יומן

פנטזית הילדות הגרנדיוזית שלי:
שאמא תראה אותי ועצם ההכרה שלה בקיומי תספיק על מנת לעשות אותה שמחה שוב.

פעם אחרי פעם, כמו אותה פנינה שבצדף, שצפה מעצמה אל תוך ידו של שולה הפנינים אשר על החוף, אני מניחה את עצמי בתוך ידה המושלכת-מוקרנת. כוח הפנטזיה גובר על כוח המשיכה. אינך צריך להתגבר על לחץ המים ולא על המחסור באוויר. אינך צריך לצלול חופשית אל המעמקים. אינך צריך לפתוח את שתי אונות השריון. הנה היא מונחת בידך. שמח בה!
אבל אמא זקוקה למשהו אחר כדי לשמוח.
פנינתה היחידה תיווצר בתוכה מתוך המסע ההוא אל המעמקים.
הפנינה האמיתית שלה אינה אני ומעולם לא הייתה.
כבר 13 שנים עברו מאז שמפורשות נאמר לי מפיה המושלך-מוקרן של אמא, שלעולם גם לא אהיה.
ועדיין -
כמו דבור המתנגש סיזיפית ולמוות אל קיר חלוני בבקרים,
כך אני צפה מעלה מן המעמקים ופורשת את שתי אונות קליפתי ויולדת את פנינתי-בת-הכאב אל תוך ידה הפתוחה, ידה המשלכת ונקמצת.

אוי אמא, ראי את שיני הפגומות.

למוזיקה יש איכות מיוחדת עבורי, שלא קיימת בשום דבר אחר. היא מופשטת אבל נקלטת ברגש ולא בידיעה. גם ציור יכול להיות מופשט או סימבולי, אבל כשהוא כזה, הוא דורש הבנה תרבותית, חברתית. הוא זקוק להקשרים על מנת לפרוח במלוא העוצמה שיש בו. בלי הבנה שכלית, בלי רקע, ציור מופשט יכול בקלות להרגיש כמו שום דבר מיותר. אבל מוזיקה פועלת אצלי על המערכת הלימבית, נדמה לי. משהו בסיסי בהרבה. כמו מין חוש שישי שאין לו הסבר. שלא נשען על כלום. אני שומעת צליל ועולה בי רגש. אני שומעת שני צלילים והרגש משתנה למשהו אחר. אני לא מבינה כלום. אין אובייקטים. אין קווי מתאר, אין שמות לדברים. השילוב בין חוסר ההגדרה השכלי לבין הדיוק הרגשי מתחבר אצלי לשפה בסיסית יותר ממילים. האסוציאציה שלי היא תינוק שמעבד את החוויות בלי הגדרתן בתוך מילים וקבוצות. אין הסבר מילולי לכלום. רק חוויה מגובשת ללא יכולת תיאור.
אנשים אומרים שקל יותר להקשיב למוזיקה כשמדמיינים סיפור, אבל אצלי זאת לא החוויה המשמעותית שיש במוזיקה. אני אדמיין סיפור רק אם יתעקשו לכוון אותי לפעולה הזאת. באופן טבעי, המוזיקה תשאר אצלי כחוויה מופשטת של רגש בלי חיבורים, בלי תמונות.
והאפקט שיש למוזיקה עלי הוא די מדהים. תוך פחות מדקה יכול להשתנות לי המצב רוח לגמרי רק בגללה.
אני יכולה לנגן במשך דקות ארוכות את אותו צליל מתמשך וככל שאני אקשיב לו הוא ימלא אותי במליון גוונים ובהמון שקט פנימי. זה כמו לצלול לא בשביל לראות את האלמוגים אלא פשוט בשביל לצוף בתוך המרחב הכחול הזה.
אני לא מבינה ואין לי שום הסבר לקסם הזה.

הקופאיות בסופר מכירות אותי וגם הבחור מהקיוסק. בקפה מכירים אותי ויש אפילו רופא שמכיר אותי. אבל הכי אני אוהבת להגיד שלום בבוקר למטאטא הרחוב שלנו, שנראה סתם איש עד שהוא מחייך חיוך יפה ומאיר לבוקר טוב.

אם אני הולכת יחפה לידך, זה לא אומר שאני מסכימה שתדרוך לי על קצה האצבעות.
ואם תדרוך, יכאב לי ואני כנראה אדרוך על שלך בחזרה.
אני לא אשתוק ואבלע את הכאב כדי שתמשיך להרגיש נוח לשכוח להסכל איפה אתה דורך.
ולא איכפת לי שבכיתי במקום הכי לא מתאים לבכי.
לא איכפת לי שענית לי באופן שמצייר אותי כמו ילדה מפונקת.
לא איכפת לי אם יצרתי סערה קטנה.
אל תדרוך לי על האצבעות.
אם תדרוך, אני נשבעת שאני לא אתן לרגשות האשמה הטבועים בי לקבוע איך אגיב.
אני מבטיחה לעצמי שאם תדרוך, אני אגיב כמו מישהו שדרכו עליו.

אני חייבת למצוא דרך לצייר את התחושה של הליכה על חול רך ויבש מאוד. זה מרגיז אותי לפעמים שאי אפשר לבטא חוש אחד בדיוק בעזרת חוש אחר. שיש לכל חוש אישיות שונה לגמרי. ובכל זאת יש לכולם משהו מאוד מאוד משותף. חידה מרגיזה.

אחת התחושות הנדירות והאהובות עלי ביותר היא התחושה של תחום עלום במוח שלי שהולך ומתפתח. זאת תחושה מוזרה וקשה מאוד להגדרה. זה קורה כשאני מתחילה להתעסק בתחום חדש לגמרי ואני יכולה ממש להרגיש את הקשרים החדשים שנבנים במוח שלי. זאת תחושה שעולם שהיה סמוי עד עכשיו הולך ונפתח ומתפתח. אפר להרגיש את המאמץ הנדרש כדי לעקוב אחרי מערכת החוקים החדשים בתכלית שקיימים שם. זה דומה ללמידה של צורת חשיבה שונה לגמרי. זה מרגיש כמו לגלות חלק חדש לגמרי בגינה שלי, שלא ראיתי עד עכשיו ושהחוקים בו אחרים לגמרי. אולי אין שם בכלל אדמה ולצמחים אין עלים או שורשים, אלא משהו חדש בתכלית.
בשתי הפעמים שזה קרה לי עד עכשיו, זה קרה בהפתעה גמורה, כמו שניתן לצפות. זה דורש מאמץ פעיל ומרגיש כמו ללמוד ללכת מההתחלה. זה אתגר שכלי ונפשי וזה נותן סיפוק עצום למרות ואולי גם בזכות המאמץ הגדול.
זה מרגיש כמו להיות קולומבוס שמגלה ארץ חדשה.
וזה קשה. זה כל כך קשה ללמוד דבר שלא נשען על שום דבר חוץ מסבלנות והקשבה איטית ועקבית. ולמרות הקושי יש בזה תחושה פלאית לגמרי, שהופכת את המאמץ לתגובה כמעט בלתי נמנעת.
אני פשוט מאוהבת בתחושה הזאת של עולם חדש שנפתח.

פעם אהבתי את הים. גם היום אני אוהבת את הים, אבל היום הים עושה לי עצוב.
אני לא אוהבת שדברים נעימים מקבלים כתמים של זכרונות. אבל ככל שהחיים מתמשכים, זה עתיד להתרחש יותר ויותר. אני מנסה לשמור כמה דברים נקיים מההתרחשויות כדי שישאר לי משהו לחזור אליו בלי טעמים של עצב, אבל זה לא אפשרי. אי אפשר להוציא דברים מסויימים מתוך החיים ולשמור אותם בצמר גפן. הכל יישרט ויתמלא כתמים וידהה. כל דבר יתרחב ויישזר בסיפורים אחרים שיספרו את ההיסטוריה שלנו. זה מוסיף לדבר עומק ויופי ספרותי שכזה. עכשיו הים הוא לא רק ים, לא רק רוח או ציפורים ומים בלי סוף. עכשיו הוא גם הבדידות והאנשים שהייתי איתם בים והשיחות שקרו שם וכל רגעי הזכרונות. וככה כל דבר בחיים. אני יכולה לנסות להלחם בזה, אבל אין טעם, זה לא יעזור. אני יכולה להביט ביופי האחר שנולד מתוך זה, והוא קיים, אבל משהו הולך לאיבוד לתמיד. וזה עצוב לי.

היא ישבה לידי. נראית בגילי עם ילד בן שבע בערך.
ודווקא הרגשתי בסדר עם עצמי הבוקר יחסית. ואז היא עם הילד. הוא אומר לה אמא והיא עונה לו כן בקול רך של אמא.
הרגשתי את עצמי מתבטלת ומתאפסת מולה, לידה. לעומתה. הרגשתי כמו מאניירות בציורים שתמיד מחפות על מחסור בעצמה גולמית ביצירה. הרגשתי כמו סימן ניקוד ליד משפט מלא. וכל מה שיש בי, לתת או להעשיר אחרים, וכל מה שאני מטפחת אצלי בגן הפרטי הפך בשינוי מבט סובייקטיבי לעשבים שוטים שגם פרות לא אוכלות, שגם נמלים לא אוהבות.
אני יודעת שאני חלק מהעולם. אני יודעת שגם לי יש את הצדקת הקיום שלי כמו לכל יצור שאי פעם התקיים.
אבל כשיושבת לידי אמא בגילי ומחבקת את הבן שלה, אני מרגישה כזאת אפס גמלוני וחסר יופי.
ואז הגעתי הביתה והרגשתי שקיבלתי מחזור. עוד ביצית שיכלה להיות ילד, מתה.
והשחלות מכילות עוד פחות מהן.
אני מרגישה כמו קישוט בעולם בני האדם. נכון שגם קישוטים חשובים, אבל הם רק קישוטים. מותרות נשכחות. המוץ שבתבן.רק תבלין. רק מאניירה.

זאת תחושה קשה. כואבת.
תחושה שאני לא באמת אישה. לא באמת בת אדם. שאני מין יצור. מוזרה שכזאת. שתמיד אני אהלך בצד, מין סוג של מוזרות אנושית בשוליים.

אוי, אני כל כך שמחה עכשיו.

אני מרגישה את זה מתחזק. זה הולך ונבנה בתוך העצבים שלי ובנתיבים השקופים של מערכת הלימפה.
המתח הזה שצריך לצאת. מתחיל בחוסר שקט עד שיגיע לנקודת מוצא אחת שדרכה הוא יישפך בקווי מתאר וכתמים מלוכלכים של צבע. יש רוחות של סמלים שמתחברים אצלי בעיניים שבפנים ברגעים קטנים של חוסר מודעות. הם מתחברים ומתנתקים עד שנוצרת קבוצה שנקשרה יחד מסיבות לא ברורות.
אני מתכנסת בתוך עצמי ומחפשת ביטוי של אחרים. אני אוכלת את הביטויים של האחרים ושותה מהם עד אמצע הלילות, אני ישנה מעט ואין לי שקט בימי העבודה ואז, אם יש לי מזל, נפרץ הנתיב וזה יוצא.
ואז יהיה לי שקט לעוד שבועיים. במהלכם זה שוב ייבנה. מין מחזוריות של מתח והקלה.
יש אנשים שמציירים כדי לקשט את הבית או להתפרנס, אני מציירת כדי להצליח שרוד.
אני מרגישה את זה מתקרב וזה הזמן הקשה ביותר. ההתעצמות הזאת שלפני.