לאחרונה כל עצם שטופח בעת התבגרותי יורד לטימיון, אני חוששת שמאסתי מהמחשבה עצמה. באותה מידה גברה מנת התסכול שלי בתנודות אנושיות מכניות, מהעמדת פנים. אני סולדת מהיחס המלוקק לו אני זוכה, ומהמבטים המורעבים שנצמדים אלי ברחוב. אינני אדם שתומך בשכבות לבוש רבות, אמת. אני שמחה על שאין לי במה להתבייש. מדהים אותי שכל נטיה חיצונית כלשהי הופכת למקורה של התערבותם הפעילה של זרים, אשר מעולם לא ביקשתי לעצמי עדות של חוות דעתם. כעסתי על הבורות המבישה שאלה בחרו להציג, ונדמה היה לי שאמצעי התקשורת שלי עימם כאדם שאני היא בלתי אפשרית לחלוטין. במקום להתמקח על עקרונות והצטדקויות, או לנסות ולפנות אל מנת ההגיון שלכם - ייטב לי שאשתוק. אעטה הבעה פנים אטומה כשאבקש להיות מרחקת, אחייך כשתספקו עבורו חומרים משעשעים. אבל הנוחות הזאת אינה משקפת את האדם שאני, אינני מסוגלת להטמע ולהתערבב ביניכם כך. מעבר לאכזבה שלי מהעמידות שלי, אני מרגישה כמעט מגוחכת בעיני עצמי, ריקה.
איך אהיה מסוגלת 'לחזור לעצמי', כשאותה 'עצמי' אינה ממוקמת בקרבת מקום. כמה אפשר להאבק, לגלות. הפיתרון הזמני שלי הוא שתיקה שתשלב מבחן פנימי של ניסוי וטעיה, אולי אהיה מסופקת.
עד כה, אני חייבת לציין שזה מדהים אותי, כמה חוסר טאקט מתקבל על הדעת בעיניכם, איך כמה מילמולים לא הגיוניים שמכילים מילים ארוכות מאיימים עליכם, וכמה שחומרים צהובים ומלוקקים מעסיקים אתכם. זה לא מה שאני רוצה להיות במידה וביקשתי שלא לבוז לעצמי למשך שארית חיי.
אדם ששוחחתי איתו אתמול טען שאמצא את השלווה רק בקצה העולם, וובכן, זהו ייעודי במידה ולא אמצא לי מקום אחר.
לפני 15 שנים. 19 בספטמבר 2008 בשעה 14:42
