רק בעת שאבד לי זה, הבינותי עד כמה חשקה בו נפשי. בעת שאבד לי האמצעי לבצעו, הבינותי עד כמה נבונה הייתי במידה וביצעתיו מלכתחילה. נאמר כי אדם משכיל לפרש את צעדיו הבאים כנכונים, לאחר שנתלשו השבילים ממקומם - האם נדע אושר אמיתי מהו, כשניתן לבהר את הצעד הנכון לאחר שזה חדל מלהיות נגיש עבורינו. שקענו באומללות בעת אבדנו, ואומללות זו תשוב ותמתח עצמה כשנגלה את קצה המסלול אשר בקצהו חבוי גורלינו. וגורלינו זה עתיד להטיב איתנו ולרפא את פצעינו העמוקים, כה נשגב הוא גורלינו אשר מבטיחה הדרך. בעת הבנו זאת ובחרנו לצעוד - נחסם השביל, ובכך, נגזל מאתנו גורלינו הנשגב. ולאחר, נלקה את עצמינו על שלא השכלנו לצעוד כשהשביל היה כשר לצעידה! במידה ולא נגזלה מאיתנו הדרך, לא היינו מאפשרים לעצמינו לבנות את עצם קיומו של היעד המזמין אשר אליו השתוקקנו. ומכך שבוחר האדם שלא להיות מאושר לעולם.
בעבר, הייתי תולה עצמי על ענפים דקיקים וחזקים, מעין הנחות אשר יצרו עבורי את הנכון. כל המתרחש - עליו להתרחש, קסומה היא ההתרחשות, ואותה עלי לעקוב בעיוורון - הרי כל בחירה שלי לפלס את דרכי אל מחוץ לאותו מעגל קסום - חרפה היא. ומכך כל פעולה שלי תתפרש כנכונה. בחלוף הימים אותו מעגל קסום הובילני לתוך מקומות צרים וחשוכים, וכיצד יתכן שהנשגבות עצמה הובילתני אליהם במכוון? אינה סבורה היא כי סבלתי די עבור תקופת חיים אחת, ועת החישול שלי, נחתמה היא מזמן? ומכך, תלשתי את ענפי ממקומם, מאז צועדת אני על אדמה שכוחת אל זו, יתומה ואובדת, והדרך אינה רומזת לי דבר. במקום שאצדיק את הנשגבות - אאשים את עצמי על יהירותי, על שלא השכלתי למדוד את צעדי נכונה. ומכך, האם אבטח באדמה אשר תחתי, שלא תבלעני, ובמידה ותעשה כן, לא אדע להצדיקה. מבוך המראות הזה הוא נצחי.
חכמים אמרו שיש לחדול מחישובים מיותרים, ולאלתר. אבל עבדתיכם הנאמנה שואפת לשלמות. ומשימתה היא סיפוקו הכולל של אדונה, אשר יהיה שווה לזה שלה עצמה. אנוכי פועלת למענו כשם שאני פועלת למעני, ואינני מוכנה להתכופף. במידה ואעשה כך, אני מניחה, יהיה עלי לתלוש את לבי מקרבי, ולהגישו אלייך. לב הוא אחריות גדולה, וייטב כי כל אדם ידאג ללב אשר לו מגיל ינקות, כך לא יחול בלבול בינינו, ולא תחול הזדקקות שהיא מעבר לגבול הטעם הטוב.
ובכלל, כיצד ארצה אותך, אהובי, אם אינני יודעת במה אתה חפץ. ייטב לי שאניח את ידי לצדדי גופי למען לא אשגה. אבל אז, לא אדע סיפוק אמיתי לעולם.
לפני 16 שנים. 18 באוגוסט 2008 בשעה 23:06
