ישבתי אתמול עם גדי, החבר הכי טוב שלי מאז שהחלטנו בכיתה ו' שלא נתחתן,
ושתינו לונג-דרינק בפאב שקט בפלורנטין.
"אני לא מאמינה שזה נגמר" אמרתי.
"היית רוצה שזה ימשיך?" שאל גדי, ואני היססתי מעט ועניתי:
"קשה לי לענות על זה. אתה לא יודע איזה כיף זה להרגיש עצמאות כלכלית. לא לספור כל שקל. לראות בגד בנוקס בשבע מאות שקל ולקנות אותו. לראות נעליים בחנות ראווה ולקנות אותן. ופתאום לחזור לעולם ה'נורמלי'. זה מפחיד"
"אבל יש לזה מחיר, עלמה. זה גומר לך את החיים. כמה זמן..." התחיל גדי, אבל אני קטעתי אותו.
"כולכם כל הזמן אומרים לי שזה גומר לי את החיים, והדבר היחידי שגומר זה הלקוחות. ובכל פעם שהם גומרים, חיוך מטופש נמרח להם על הפנים והם משלמים יפה, ובמזומן. אני מלווה אותם לדלת, מחייכת חיוך של ילדה טובה והחוצה הם הולכים בחזרה לחיים שלהם, ואני נשארת עשירה יותר בכמה מאות שקלים. זה לא גומר לי שום חיים. אני יודעת לעשות את זה, ואני יודעת לעשות את זה טוב ו..."
גדי קטע אותי בחזרה ואמר ברוגז
"מה לעזאזל את יודעת לעשות טוב?! לגרום לגברים להתחרמן? ומה החוכמה בזה? את צעירה יפה ואינטליגנטית - איזה גבר שפוי לא יתחרמן ממך?"
"אני יודעת להגשים להם פנטזיות, גדי".
"בולשיט. פנטזיות מיי אס. הם כולם רוצים אותו דבר: מפלט לחרמנות שלהם."
"אם ככה, גדי, אז למה הם לא הולכים סתם לזונה?
"הם כן הולכים לזונה, עלמה".
"זה היה נמוך. מאד נמוך, גדי"
"אין לי מילה אחרת בשביל זה, עלמה. את יכולה לקרוא לזה מלכה בתשלום, מגשימת פנטזיות, דומינטריקס ועוד אלף שמות. אבל זה לא ישנה את המהות. כמו בבדיחה השחוקה הזו: 'עכשיו כשאנחנו יודעים מה את עושה, נותר רק לברר את המחיר' "
"אני לא זונה, גדי".
"את כן, עלמה. את זונה היי-קלאס. אמנם הלקוחות שלך לא חודרים אל גופך, אבל כשגבר אוחז ברגלך ביד שמאל ומביא את עצמו לאורגזמה ביד ימין, ומשלם לך תמורת זה, זה מה שנקרא בישראל 'מעשה זנות'"
"נהיית משפטן, אה? אני שמעתי כבר את השיחות האלה אלף פעם. רוצה לחשוב שאני זונה? סבבה. תחשוב מה שאתה רוצה. אני לא רואה שזה מפריע לך במיוחד להישאר איתי בקשר"
"להישאר איתך בקשר?! את הפאקינג חברה הכי טובה שלי בעולם. אני לא יכול לחיות יום אחד בלעדייך, מפגרת."
"אז החברה הכי טובה שלך בעולם, זו שאתה לא יכול לחיות בלעדיה אפילו יום אחד, היא מלכה בתשלום לשעבר. ועכשיו נשתה לכבוד ה'לשעבר'"
"כן מלכתי"
צחקנו קצת שנינו. ישבנו עוד שעה ארוכה ופטפטנו. ואז גדי אמר
"ספרי לי שוב איך הכל התחיל עלמה. אני מת על הסיפור הזה"
"אין לי כוח לזה עכשיו, גדי. פעם אחרת".
"נו ספרי, עלמה. אל תהיי כזו. רוצה שאתחנן כמו הלקוחות שלך?" הוא הביט בעיניי במבט שואל, מתגרה.
"כן. נראה אותך" - אתגרתי אותו. גדי קם מהכסא, עבר לצד שלי של השולחן,
וירד על ברך אחת. ראשו היה מאד קרוב לרגל ימין שלי שהיתה שלובה על רגל שמאל. הוא הצמיד שתי ידיים במחווה של תפילה ושוב עשה את המבט השואל בעיניים. אנשים מסביב נעצו עיניים, אבל זה לא הפריע לו.
"אוקיי, אוקיי" נכנעתי. "אבל זה יצריך עוד לונג דרינק".
"בשבילך יש לי את כל הזמן שבעולם, עלמה".
אז התחלתי לספר.
לפני 16 שנים. 16 באוגוסט 2008 בשעה 0:30