ככה וככה

זה החל לפני כעשר שנים,תהליך של התכנסות, חברויות מרובות שנים עם חברי ילדות,
לא עמדו בדרכי,צריך הרבה כח נפשי,להסביר לאדם שחווה את חייך,שמעתה,אני ממשיך
את דרכי לבד,כך נפרדתי אחד אחד מחברי הטובים,לא עוד להקות ביחד,לא עוד כיבושים,
לא עוד שיחות נפש,ולא עזרה הדדית.
שכרתי בית קטן בכפר,תקרת עץ גבוה וחצר עם גינה,גידרתי את הבית עם חומת עץ גבוהה,
וכולם ידעו,אלי לא באים.
כך התפנתי לחיי במאת האחוזים,יצרתי,כתבתי,בניתי,תיקנתי,למדתי,והכל במין שקט אין סופי.
דממה,מצאתי עצמי לא פוצה פה במשך שעות ארוכות,לעיתים אף ימים.
לעיתים ישבתי על כיסא הנדנדה בחצר,והפכתי בשאלה, למה?
למה עשיתי זאת,והאם אני מרוצה ממצבי כרגע.
תמיד סיכמתי שכן,שאם לא,בוודאי הייתי מנצל את יכולתי לפתח קשרים,ונותן להם להתפתח.
אך בכל הזדמנות שנוצרת,תמיד אני קם,וממשיך בדרכי.
מה שכן,עת החרמנות הרימה ראש,הרגשתי את הקושי של חוסר יחסים.
זה תמיד הטריגר שהניע אותי לעשות,קום עשה מעשה,תיזום,תכבוש,ובהחלט
בענין זה הכלוב היה לי לחבר,בין לבין הכרתי נשים,באמת איכותיות,ובאמת יודעות
לספק אותי בכל נשמתן,אך זה לקח מספר פעמים,ובום,נגמר.
למה?כי ככה זה,למעט אותה אחת,שצלחה הכל בדממה וכאב.
עברו עשר שנים מאז שאני בחרתי לחיות בגפי,האמונה שזה זמני ובטח יחלוף,מפנה מקום
לשורשים המעמיקים באדמה,יש חשד לקיבעון,וזה מסוכן.
היום לאחר שגמרתי לנגן,לנסוע באופניים,ועוד אי אלו דברים,שמתי לב,שהתרוקנתי,
ושוב עלתה המחשבה,למה משעות הבוקר לא תכננתי לעשות דבר,שמכיל ביחד,לנסוע,
לראות אנשים,רק אתמול פגשתי לקוח,חסיד ברסלב שממש חפר לי ,ומבין דבריו דליתי
את הנכון והעיקר,וכך אמר...כשאדם בקדרות אף על פי שאינו רוצה בחברת אנשים,
במידה וחבריו יגררוהו לתוכם,כעבור זמן ישתנה מצב רוחו וישתפר,הפכתי במשפט
ואכן נראה לי שזה אכן נכון,צדק נח נח.
אין קדרות בעולמי,יש עשיה,ועתה כשהיא תמה,תמתי גם אני.