ראשה נח בין ידיה, כשהיא נצמדת אל עצמה בהדיקות שכזאת, מתיימרת להגן על גופה הדומם בשארית הליל לאחר שתדם ותאבד. 'ודאי תבטל את דברי טרם נאמרו, ותדחק אותי בין פינות ההגיון המוכרות לך.' הייתה עונה לו, כששאל אותה על פשר התנהגותה בלילות, 'מבלי משים, תהיה עלול לבטל גם אותי, וגם במידה ואשוב ואתגבש, לעולם לא תדע לסלוח לעצמך על כך'. ערפילית הייתה נפרשת בין הברה אחת שלה לזו האחרת, אך קולה הקטן התהדק מעל תודעתו וקבר אותו בחוסר אונים ובלבול, הרי לא ידע לענות לה בשפתה. היא הייתה מטילה עליו שלולית עגומה של צל, והוא נטמן תחתיו למרות עדינותה ורחב ליבה, נדמה שתנודותיה המעודנות אך המבויישות, מבטה הרך, ולחישות קולה - גרמו לה כמו שלהיות רבת משאבים בעיניו, במקום שתצטייר כעלמה צעירה ותמהונית. והוא היה גומע מכוחה בכל עת בה הצמידה מבטה למבטו, בכל עת בה ניתקה אותו ממנו בחיוך דקיק, שנועד כמו שלהתנצל במקומה. בלילות, טרם נרדמו שניהם, היא הייתה מסרבת לעצום את עיניה תחילה, עד שהעייפות החלה עוטפת אותה. לאחר שנרדמה, הייתה נדה ללא הרף, מלחששת לעצמה, אוחזת בו בחוזקה כמי שמבקשת אותו שיציל נפשה מפני אותו עולם נעלם שיצרה בתוך ראשה. הוא היה מביט בה וחושש להעירה, מצמיד אותה אל המזרון בחזקה ומלטף את לחייה, אז שפתיה הרדומות היו מחייכות חיוך קטן, והיא הייתה חודלת מתזוזתה. נדמה היה לו שגופה היה צמא למגעו, אך זה היה חלקיק זעיר מתוך האמת שהסתירה ממנו. 'אלה השדים' הייתה אומרת לו בחטף בפעמים הבאות, כמו שמצפה ממנו שלא ישאל שאלות, 'שדים שלמדתי לנצח, אך הם הותירו בי מזכרת למען לא אשכח אותם לעולם'. אך מדוע הותרת להם להאחז בך כך, שאל אותה בהססנות, נכנע לאותה ערפילית ומאפשר לה לעטוף גם אותו. 'הם היו טובים אלי, הם הצילו אותי מהכפור'. הוא חיבק אותה והצמידה אל ליבו, נדמה היה לו שלא יבין אותה לעולם, והיא ידעה זאת. והדבר ריסק את ליבה מחדש בכל יום שעבר. היא לא הייתה מסוגלת לזרוק עבורו עצם, לתת לו סימן. אלה היו השדים שלה, רק שלה.
לפני 16 שנים. 25 בספטמבר 2008 בשעה 17:50