אני נזכרת בתכנה של שיחה שהתקיימה לפני ארבעה חודשים עם איש שיחה בלתי צפוי. הוא רמז שמבעד למעטה הקשיח, ניתן להבחין בכך שאני אינני מגובשת בתוך עצמי, ושקיים בי חלק אשר מבקש לעצמו אהבה חיצונית. הבטתי בו במבט קשה, כמי שמתעקשת להבהיר נקודה משמעותית, להציל את נפשה מאותה הבחנה אשר התפרשה בעיני כעלבון איום. סיפרתי לו על המסע שלי, ועל שחוויתי במהלכו. רמזתי על תופעות הלוואי של הפחדים אשר זרע בי, ועל הגוף הרך והטהור שלי, שהזדעזע במהלכו ואיבד את הקווים המגדירים שלו, את דמות ה'אני' שלי. סיפרתי לו שעקב אותו ספק שדבק בדמותי, במערכת יחסים חיפשתי לעצמי אדם שאהבתו אלי תשלים את אי-אהבתי לעצמי, אדם שיאהב אותי במקומי. ומכאן עדכנתי אותו בצמיחתי, במענק הבדידות, ובאופן בו גיליתי עצמי מחדש. 'מאז הושלמתי, לא נזקקתי לאדם אשר ישלים בעבורי את שהחסרתי מעצמי, אני עומדת בפני עצמי'.
ומכאן, גלשנו אל עמדתה של האהבה אל מולי. 'אני אינני פוחדת'. השתקתי אותו, ידעתי במה הוא עתיד להאשים אותי. אני מתענגת על הזיכרון, באותה תקופה לא ידעתי פחד כלל. כל אדם שנקלע בדרכי היה נמס למגעי, והסיפוק היה עצום. התגובה שלהם ייחסה לי כוח, ובהווה אני שואלת את עצמי האם אותו תהליך, הוא מעין הדמיה ריקה ומפוזרת לאותו תהליך ישן. אך זמן רב לא הבחנתי במי שאאפשר לו להתקדם אל תוכי, ולבנות עימו משהו גדול יותר. 'אני אינני פוחדת, וגם במידה שהייתי, הפחד אינו מונע את הווצרותו של רגש. גם במידה והייתי נמנעת מכל סוג של קרבה, הייתי מזהה את הניצוץ. והתשוקה שלי היא רבה מדי על מנת שאאפשר לו לחלוף על פני מבלי שאגיב. המשכה היה חזק ממני.' הסברתי לו על העדר הניצוץ, ועל הייאוש שלי. ראיתי בעצמי מוגבלת רגשית, אטומה ובלתי חדירה. ויחד עם זאת, פסלתי את עצם קיומו של זה אשר יהיה נכון עבורי. אני זוכרת שהרכנתי את ראשי והבטתי בו בעצב, טוענת שמרקמו של רגש הפך נסתר וחבוי מעיני, ושביקשתי לעצמי לחוות אותו שוב. האירוניה היא, שעוד באותו הערב נחתי בזרועותיו של האדם שזכה בכולי. תחילה הניצוץ המתואר היה דקיק, ולא ידעתי לזהות אותו. אך אותו האדם ידע להוביל אותי לעמקו כשזרע אצלי סקרנות. משחשף עצמו מולי, נפעמתי. החלטתי לוותר על השריון שלי (למרות שזה הלם אותי מאוד), על מנת להחשף לרגש בשנית. עבורי אותו ניצוץ התגבש לאחר שלושה שבועות, מסרתי לו את עצמי, בהיסוס - אך ללא חרטה. מאז הייתי מאושרת. נדמה שכל פיסת מידע עליו אשר זוכיתי בה גרמה לי לאהוב אותו יותר. אך לאחר מכן, הגיע החשש. מרקמה המושלם של המציאות הפך מעורר חשד, וחיפשתי רמזים עבור האמת שלנו. זו לא הפרה כשחיפשתי עמוק, אז הסתפקתי ברמזים אשר עיטרו את פני השטח, ניצבתי על ידם וביררתי מה הסיכוי אלה יעמיקו. התגעגעתי לשריון שלי אשר שמר אותי מכל צרה, מכל מהלומה רגשית. אך גם כשזה הוגש לי בשנית, לא הייתי מסוגלת לוותר עלינו, לא יכולתי לשאת את הריקנות הזאת שוב. נדמה שהיציבה שלי אבדה לאיטה, והפכתי פחות ופחות בטוחה ושלמה, פחות ופחות אני. אוצר המילים שלי נמחק, והערמתי על עצמי רחמים מתוך העבר. ניצלתי כל אפשרות למגע עקיף על מנת להמנע מאותו הקור שהתקבע על עורי. הוכחתי את אותה התאוריה אשר דנתי עליה באותה שיחה מרוחקת, מצאתי עצמי מחכה לו שישלים את ששוב לא הייתי מסוגלת להעניק לעצמי באותו הרגע, ושום דבר לא השביע את הרעב שלי. הרגשתי ריקה ומיותמת, בודדה.
הורגלתי לשפוך מדמי בשם האהבה. מעולם לא ידעתי אותה בשלמותה, ומעולם לא בטחתי בתכנה - שיותיר לי להשאר מאוזנת. כשאותה השלווה אשר ביקשתי לעצמי זמן רב כל כך קיימת סביבי, אני מתעקשת להפריע אותה. אני מביטה עלינו, ואינני מוצאת עוד דבר בעולם שראוי לשימור. עלי להבין שהתחושות הללו הן שארית מתופעות הלוואי שהטיל עלי העבר. עלי להסכן, ולשמוט את גופי מטה, לנוח ולהתענג על מה שיש לי. אני שואלת את עצמי האם אני רואה את אותה שלווה כריקה או שקרית בעבורי. בשיחה שהייתה לנו היום הוא שלל את מיקומם של השדים שלו במקורותיו, ואז הבנתי. על אף העובדה שאני יצרתי אותם לפני זמן רב כל כך, הם אינם שייכים אל תוכי, ומכך שאני מסוגלת לסלק אותם. אני לא מסוגלת להתעלם מהם עוד, אני בוחרת לנסות לעקור אותם מתוכי, ולהפטר מהם לצמיתות. אך כיוון שאין מדובר במעשה פשוט, עלי ללמוד לדעת להתנהל עד אז. להסתפק. להפיק את הלקח שלי.
שארית הצרה שלי היא פשוטה יותר, אך אני בספק שאוסיף לדון בהן כאן.
לילה טוב,הכי טוב שיכול להיות.
לפני 16 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 22:49
