ישנן להבות שגם אני מתקשה לכבות, עושה רושם שככל שאשתדל לעשות כך - באותה מידה תכבוש אותי האש, ותקח לעצמה עוד חלק ממני. אתמול, בעת ריפרוף בפרקים מתוך השנה שעברה בבלוג האחר שלי, נתקלתי באותה השפה אשר בה נהגתי לדבר. הייתי שואפת מס' נשימות רכות בין הברה להברה, וחשה בהן ממלאות את תוכי. נימת הקול שלי הייתה מסתלסלת סביב טפיחותיה של הרוח על עורי, והייתי הולכת וקטנה. רכה וקטיפתית. אני זוכרת כיצד ידעתי לכבוש, וכיצד האופן בו הייתי עושה זאת היה שונה ממעשיי בהווה. אז לא הייתי פונה אל מלאכת הפיתוי, אלא פשוט מתקיימת. ובעוד שקולי מתנגן, חשתי כיצד התמסרתם לי, שקועים ומלאי ביטחון. קולי היה מעיד על שניתן לבטוח בי, ואני לא הייתי מעניקה לכך מחשבה כלל, לא הייתי מונה את כיבושי בנימה של סיפוק. אני זוכרת מספר פרקים מתוך אותה תקופה, ולעיתים אני חושדת שאותה רגיעה הייתה רק מעטה בלתי מזיק, כיסוי של השדים שבתוכי. אני זוכרת את החוסר, ואת הכעס. איך שחשתי תמיד שאינני מספיקה, אין בי די על מנת למלא את עצמי. ורק כשביקשתי להביע כעס, המילים שלי הפכו קטיפתיות פחות, ונדמה היה שלא ידעו להעביר כל מסר על אף שהצד השני הסתייג והשתכנע - לא שכנעתי את עצמי. אותו החוסר, נדמה שבכל צעד בו הרווחתי צד חדש בעצמי, אבדה לי תחושה ישנה, יכולת ישנה, הבעה ישנה. אני זוכרת כיצד ביקשתי לעקור את הילדה שאני ממקומה, על מנת ליצור דמות נשית וכובשת, כזו שרובכם מכירים ורואים בי. אך לאחרונה ניתן להצביע על זעזוע שחל בי, על כמה שמאסתי בכך שאנשים בוחרים לראות בי אובייקט מיני, ותו לא. ואותה הילדה שהייתי מתעקשת לשוב במקומה, אך לא כפייה תמה, אך כמעט כל-יודעת, אלא כמי שעייפה מלחשוב, שעייפה מתלהקיים כאדם חוקר. ואני עייפה, כל כך עייפה. מתחילת היום ועד סופו גופי עטוף וחנוק על ידי מרירות וטינה, אותם אני מעניקה בנדיבות לסובבים אותי. הגוף שלי עייף וחלש, והבינה שלי בוגדת בי. בוגדת בי. גלגלי השיניים בתוך הראש שלי חורקים בחוזקה, המילים אינן ממוקמות בפינה הראויה להן, החשיבה הפכה תקועה ומקובעת. ואני...אינני מבינה מאין נפלו עלי כל אלה. אני רוצה לנשום לרווחה וללמוד את הרגיעה שוב, את התחושה הזאת...סבלנות. קיום שאינו מתמצת 'היכון' לתקיפה. קיום כאדם שקט, מסור, וחי. אני כמעט מסוגלת לחזור לשם, וכואב לי שלא ידעתי להעריך זאת. התקופה ההיא התבזבזה על גוון אחר של התייסרות.
לפני 16 שנים. 14 בספטמבר 2008 בשעה 17:12