים ואת המגרעות שלהם ואת המוזרות שלהם ואת היופי שמשתקף בניתוק שלהם ואת והיחוד שיש להם.
אני עוף מוזר, אולי נדיר, אבל באמת שנדמה לי שיכולת האהבה שלי היא ענקית.
אתה יפה.

הייתה לי שנה טובה השנה הזאת. היו בה חלקים לא קלים בכלל אבל אני חושבת שעברתי את רובם באומץ. בלי לדחוק בעצמי עשיתי השנה המון דברים שלא חשבתי שאעשה.
שני חלומות ילדות התגשמו השנה. אחד שהיה תלוי רק בי והשני שהבשיל ונפל אל תוך הידיים שלי מעצמו, אני הייתי צריכה פשוט להיות אמיצה ולהסכים.
פנטזיה קטנה התגשמה בצורה נהדרת.
שרפתי גשר שחיבר אותי למקום שלא אהבתי . למקום שמשתמש במניפולציות ולחץ בשביל להחזיק אנשים. היה מפחיד ולא פשוט אבל החלטתי שלא בא לי שיהיו לי כאלו דברים בחיים ואני שמחה שככה עשיתי.
תיק עוסק מורשה וקבלות משלי.
עוד תחביב חדש.
אני והחברה הכי טובה שהייתה לי חזרנו להיות בקשר והוא חם ואוהב.
פרמתי הרבה מהכבלים שקשרו אותי בתוך עצמי והעזתי להיות אני בדברים קטנים שהולכים ומצטברים לדברים גדולים.
למדתי לשים גבולות בצורה ברורה יותר ולהגיד מתי לא טוב לי.
למדתי להרגיש טוב יותר מתי לא נעים לי ולמה.
פרמתי את אחרוני החוטים שקשרו אותי לחבר לשעבר. עכשיו זה רק אם אני רוצה. אין יותר תחושה שאני חייבת.
זרקתי מהבית דברים שכבר לא רלונטיים.
אמרתי למישהו שעשה לי הרבה רע בחיים שאני לא רוצה להיות איתו בקשר לעולם, בצורה חדה וברורה, בלי התנצלויות.

נשארו עוד הרבה דברים לשנה הבאה.
לא האמנתי שאני אעמוד במקום שאני עומדת בו עכשיו.

שנה טובה (:

איך איש כל כך גדול וסמכותי וכוחני יכול להתמוסס אל תוך רכות נלהבת של ילד מכל כך מעט גילויים של חום וקבלה וסבלנות.
נדמה לי שקשה לגברים לחיות בעולם של גברים. החיספוס והקשיחות סוגרות משהו מהם לתוך קופסה קטנה בפנים. טון הדיבור נוקשה וגס, המילים מרוחקות והדיבור קצר. העמידה זקופה, הראש מביט מעט מלמעלה. הדרישות כמו ממפקד. אבל בעיניים רואים את החיפוש הזה לקבלה פשוטה וסבלנות, ממישהו שיכול להכיל ולא פוחד ממראית העין.
ואז הוא פשוט מתמוסס.
איך מתוך הר גדול וקשה יכול לצאת פתאום משהו עדין כמו גוזל.

כבר שלוש שנים שאני עוברת ליד הבית עם עצי ההדר בגינה לפחות פעם בשבוע. בגינה אדמה כהה ופרט למעט דשא שעוטף את שביל הכניסה, צומחים עליה רק עצי תפוז ומנדרינה ופומלות ואשכוליות.
לא עשבים שוטים, לא פירות שנשארו על הרצפה משנה שעברה, לא ענפים יבשים. רק אדמה חומה וגזעים ועלים בריאים.
כשהעצים היו בפריחה בפעם האחרונה, ראיתי על שער העץ בכניסה מודעת אבל עם שם של אישה שהיא אמא וסבתא ורעיה. ומשהו הרגיש שם אחרת.
היום כשעברתי ליד הגדר, הסתכלתי על האדמה וראיתי שהיא צפופה בערימות של קלמנטינות כתומות אדומות שכבר לא מבריקות ומעלות עובש לבן בתחתיתן.
היסמין שבגדר החיה עדיין פורח אבל השנה אף אחד לא קוטף את הפירות מהפרדס הקטן.

כמו שצריך לאכול ולשתות כל יום, ולישון, נדמה לי שצריך גם מגע וקרבה וסקס כל יום.
אנחנו כמו כלבים וקופים וחתולים.
לא טוב לי להחליף את המגע במילים.

היום אני חושבת:
אני מעדיפה להתרסק יום אחד ויום אחר כך לצחוק מאשר לא זה ולא זה.
ונדמה לי שהיום אני חושבת ככה בגלל שהצלחתי להתאושש מה...חרא (פארדון מיי פרנץ', אור דונט) בצורה טובה. בלי משקעים.
ואני חושבת שהצלחתי להתאושש בצורה טובה, כי נתתי לעצמי להרגיש את כל סוגי הרגשות שעלו בי, בלי לטאטא אף אחד מהם הצידה.
היה קצת פחד, אבל נדמה שהוא היה מינורי יחסית למידותיו המוכרות מהעבר, ואז זה יכול היה להשתחרר.

הפסיכולוגית סיפרה לי שזברות, אחרי מרדף שהן ברחו מהאריה וניצלו, עומדות ורועדות אחר כך בכל הגוף עד שכל המתח משתחרר.
גם אנשים צריכים לעשות את זה כדי לתחזק את עצמם בדרך הכי טובה שאפשר.
וכאן הצלחתי לעשות את זה.
אני שמחה ומסופקת מההתקדמות שלי.

כן. בואי אלי חתיכה קטנה של היגיון. איך הגעת לכאן פתאום. את יכולה לקרוא לחברות שלך. אני אשמח.
איך באת פתאום ושרקת בשקט בקול הקטן הזה בין כל הפילים ובולעי החרבות והלוליין והתזמורת שעשו הרבה רעש בתוך הראש שלי.
איך אמרת לי פתאום בקול קטן קטן
היי...למה נדמה לך שאת צריכה להיות המישהי האחרת ההיא שנדמה לך שאת צריכה להיות?
את לא באמת שאלת אותי למה. את רק אמרת לי שאני לא צריכה להיות המישהי האחרת, החמודה והמצחיקה והקלילה. לא תמיד וגם לא בכלל אם זה לא בא לך מעצמו, הוספת.
אמרת לי ששעות וימים אני אקנא בנשים היפות עד שאזכר שוב במה שצ'ארלס בוקובסקי כתב פעם על איזה חתיכת נייר.
אין נשים יפות ואין גברים חזקים הוא כתב שם. מנסה בעצמו להצליח לזכור את זה לפני שיגמרו לו החיים.
אין נשים יפות.
אלו הקלפים שקיבלתי. זה הטעם שהוא אני.
זה טעם מורכב. יש לו שכבות בתוכו. הרבה יותר שכבות מכל מנה או בושם שמישהו אי פעם רקח. איך אפשר להשתמש במילה "יפה" או במילה "טוב" או "מכוער" או "רע" מול דבר מורכב כמו בן אדם.
תודה לך חתיכה קטנה של הגיון שעברת כאן ושרקת מספיק כדי שאשמע.
הזכרת לי שגם אני בן אדם.
וגם לי מותר.

--------------

הסוד - צארלס בוקובסקי

אל תדאג, לאף אחד אין את
האשה היפה, לא באמת,
ולאף אחד אין את הכוח
ואת העוצמה הנסתרת, אף אחד לא
יוצא מהכלל או נפלא או
קסום,זה רק נדמה שהם כאלה.
הכל אחיזת עיניים, הונאה,
אל תקנה את זה, אל תאמין לזה.
העולם טעון
במיליארדי אנשים שחייהם
ומותם חסר חשיבות
וכשאחד מאלו מזדקר
ואור ההסטוריה זורח
מעליו,תשכח מזה, זה לא
מה שזה נראה, זו רק
עוד הצגה המשטה שוב
בשוטים.

אין גברים חזקים, ואין
נשים יפהפיות.
לפחות תוכל למות עם הידיעה
הזאת
ולהשיג
את הניצחון היחיד
האפשרי.

אני פשוט לא יודעת איך לאכול את זה שאנשים מסוגלים לקבל את המגרעות שלי במתינות. לא יודעת איך אוכלים כזה דבר. איך מגיבים לכזה דבר.
אני רגילה לעשות טעות, להבין שזאת הייתה טעות ואז פשוט להניח שגמרנו. נגמר הסיפור. סגור וארוז נשלח בחזרה לשולח.
אני רגילה שיש לי רק צ'אנס אחד.
אני רגילה שכל דבר הוא צלילת ראש לתוך תהום. וכל האחריות עלי.
אני רגילה לפטר את עצמי בעצמי.
אני רגילה לחשוב שנמחקתי.
אני רגילה לחשוב שהדברים שאני עושה הם בלתי נסלחים, בלתי מתקבלים על הדעת.
אני לא יודעת איך להגיב לסבלנות, למתינות.
אני לא מצליחה לעכל את זה שטעות אחת לא מבטלת את כל שאר הדברים הטובים יותר.
גם אם הבן אדם סולח ומבין באמת, בראש שלי יש רשימה ואני כבר בדרך לגיליוטינה.
כל טעות נוספת רק גורמת לי להרגיש רעה יותר, פחות ראויה. כל טעות מקטינה את הסיכוי שלי לשרוד עוד יותר. אני חיה על זמן שאול.
זה סיפור בראש שלי שכותב את עצמו מראש אל תוך קץ בלתי נמנע.
שוב ושוב אני מתביישת. איך יכולתי להיות כזאת ילדה. איך יכולתי להגיב כמו חיה שעומדים להרוג אותה. איפה השקט הפנימי. מאיפה מגיע הטירוף הזה של ההישרדות. מאיפה מגיעה התחושה הזאת שסוף העולם מגיע.
אני כל כך כמו הכלבה שלי. רעש הכי קטן והיא כולה רועדת, לא מסוגלת לחשוב ישר. לא יכולה לעצור ולראות שהכל בסדר. שומעת אזעקות בראש כאילו עכשיו יצאו מלאכי האפוקליפסה מהשמיים וסוף העולם מגיע. ממש עכשיו. אין זמן עכשיו לעצור. הכל דחוף כל כך. אסור לעצור לחשוב. חייבת להגיב מיד אחרת הכל אבוד.
הפסיכולוגית אומרת טראומה מתמשכת בילדות. שם שמרגיע אותי קצת כי הוא מסביר משהו. אבל לא קרה שום דבר טראומטי בילדות. אולי זאת המשמעות של המילה "מתמשכת" זה כל הזמן ככה אז שום דבר לא "קרה" בעצם.
לסלוח לאחרים ולהבין טעויות של אחרים, לנהוג במתינות בלי פג תוקף כמעט, זה זורם בי כמו שהדם זורם בוורידים. אבל בכל פעם שאני בסיטואציה ההפוכה, אני מרגישה כמו עכבר מטורף שמתרוצץ אחוז שיגעון בתוך חדר גדול וריק שאין בו אף אחד שמנסה להרוג אותו. אין שם אפילו צללים. רק לחץ מטורף ודחיפות תגובה בלתי נסבלת.
ואז אני נושכת ומשתגעת ומטפסת על הקירות ומתנהגת כאילו יש לי פאקינג כלבת.
ואת הנקודה הזאת עוד לא הצלחתי לעבור.
את הנקודה שבה פג הטירוף ואני חוזרת לחדר ואומרת:
שלום, חזרתי. השתגעתי קצת אני מתנצלת. עכשיו תגידו לי את מי נשכתי ואת מי שרטתי כדי שאני אוכל להכין לו עוגה ולהתנצל.
בעצם לנקודה הזאת אני כן מגיעה.
הנקודה שאליה אני לא מגיעה היא הנקודה שקשה לי בכלל למצוא מונולוג הולם עבורה.
זה אמור להיות משהו כמו:
סליחה. נכון שאתה עדיין אוהבים אותי למרות שהשתגעתי?
זאת בדיוק הנקודה שנראית לי על גבול הפנטזיה, שלא לומר סאטירה על פנטזיה.
לבוא וככה בטבעיות לשאול אם זה נכון שעדיין אוהבים אותי?
אולי, אם הייתי באגס באני.
אבל אצלי אני אמורה לבוא על ארבע מתבוססת בעפר ובוחרת לעצמי עונש (גלות לכל החיים) ולהגיד, היי, אני יודעת שאני פשוט דפוקה ומטורפת. סליחה שהייתם צריכים לעבור את זה. עכשיו ברשותכם ואם זה לא יהיה למעמסה עליכם, אני אצית את עצמי כאן מולכם בלפיד ותוכלו לנוח בכבוד. לא באמת שאל תשקלו אפילו לסלוח. זה ברור שזה בלתי נסלח ולגמרי בלתי ניתן להבנה של יצור אנושי כלשהו שאי פעם התקיים על פני הכוכב. אז סליחה ותודה, אני מתנצלת על הסצינה ממקודם. אני כבר אמצא לבד את הדרך החוצה. ביי. סליחה.

כן.
ככה זה אצלי.

ורק אז הזרע שלך יצא מהתחת שלי.
למרות שהיה בוקר, עדיין היה חשוך והניאון האדום ריצד כמו בסרט.
האיש עם המעיל הארוך והמבט הרגיש טייל עם הכלבה הלבנה שעשתה פיפי שנמשך ונמשך, ישר אל תוך שלולית קרה.
הייתי שוב בעיר זרה.
הייתי לבד עם מזוודה בתחנת רכבת. במטוס. במלון. שוב הבית היה במרווח הדק שבין היד וכוס הקפה.
נשענתי על הקיר ועמדתי שם חצי שעה, מסתכלת בניאון המהבהב ובגשם שמכה ונחלש כמו גלים.
כשנכנסתי לחדר שלה ביקשתי קודם לשטוף את הידיים. ולמרות שאסור לי סבון רגיל, בכל זאת סיבנתי טוב טוב ושטפתי טוב טוב וניגבתי במגבת הנקיה.
החדר הלבן היה נקי מדי בשבילי. הרגשתי מטונפת. ביקשתי אם היא מסכימה לכבות את האור ושנשב בחושך של בוקר מוקדם בחורף.
בלי מילים התחלתי לבכות. לא רציתי לספר. התביישתי. רק בכיתי ובכיתי ומילאתי לה את הפח בטישו לבנים כמו חלומות.
אתה מאהב נהדר עבור מי שוויתרה על עתיד או עבר.

יש דבר יוצא דופן בנשמה.
כמה שלא משתמשים בה, היא נשארת נקיה.
אני אפילו סלט עושה עם הנשמה, אז בטח שאת מה שהיה אתמול עשיתי איתה.
הנשמה היא כלי עדין. היא לא נועדה לשימושים כגון אלו. אבל אני עוד לא מצאתי בעצמי שום יכולת להשתמש בשום כלי אחר לשום דבר. אז היא חוטפת וכואבת או מתרחבת או מתכווצת. לפעמים זה נדמה שהיא עוד מעט תעלים את עצמה לגמרי.
אבל חבוטה ומשומשת ככל שתהיה, היא נשארת נקיה.
נקייה כמו עיניים של כלב.
יש משהו בעולם הזה שלא יכול להידבק בי.
אם זאת קללה או ברכה, עוד לא החלטתי. שתיהן כנראה.
אני לא אשכח את הלילה הזה.
הנשמה שלי התרחבה לאיבוד גבולות ואז התכווצה לחור שחור.
חשבתי שזה היה ביחד, אבל אני מבינה שזאת הייתי רק אני שם.
תרכובות מוזרות יוצרים אנשים אחד עם השני.
שני קוים שחוצים זה את נתיבו של זה בנקודה שאתה אולי לא תזכור, אבל אני אזכור.
אני אזכור את שלושת הברקים ואת טיפת המים שהזמן נמתח עבורה. אני אזכור איך הפנים שלך נראו כל כך אחרת אחר כך, בחוץ. כאילו אדם אחר עומד מולי פתאום. אני יודעת את הבדידות שלך וצר לי עליה, מתוך העיניים שלי.
היית קצת לא הגון, אתה זקוק לחום והדחף חזק.
אני יכולה להבין אם כי עדיין מרגישה מרומה ואולי אתה גם תוכל להבין למה.
סוף סיפור. הזרע שלך יצא ממני. כנראה שהייתי צריכה לגרוק במלאות את הלילה הזה לפני שאנשום שוב אוויר.
החריטות נשארות רק ברגש, בפחדים, בהתנהגות.
אבל הנשמה נשארת צלולה.

בשמים אני רואה להקת ציפורים חגות בחשוך ומואר של כנפיים.
ושתי שיירות עשן רודפות זוג מטוסים בלתי נראים.
את השקט, הידיד שתמיד היה לי
ואת האמא ואבא שכולם צריכים ונדמה שלאף אחד אין.

מתחתם, הכאוס מכרסם תדיר את גבולותי, כמו מים סביב ברזל.
אני נכרכת ומתנתקת, מתקדמת ונסוגה,
כמו חשופית קטנה או אמבה אני מגיבה.
אני גמישה ומסתגלת
אבל השחיקה -
כי הגלים שבחוץ מטלטלים את המים שבפנים.

בכף רגלי אזור המים גדול במיוחד אומרת אמא הרפלקסולוגית.
אבל אני יודעת
שהיא רק רוצה להיות הילדה שקיבלה הכי הרבה שנות טובות.