ביום שישי הייתי נוכחת במאורע לכבוד אומן שזכה לחיבה שלי. לפני כן, קראתי יצירה יחידה שלו לפני שנים אחדות, אבל עצם העובדה שזכרתי אותה העידה על רצוני להתוודע לשאר. על אף שכתב מספר יצירות שעשויות להתפס כמטופשות וסתמיות(ישנם אנשים שיגמעו אותן בשקיקה, אך אנשים כמוני, עליהם להצטייד בסבלנות כלפי הפרט.) ,וישנן יצירות אחרות שלו שמהוות עדות לכבוד שאני רוכשת לו. מדובר בספרות ישראלית מובהקת, לעיתים השפה עממית ושופעת גסויות, אבל אין הדבר מונע מהתודעה שלך ללכוד את המסר לבסוף. ההזדהות שחשתי כלפיו נבעה ממספר תחומים. אחד מהם הוא התחושות שלו לגבי הכתיבה, שדומות עד מאוד לאלו שלי. רגעים של גדלות נפש, והצמדות אל הפשטות והיומיומיות. גם אני לא אהיה מעוניינת לחשוף אמיתות קיומיות (אלא במידה וארכוש ואתוודע לכאלה במהלך חיי), אבל בהחלט אצמד אל אמיתות פרי האנוש. החשיפה של החברה כפי שהיא, של רגשות כמו בדידות או יאוש, במילים פשוטות להפליא. מצא חן בעיני שהוא אינו מאופק בכתיבתו, ושהדבר אינו מונע ממנו את חיבת הקהל. תמיד האמנתי שהעובדה שהיצירות שלי עשויות להתפס כשערורייתיות תמנע ממני את הכבוד וההערכה שאני זכאית להם כיוצרת.
לפני 16 שנים. 13 בספטמבר 2008 בשעה 14:44