יומן

אני כלום, שום דבר. עיניים מביטות וחומלות, מקבלות את הכל.
אני פחות מצל חולף. אולי רק משב של של רוח.
אשתדל שלא תבחינו בי, ואם תבחינו, אולי תראו את המבט הרך בעיניים.
איני שופטת איש. כולכם מובנים בעיני. יכולתי להיות במקומכם. יכולתי להיות אתם.
ולכן אני מבינה.
עוברת ומביטה. רואה את החשש, את הבטחון, את התקווה או הבדידות. כל אחד בנקודה שבה הוא עובר.
אתם יושבים בחבורות, או בזוגות וגם בבודדים. אני רק עוברת. ואעשה הכל כדי שלא תבחינו מספיק כדי לומר משהו.
אעטה פנים שקטות ובטוחות, שלא תתקפו אותי.
אאחוז תמיד בתיק בידי, כאילו במקרה, אבל תמיד במצב מוכן להתגונות.
אני רק משב רוח בלתי מורגש שחולף לידכם ברחוב.
עלה יבש. עטיפה של ארטיק.
אני רואה אתכם ורואה את הטוב, כדי שלא תראו את הרע משתקף בעיני ותתקפו.
אני שום דבר.
וכשאני מגיעה הביתה וזה המקום שלי, אני מרגישה פתאום מוזר.
איך זה שיש לי פינה כאן, כמו לכולכם.
איך זה שאני קיימת ויש מי שמחכה לי.
איך זה שמישהו רואה אותי.
איך זה שמישהו זקוק לי.
אני כלום, בעיר של כלום. בעולם שיתכלה.
אני פחות מצל חולף, שמבקש רק מעט חמלה.
ונותן תמורתה את כל החמלה שהאנרגיות שלו יכולות להפיק.

בוודאי לא לזה התכוון הדלאי למה כשהמליץ על חמלה.
בוודאי לא על חמלה שנועדה לקנות, בתחינה, למעשה, הגנה מפני תקיפה.
אבל זאת הדרך שבה מצאתי לבחור.
זאת הדרך של ההישרדות שלי.
מנסה עד קצה היכולת ללכת בין טיפות המים שכולכם ממטירים, עד שקורסת מתשישות
ומתחבאת בפינה נסתרת.