סימסתי לאיה, החברה-הכי-טובה, שתפגוש אותי לארוחת צהריים. 'יש לי משהו לספר
לך', כתבתי לה.
"עלמה, את נראית זוועה. מה יש לך מתחת לעיניים?", אמרה איה בישירות האופיינית
לה אחרי שסיימנו להתחבק בבית הקפה.
"את רעה, איה. חבל שאני לא יכולה להגיד עלייך אותו דבר", החמאתי לה בדרכי
האופיינית. ברור שנראיתי זוועה. אתמול היה יום נדיר של שלושה סשנים שינקו ממני
את כל האנרגיה. הגעתי הביתה בשמונה ורבע, תשושה לגמרי. יניב, החבר שלי,
הודיע לי שהוא רוצה לעשות לי "הפתעה", ושאחרי שאתקלח אחכה לו ערומה במיטה.
ריחנית ונקיה נכנסתי למיטה, ועצמתי עיניים. קיויתי שאולי הוא יקרא לי שירים של
היינה. אלה מרדימים אותי הכי מהר. אבל ליניב המתוק היתה תכנית אחרת. האיש
שלף קופסת פרלינים משובחים, הסיר ממני את הסדין, סובב אותי על הגב, והתחיל
להניח עלי פרלינים. על המצח, על הגרון, בין השדיים, על הבטן, על הכוס, על הירכיים,
ושניים בין בהונות הרגליים. ממש לא הייתי בענין. רציתי רק לישון.
"יניב, מתוק שלי, אהוב שלי, אפשר לדחות את זה למחר? אני שפוכה מעייפות",
לחשתי בעיניים עצומות, ועוד לפני שסיימתי את המשפט יכולתי לשמוע באנחה הכבדה
שלו את העלבון הצורב. בלי קול, בלי מילה, כמעט ללא תנועה, הוא יצא מהחדר.
נשארתי שם על המיטה. עייפה, חלולה וריקה מבפנים, ומכוסה פרלינים משובחים
ויקרים מבחוץ. למה זה פאקינג קורה לי? שמעתי את עצמי לוחשת לפני שנרדמתי
עטוית שוקולד. ישנתי מעט וישנתי רע ובבוקר הכל היה שקט. קרני אור רכות ריחמו
עלי, מאירות רק את החלק הריק של המיטה. אילו טיציאן היה מזדמן לחדרי הבוקר
ודאי היה מצייר אותי ככה איך שאני, חלבית וישנונית ורכה ומוקפת שוקולד וזורק את
ונוס מאורבינו שלו לפח. באו דמעות גדולות ופילסו נתיב מלוח מהעיניים אל הפה.
פתאום רציתי נורא את יניב בתוכי.
"מה רצית לספר לי?" ניגשה איה ישר לענין.
"איה, זוכרת שסיפרתי לך על אם?" שאלתי.
"בטח שזוכרת. זה החרא הזה שבגד באישתו איתך, הבטיח לך כל הזמן שהוא אוהב
אותך ורק אותך ושהוא תיכף, אבל ממש תיכף – זה רק ענין של פרוצדורות והליכים –
עוזב את אישתו בשבילך. בטח הוא עדיין נרדם לצד אישתו המסכנה – ז"א בלילות
בהם הוא חוזר הביתה – אחרי שהוא מזיין אותה במשך שתי דקות" איה הביטה בי
עמוק לתוך העיניים, כמו שתמיד היתה עושה כשרצתה להוכיח אותי על התנהגותי
הנלוזה.
"עזבי את זה, איה. זה נגמר. זוכרת שסיפרתי לך שהוא לקח אותי למועדון הזה?"
"אה, כן" צחקקה איה. "המועדון של הסאדו-מאזו. אז מה, הפכת להיות כזאת?"
"למה בדיוק את מתכוונת ב'כזאת'?" חקרתי
"נו, את יודעת... כזאת.. קינקית סוטה כזו. שוטים, תלבושות, מגפיים, כאלה?"
"כן" יריתי בפשטות, ושתקתי. איה נשכה בסלט שלה ופלטה "מה נסגר?" בפה מלא
חסה.
חיפשתי את העיניים שלה רגע, ואז אמרתי את זה. "אני עובדת בזה. אני מלכה
בתשלום". הלסת התחתונה של איה הפסיקה ללעוס בפתאומיות. לאט לאט היא
המשיכה ללעוס את החסה שלה, מבלי להסיר ממני את מבטה. משהו בעיניים שלה
היה סקרן בטירוף. היא סיימה סוף סוף ללעוס, מחתה את פיה במפית, הציתה סיגריה,
שילבה רגל על רגל, כך שכל בית הקפה יכול היה לראות את רגליה וירכיה המדהימות,
ואמרה לאט:
"אני מקווה שאחר הצהריים שלך פנוי, מותק, כי אני צריכה לקבל פה ה ס ב ר מ ק י
ף"
אז הסברתי לה. סיפרתי לה על המשיכה המוזרה שלי, שהלכה והתחזקה בשנה
האחרונה, להרגיש איך זה להצליף, להכאיב, לרמוס ולהשפיל. סיפרתי לה על איך
הלכתי לסינמטק לראות סרט יפני בשם sasayaki
יצאתי משם רטובה לגמרי. דיברתי בשטף, בלי אויר. איה הקשיבה בדריכות.
"לכולם יש פנטזיות. למה את לא יכולה לממש אותן עם יניב? את לא מרגישה מזוהמת
מכל הגברים החרמנים האלה שמשלמים לך?"
הודיתי בפניה שכן. שלפעמים אני מרגישה מזוהמת. ושלפעמים עוברים ימים שלמים
ואף אחד לא מגיע. אבל לפעמים, לא כל יום ולא כל יומיים – רק לפעמים, מגיע מישהו,
והוא בן-אדם נחמד כזה שכיף לדבר איתו, ושאם לא הסיטואציה ההזויה הזו אז אולי
אפילו הייתי יכולה להיות ידידה שלו, והוא רוצה שאני אקשור אותו, ואכסה את עיניו,
ואניח מצבטים על הפטמות שלו, ואלחש לו כמה שהוא חסר אונים וכמה שהוא תלוי
במצב הרוח שלי, ובאיזו קלות אני יכולה להכאיב לו, בתזוזה קלה של האצבע. ואז, אני
ממש מתחרמנת מזה. אני נכנסת לסוג של היי. אני מרגישה מלכת העולם.
"והם לא רוצים יותר מזה? לגעת בך? לזיין אותך? הם לא רוצים שתגמירי אותם?"
"מובהר להם חד משמעית בשיחה הראשונה שאין מצב שהם מקבלים את זה. ברור
שהישראלי הממוצע לא ממש מתייחס למה שאומרים לו, ולכן אני צריכה לפעמים
לחזור על זה, בעיקר בפעמים ראשונות. ברוב המקרים הם מצייתים להוראות, אבל יש
גם כאלה שעושים בעיות. הם מתייחסים אלי כמו לזונה. הם רגילים ללכת לזונות, והם
רוצים לקבל תמורה מאד מוחשית לכסף שלהם"
"איך לעזאזל את יכולה לסבול את זה?!" שאלה איה בתדהמה אמיתית.
"עם האנשים האלה, אני פשוט נסגרת. אני לא שם. רק הקליפה שלי שם." שמעתי
את עצמי אומרת.
"אבל זה מסוכן, לא? גבר חרמן שמצפה לזיון עלול לתקוף אותך, לא? תגידי, תקפו
אותך כבר?" שאלה איה.
"לא. אף פעם. מאד קל לעקוב אחרי מצב החרמנות של הלקוח. אם הוא מתחרמן
מדי לכיוון שלי, אני מקררת אותו."
"אז את פושטת ולובשת קליפות כל היום, זה הענין? זה מה שאת עושה?"
"אפשר להגיד שכן. כן."
"אני לא מבינה משהו. איפה הריגוש? מה עושה לך את זה? ערימה של גברים
חרמנים שקונים זמן כדי להתפתל לרגלייך? אני לא קולטת את זה. אני בטח מפספסת
פה משהו. האירי את עיני" אמרה איה בסרקסטיות.
"את מכירה אותי. את יודעת שאני צריכה לנסות כל דבר. רציתי לנסות גם את זה".
"כמה זמן זה כבר נמשך? ומה עכשיו? את עדיין שם, לא?"
"שלושה חודשים. כן, אני עדיין שם. ולפעמים יש לי ריגושים. זה אגו-טריפ מטורף. את לא מבינה בכלל.
מנכל של חברת הייטק ידועה כותב לי מכתבים. כל שבוע, מכתב מושקע של לפחות
שני עמודים. הבנאדם סוגד לי. מעריץ את האדמה שאני דורכת עליה. בכל פעם שהוא
מגיע, הוא מביא לי מתנות, ואני מדברת איתך על אלפי שקלים. ואז הוא יורד על
ארבע, מחבק לי את הרגליים ואומר לי שהוא לא יכול לחיות בלעדיי, ושרק אני מצליחה
לגרום לו להרגיש את המיניות שלו. ואז הוא נשכב על הריצפה, אוחז בעדינות אינסופית
בקרסול שלי, ומניח את הרגל שלי על הפנים שלו. הוא מקבל מזה זיקפה מתוחה
וזקורה, ואני מקבלת מזה אגו טריפ, ושלוש מאות חמישים שקל, שחצי מזה הולך
לבוסית"
"עלמה, אני לא יודעת מה להגיד לך", אמרה איה. וכשאיה מתחילה משפט ב'עלמה',
אז היא רצינית. חיפשתי את המבט שלה, כדי לפענח אותו, להבין מה היא חושבת, מה
היא מרגישה. איה הדליקה עוד סיגריה, שאפה עמוק, ואז אמרה:
"את החברה הכי טובה בעולם שלי, ואני מקבלת אותך איך שאת, עם כל השריטות
שלך – לא רק השריטות החינניות. אני מתה עלייך, על הראש שלך, על הנאמנות שלך, ועל החברות שלך. אני אף פעם לא אעזוב אותך, גם אם אחשוב שאת זונה מטורפת".
רכנתי אל מעבר לשולחן וטמנתי את עצמי בחיקה של איה. בפעם השניה ב 24 שעות,
באו דמעות גדולות ועגולות. היא באמת אוהבת אותי, איה, החברה הכי טובה שלי.
לפני 15 שנים. 21 באוגוסט 2008 בשעה 0:13