יומן

היית כמו אח אובד של ילדות. עם השיער הבהיר והחיוך השובב. גם איתך, כמו עם כולם הרגשתי בבועה של דחיה, אבל אהבתי להיות איתך. חשבתי שאתה מביט בקו אופק שגבוה מהקו בו אני ניצבת, אבל אתה קיבלת אותי. ונדמה שאפילו התאמצת עבורי כשהיינו מבוגרים יותר. אולי אהבת גם אתה אותי.
היית ילד יפה ואיש עם נפש מסוכסכת וכואבת.
עכשיו אתה אחי ביותר ממובן אחד.
אני חושבת על הרגע בו עמדת מול ההחלטה והיא הייתה טובה בעייניך מכל האחרות.
עמדת מולה, מביט אל הכביש הזה, שגם אני הבטתי בו, כמה קילומטרים צפונה, לא פעם. עמדת שם והלכת לדרכך.
אני לא מאמינה בגן עדן ובחיים שלאחר המוות.
אני שמחה שאינך סובל עוד, אהובי הראשון.
אני חושבת על החיים שלך. לא הרבה טוב. אני מניחה שהשתדלת להפיק מהם טוב ככל שיכולת, אבל יש בינינו שאינם מסוגלים מספיק.
חלק ניכר ממעט הבהירות שבילדותי המוקדמת, ספוגה עכשיו בבחירתך . אני נזכרת בך כל הזמן ומרגישה שגזע מאוד ישן, מהראשונים שצמחו בצד העץ שלי, מת.
הלב שלך לא פועם יותר. השיער הבהיר לא צומח. החיוך לא נפרש יותר בין הלחיים.
קשה לי יקר שלי.
אהבתי אותך מאוד.