אני לומדת לבקש. צריך לדעת איך לעשות את זה כך שלא ישאיר טעם רע בפה. צריך ללמוד. לבקש דבר, זה לא מעשה טכני. זה מעשה רגשי ויכולים להיות לו הרבה נספחים שמצטרפים כמו בעיסקת חבילה.
גדלתי עם אמא שידעה לתת מכל הלב רק דברים שאפשר לקנות בכסף. בגדים, דברים להביא מהקניות בסופר, מכחולים. דברים כאלה. היא מכינה אוכל פעם בשבוע מתוך שיגרה של "צריך". היא דואגת לכבס את הבגדים ולשים בארון כי צריך. היא דואגת ללכת איתי לעשות קניות של בית הספר בסוף החופש כי צריך. היא יודעת מה צריך ועושה את זה מתוך אוטומציה של מציאות יומיומית של טיפול בילדים. וכשהייתי באה עם בקשות מיוחדות, כאלה שמחוץ לאוטומציה, היא לא הייתה מסוגלת להיעתר להם. לא הייתה יכולה להיות קשובה ולשים לב לבקשה. לצורך.
כשהייתי קטנה הייתי מבקשת ממנה לפעמים, אמא, תכיני לי דייסה. מין בקשה מיוחדת לפינוק. "לא" היא הייתה אומרת. תבקשי מאבא. או שביום שישי, כבר אין אוטובוסים ורק לאמא יש רשיון נהיגה "אמא, קחי אותי לחברה" -"לא" היא הייתה אומרת. "אין לי חשק" -"בבקשה, בבקשה..." -"לא. אין לי חשק". או בצהריים, כשהיא הייתה חוזרת מהעבודה ואני שמחתי על שובה ורציתי להיות איתה (את זה ביקשתי בלי מילים), היא הייתה נכנסת לחדר שלה וסוגרת את הדלת, ואומרת לא להפריע לה.
ככה, כמעט כל בקשה מיוחדת, כזאת שבאה מתוך צורך רגשי, נתקלה בסירוב מאוד פשוט ושלם וחסר היסוס. משהו בה כנראה לא היה מסוגל להבחין בצורך האמיתי שמאחורי הבקשה, והיא התייחסה אל הדברים האלו כאל נסיון לנצל אותה, לסחוט אותה עוד קצת.
הפסקתי לבקש ממנה.
למעשה, מהגיל שבו התחלתי לשתות קפה, אני לא מצליחה להזכר אפילו בפעם אחת שביקשתי ממנה להכין לי קפה. מגיל 14 כבר לא ביקשתי אפילו שתיקח אותי לחברה. נסעתי במוניות שירות, כשהיו, או בטרמפים. להכין לי משהו לאכול ולהביא את הצלחת עד אלי, לא ביקשתי אפילו כשהייתי חולה. אבא שלי היה בא בעצמו לשאול אם אני רוצה שיכין לי לאכול משהו.
ומדובר כאן על להרגיש זקוקה לעזרה ממשית, וגם על הצורך שמישהו ייענה לבקשה שלי בלב שלם ובאהבה. שהיא תהיה מסוגלת לראות עד כמה אמיתי הצורך, וזה ייגע בה ושאז יצא מתוכה גל של אהבה אמיתית ויפה, ורצון שיהיה לי טוב, והיא תעשה עבורי ותיתן לי בתוך כך את מתנת האהבה. לא הצלחתי לעורר בה את גל האהבה. הצלחתי לעורר בה תחושת ניצול וסחיטה. במקום לעורר בה תחושת קרבה, הבקשה שלי עוררה בה ריחוק וטינה. ואני ראיתי שהיא מרגישה מנוצלת כשאני מבקשת וראיתי את הטינה שעוררתי בה והפנמתי שלבקש משהו ממישהו זה לנצל אותו. זה להיות עול ומעמסה. שלבקש משהו זה לייצר בו טינה כלפי.
וככה עד היום קשה לי לבקש בלי שתחושת ניכור וריחוק תיכנס אל תוך המרחב של הקשר בין שני אנשים.
חוסר האמון שלי גדול. ענקי. התחושה שלבקש ממישהו זה לנצל מישהו, להעיק עליו עד שהוא נאלץ לסרב לי או לבלוע את הכעס ולעשות מתוך תחושת אילוץ, מונעת ממני לעשות את זה כמעט לגמרי. ורגשות האשמה שמתעוררים כשאני כן עושה את זה, הם הרסניים כל כך, מענים כל כך, שאני מרחיקה את עצמי מהאדם השני. והטינה שמתעוררת בי ביחד עם תחושת המחוייבות הזאת. הידיעה שעכשיו אני אצטרך לשאת בעול, להיות מנוצלת בחזרה, לשלם, לסבול. זה גורם לי שלא להסכים לקבל מתנות של אהבה. כי משהו בי, מאוד בפנים, רגיל לדפוס הזה. וחושב שכולם כמו אמא שלי.
היא, מצידה, ידעה ועד היום יודעת היטב איך לבקש דברים. והיא עושה את זה המון. היא מרגישה מאוד נוח לבקש ולקבל וגם ללחוץ ולדרוש, וכשנותנים לה אצבע היא רוצה את כל היד. וכאשר היא מבקשת ממני, אני מרגישה מנוצלת. ועולה בי טינה. על העוורון.
ובקשרים רגשיים עם אנשים אחרים, אני תמיד מחכה כבר לרגע שבו יתחילו לדרוש ממני. לגבות את החוב שלי. כאילו שבכל אדם מסתתרת אמא שלי ואם אני אעז לבקש משהו והוא יינתן לי, הוא לא יינתן כמתנה של אהבה, אלא כשטר חוב, בסכום מופקע, שמנפנפים לי אותו מול הפנים בכל פעם שמבקשים ממני משהו.
ולפעמים אני, מרוב פראנויה, הופכת עיוורת בעצמי. וטועה לראות את הבקשה הכנה של האדם השני, את הצורך האמיתי שלו, כשטר חוב סחטני המתנופף מול פני. וכאן זה הופך למצער כפליים, כל הדינמיקה הזאת שלמדתי בחיים עם אמא שלי. כאן יש לי פוטנציאל להמשיך בעצמי את הגלגל העצוב הזה.
אני לא רוצה להיות עיוורת לאחרים ולא לחיות בתחושות של ניכור ובדידות. וכך, יש לי שתי סיבות ללמוד מחדש איך לבקש. ללמוד שזה יכול להיות גם אחרת. סיבה אחת היא כדי לדעת לקבל. שניה היא כדי לדעת לתת. לתת ולקבל מתנות של אהבה, כאילו זה דבר טבעי. כאילו שבאמת ישנה אהבה.
לפני 15 שנים. 23 במאי 2009 בשעה 15:52
