התמונות האלה יודעות רק להחזיר אותי אחורה. אני מניחה שבעת שמאורעות מסויימים חישלו אותי, אחרים גרמו לי לרכרוכיות ורגישות יתר. הבוקר ויתרתי על הניסיון להתאפס, הייתי נסערת, לגמרי על הגבול. ויתרתי עקב הידיעה שאותו ניסיון לא יוביל אותי לשם מקום, מעט ההגיון וההכרה שנותרו לי נטשו אותי. הבוקר לא הייתי יותר מאותן רכיכות חסרות עמוד שדרה שלמדתי לתעב.
גם הדברים שהצטיירו כהכי פסולים ושגויים בעינייך עשויים להיות לגיטימיים. וכרגע, כדורים אנטי דיפרסנטיים הם הפיתרון היחיד שלי. ואין בכלל מה לדבר על תרופות טבעיות, רייקי, או ניקוי ראש. אני צריכה כימיכלים. הכדורים שנתנו לי לפני כמה שנים שיתקו אותי לחלוטין, ולא הבנתי איזה מין מקרה בעולם יצדיק התייחסות כל כך גסה וחד משמעית. והנה, כרגע אני תואמת את המקרה הזה.
אני מקווה שהשבוע אהיה מסוגלת לחשוב בהגיון ולקבוע מה בדיוק אני מתכוונת לעשות עם עצמי...
-
לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2008 בשעה 14:03