יומן

אני מסתכלת על הידיים שלו זזות. ועל העיניים שלו מקרוב לרגע.
אני מסתכלת על הגב שלו מאחורה כשהוא הולך במסדרון ורואה שיש לו כתפיים רחבות.
כשהוא מלקק כמו חתול את הקצף מהמכסה של כוס הקפה, לאט, עם חיוך, נהנה מהתנועה, אני רוצה שילקק שוב כדי להסתכל.
אני שומעת את הקול שלו מהחדר ליד, לא מקשיבה לאף מילה, סתם נהנית מהנועם. כמו לקרוא פסקה שלמה בספר ולהבין שהראש במקום אחר לגמרי.

הריח של הגשם. ריחות של לחם מטוגן וחביתה של יום שבת בערב. שום בשמן זית עם עגבניות. ריח המטבח בקיבוץ בבוקר. מנורות החימום באתר הסקי האדום. החזיה התלויה לייבוש על חלון חדר המלון. ריח הפתיליה בבוקר שבת אצל סבא וסבתא. תיק האוכל הרקום. בילי הולידיי. הריח של האבקה החומה נשרפת. יום שבת ארוך של משמרת כפולה. הפיצות שהכנתי לך כל פעם שחזרת לחופש מהצבא. החדר הבהיר עם ריח פריכיות האורז שאכלת לפני שנכנסתי. המכתב המגולגל כרוך בחוט תפירה שחור. צללית הצמח מצויירת על הקיר. הבושה. הראש הפועם בכאב הבכי, על מדרגות העץ, זקוקה. רצפת העץ הצבועה בכתמי פרוות פרה. קיר ההריסות ליד צפת. העשן שהעברתי לך אל הפה כי הייתה שבת. אורניות מתחת למחטי אורנים אפורות. סוס הים הירוק. גור החתולים שהאשמת אותי שגנבתי. מתקן האימון הירוק לאימון הזרוע של סבא. קפיצי אימון הזרועות של אבא. רגלי תרנגולת. המטבח הצר האפלולי. הקירות הכחולים והתמונה של האיש הלא מוכר, ממוסגרת גבוה ליד התקרה. ריח הפרזיות הסגולות שאהבתי. רוברט וייאט. בטהובן המפחיד מביט בי מהפסנתר. מקל ההליכה המצביע על עטיפות של סוכריות. שטר כחול של עשר שקל עם הרצל. תמונות מסיני. מכנסי סאטן אדומים. משחק כדורעף. סאלטות מהמתח בחצר בית הספר. טיול לילי לים עם מוזיקה בווקמן. תקליטים שחורים. כמה איכזבתי. דם על הקיר מהמכות שהלכת עם אבא שלך. הכתם המוסתר על הקיר מהרובה של אח שלך. הוואדי הירוק בשעות של בית ספר, עד הים. קונכיית פיקושי. אפרסקים ורודי קליפה. חביות של מלפפונים חמוצים ובירה עם ריח טוב.

אני מרגישה שאני מתפרקת. חלמתי שהרופא אמר לי שכל הוורידים שלי מתפוררים. שאין מה לעשות. אבל זה לא כאב ואני הרגשתי כמו חול.
יש לי חולשה גם פיזית בימים האחרונים. פתאום בסופר אני מתחילה להזיע המון בצוואר ומרגישה כאילו הידיים והרגליים נרדמו וכמעט התעלפתי לפני כמה ימים בתא הלבשה. חשבתי, אולי זה גידול במוח. קיוויתי.
אני אוכלת גרוע מאוד בחודשים האחרונים. חיה בתקופות של כמה ימים. כמה ימים עובדת מתפקדת ולא ישנה, וכמה ימים ישנה כל הזמן ובקושי מצליחה להזיז את עצמי לקום לשתות מים.
אני מרגישה מפורקת מהשינויים האלו, אבל לא מצליחה לשלב את שניהם למשהו קצת יותר מאוזן.
אני מרגישה ממש שאני מתפוררת נפשית.
אף אחד לא יודע ממש איך זה אצלי. כל אחד יודע חלקים. אני בדקתי ויודעת שאין אף אחד בחיים שלי שמסוגל לשמוע את התיאור המלא בלי להתחיל להכנס ללחץ ולהלחיץ אותי ולהעיק עלי עוד יותר.
אין לי שום יכולת להרגיע את מי שישמע. אין לי את האנרגיה להסביר או לנחם. אז אני מסתגרת ושמה פנים מחייכות כשאני חייבת. מנסה לשמור את זה על המינימום הכרחי.
אני מרגישה שהולך ונגמר לי הכוח להסביר כבר.
אני עייפה מאוד מהחיים שלי.
יש לי הרבה טוב לצידי והרבה מאוד מזל, אבל זכיתי גם בסוג עצוב במיוחד של נכות שהופך את החיים לכמעט קשים מדי עבורי. אני עייפה מלשרוד אותם. כל כך עייפה כבר.
וכמו אצל כולם, גם אצלי המלחמה לא מפסיקה אף פעם.

אין סיבה לדאגה ממה שכתבתי פה. זה רק הרגשות שלי. אני לא מתנהגת על פיהם.

להקת יונים לבנות חגה מעל הבית השכן במשך דקות ארוכות. הנוצות שלהן זוהרות בשמש מאחוריהן. בתחילה עפו נמוך בקבוצה אחת ואט לאט התפרקו לקבוצות קטנות יותר והגביהו לעוף.

האיילון ריק ממכוניות. המון אופניים.

עכברוש נוטה למות עמד מכווץ והמון נמלים קטנות מקיפות אותו סביב כפות רגליו. מדי פעם הוא ניער את הראש ואת כפות הידיים.

נהג המונית ואני שרנו ביחד עם הרדיו את קול גלגל של שוטי הנבואה.

עכבר קטן כרסם משהו על אי תנועה וברח בגמישות נהדרת כשהתקרבתי להביט.

שדות של לבנדר צומחים באמצע כביש.

חדר הפסיכולוגית הבהיר. אנחנו מדברות על מיניות ועל הפחד שלי שהיא תתפרץ בלי שליטה. אחרי כמה שנות טיפול, זאת הפעם הראשונה שאני מדברת איתה על זה ככה.

בכבישים הריקים שמעתי מכונית מאחורי. גבר ואישה נוסעים בה עם איתות מצוקה. ודאי נוסעים לבית החולים ללדת. גם אני נולדתי ביום כיפור.

אמרתי בוקר טוב למטאטא הרחובות של הרחוב שלנו והוא חייך אלי חיוך נפלא בחזרה.

אני אוהבת את האיטיות בכל נים ותא שיש בי.

וביום שיבואו השתיקות אדע שאפסה התקווה.
כי התקווה צועקת ובועטת וחותרת בידיים וברגליים
ןהאוקיינוס הוא אינסופי. ואין יבשה עם עץ דקל.
ואין יבשה כלל.
הים הוא קו אופק בלתי מופרע ורק אדוות שוחות על פניו.
הספינות נמוגות כחזיון תעתוע.
ואף כי ההגיון כאן נסתר ואין זה סביר כלל
ואף כי טבועה בי תמונה אחרת
אני מרגישה שקולי נעלם מגופי
וידי נרפות
וקולי קולה של רוח בוקר על פני מים שקטים.

אני חושבת שאני רוצה חבר זיונים.
אחד או שניים שאפשר לפגוש מדי פעם כשהחרמנות עולה בגוף.
אני חושבת שאני לא רוצה שיהיה לי איתו קשר אוהב או חברי ברמה רגשית חזקה.
אבל בטח שצריכה להיות חיבה.
פשוט בחור סקסי שיש בינינו כימיה, אחד שאוהב ויודע להנות מהגוף שלו ושל אחרים
אחד כזה לא סטרילי שיודע להתפלש בתוך החושים.
לא איכפת לי שהוא יהיה עם בחורות אחרות, כל עוד הוא בריא ולא מספר לי עליהן.
שיבוא לסקס של כמה שעות וילך אחר כך.
לא רוצה לצאת איתו לסרט או לדבר איתו על אמנות. למרות שאפשר קצת.
ולא שיספר לי על המשפחה שלו או על העבודה למרות שגם זה בסדר בלי הגזמה.
שיבוא עם ברק בעיניים ובלי אתמול ומחר.
שיבוא להנות ביחד.
שינהם בקול נמוך כשטוב לו.
שאוהב להתנשק וללקק ולגעת ולתפוס ולהריח ולראות ויודע לעצום עיניים ולהנות עד הסוף.

אני צריכה לחשוב עוד קצת אם זה באמת ובכנות מה שאני רוצה. כי לפעמים מרגיש לי שזה הדבר הכי נכון עבורי ולפעמים נדמה לי שאני מסתירה משהו מעצמי.

אין הרבה דברים שמרגישים כמו שמרגיש לשתות בירה אחת קטנה עם מוזיקה חזקה, מיד אחרי יומיים בלי אוכל, לילה בלי שינה כמעט, ויום שהתחיל ביאוש ונגמר בחיוכים.
מין מנוחת הלוחמת קצרה כזאת.
תחושה של עייפות מתוקה.

אבל אני נזכרת גם בך כל יום. וגם בכל פעם שאני עוברת על גשר.
תמיד הרוח נושבת שם, ובקיץ זה כל כך נעים, אבל הכביש שמתחת,
ובכל פעם אני רואה אותך שם ומתביישת להנות מהרוח.

הכרתי מישהי שגרה במושב ובסוף עונת הענבים, כשהם צהובים ומתוקים במיוחד, הם היו מכינים ריבה מהפירות.
אף פעם לא חשבתי שריבת ענבים זה טעים. מתוק מדי ובלי ריח כמעט. ועכשיו עוד יותר אני נרתעת מהאשכולות שמצהיבים על המדף ככל שמתקרב הסתיו.

אבל את הירוקים של תחילת העונה אוכל עבורך. יחפה.

כשהוא בא, אין שום נחמה.
אני רוצה לצנוח כמו נוצה אל תוך באר שלא נגמרת.
"זה מה שאני יכולה" אני אומרת.
זה כל מה שאני יכולה.
אני רוצה להאחז בדבר
אבל אצבעות רפויות לא נצמדות.
אז אני צונחת במקום להאחז
כולכם צלליות דהויות.

אמנם שכחתי הרבה, אבל את זה זכרתי:
כשהוא יצא מהניתוח הוא היה מבולבל. ליטפתי לו את היד בעדינות רכה. הפעם הקודמת שאני זוכרת שזה קרה הייתה כשהייתי בת ארבע. כשהפסקתי ללטף, הוא הושיט שוב את היד והחזיק בשלי. ואת היד השניה הושיט לאחי וכך החזיק בשנינו. הוא רק רצה מגע. הוא ליטף לי את הלחי והסתכל עלי באהבה.
זה המורפיום שמוסס את הגבולות של הריחוק. כי למחרת בבוקר הוא שוב נשמר לעצמו, סגור בתוך עצמו.

מבול של דברים, כשקורים, מתנקזים אצלי לאגם. אני יודעת לשחות כשהגשם יורד, אבל כשאני מגיעה ליבשה אני שוכבת על החוף ונרדמת.
משהו קורה בזמן השינה וכשאני מתעוררת, המבול נדמה להיסטוריה רחוקה של זיכרון. מטושטשת. אני לא זוכרת את הפרטים. אני יודעת שקרה שם משהו, אבל הפרטים נספגו בי לכדי שיכחה. אחר כך אני צריכה לנוח יומיים על החוף.
מותשת ולא יודעת למה. משהו בצבע שלי השתנה.
אני יודעת רק שהעפעפיים האלו שיודעות להשאר פתוחות ימים שלמים בלי שינה, מרגישות את הצורך להיעצם.
אני לא ישנה, אני צפה. אם ירד שוב גשם, אני אשחה.
רק אל תשאלו אותי מה קרה שם. הכל רסיסי זכרון מרוחקים.
אני כאן, אני מרגישה את החול ואת השמש, בעיניים ועל הגב. לר יודעת איך הגעתי לכאן.
אני לא יודעת מה היה ולא איכפת לי מה יהיה.
הסערה של אתמול ציירה עצמה על המסיבה של שלשום ואני קיר עם שכבות על שכבות.
הפסיכולוגית קוראת לזה פיצול ואומרת שכל דבר הוא כמו טראומה שקשה מדי.
היא מסבירה ושואלת ממתי זה ככה ואני אומרת לה שככה זה היה תמיד.
לאן הולכים כל הזכרונות האבודים האלו.
אני כמו ציור אבסטרקטי. אין תוכן, רק תחושה. אין סיפור, רק מסקנה, בלי הסבר.
אח"כ עושים סשן ארכיאולוגיה, זה מעניין אינטלקטואלית, אבל גם הפרטים האלו נמחקים עם השינה ונשאר רק שינוי הגוון בבוקר שלמחרת.