אדום

ספר החוקים שלו הרבה פחות נוקשה ממניפסטים של אדונים בכלוב.
הקנסות שלו הם כספיים ולא הצלפות.
ולא לדבר שטויות זה חוק חשוב מאוד- אפשר לאמץ אותו בכנסת...


http://news.walla.co.il/?w=/2/1631906

"אף אחת לא תתנשא ולא תתקוף מילולית ופיזית. מי שאלמוני יתפוס אותה, העונש הוא קנס של 2,000 שקל לקופת המשפחה; לא לשבת ולשוחח בחדרים בין אנשים, אלא אך ורק בסלון ולא לדבר שטות - קנס של 200 שקלים; לאף אחת מהנשים אסור לשבת בבית בחוסר מעש".

הסקרנות הרגה את החתול, אבל אותך היא רק תשחית, כי את לא חתול. את כלבה.
כן...אמרתי. אתה לא מפחיד אותי, הנשמה שלי הושחתה כבר, עכשיו אני רק מיישרת קו...את זה לא אמרתי, לא בקול רם בכל אופן, אז יצא שעוד עמד לו באוויר ה"כן...................."
כן מה? הוא שאל וסטר לי
כן...אדוני....
לא טוב. האדוני שלך לא משכנע. זה אדוני שנותנים לשוטר שעומד לרשום לך דו"ח לא לאדון שעומד להצליף בך.
סליחה
סליחה מה???? הוא צרח עליי וסטר לי שוב, פעמיים.
סליחה אדוני....
לא טוב. חמודה, זה לא משכנע, את חייבת להשתדל יותר...
אני אשתדל אדוני אמרתי
רדי על שש
ירדתי
הוא הביא את השוט והתחיל להצליף
זה כאב, אבל זה רק כאב פיזי...
הצלפה, אנחה, הצלפה, אנחה, הצלפה, שקט ואחת חזקה יותר, קריעת שבר נפלטה ממני
את זוכרת שיש לך מילת בטחון...רוצה להשתמש בה?
לא. אמרתי. למה אמרתי לא...מאותה סיבה שבהתחלה אמרתי כן. לא אכפת לי מהכאב הפיזי, אני מתריסה מול יסורי הגוף, אי אפשר לשבור לב שהתרסק לרסיסים.
"את שפחה בעייתית, את לא כנועה את מתריסה, זה לא במה שאת אומרת או במה שאת עושה זה במבט הוא לא מושפל"
"סליחה אדוני, אני אשתדל אני מבטיחה"
"אני לא יודע...אולי פשוט אין לך את זה, את לא כמו כולן, שפחות רגילות רוצות שהאדון שלהם יאהב אותן, את מבקשת רק כאב"
"סלי........"
"ששש.......אל תעני לי כלבה" אמר וסטר לי שוב, הוא משך אותי בשיער מהרצפה וקירב אותי אליו קרוב, את היד השניה הוא מיקם על צווארי ולחץ..."את רוצה שאני אתעלל בך כלבה?"
"כן אדוני"
"את רוצה שאני אצליף בך, ארק עליך, שאשתין לך בפה, שאזיין לך את החור של התחת?"
"כן אדוני"
"אם כך שפחתי, יש רק דרך אחת שאוכל להתעלל בך באמת" אמר והרפה מצווארי ומשיערי באחת
"לא תקבלי ממני דבר מלבד אהבה"

ניצוץ של גאונות וניצוץ של שגעון, יכולים להראות בעיניים- אותו הדבר. גם נוגות והתחלה של התאהבות עשויים לבלבל. חשב לעצמו אדון מתהיום מביט בבאותו שמביטה בו מהמראה. היא מיקדה את ראייתה לשתי עיניו בלבד. עד שהפכו לפנסים של מכונית בכביש המהיר, החשוך, באישון של לילה. באישון של המתים יש חלל אינסופי. מי שראה לעולם לא ישכח. התבוננות ממושכת יכולה לשאוב פנימה, אין סוף בחלל האינסופי, אפשר להשתגע. זה עמוק.
אז מי השולט הפה? ועל מה? בכל רגע זה עומד להסתיים. זה הסוף.
הרבה סופים שזורים במעגלי החיים. סופים שתפקידם להכין אותנו לסוף האולטמטיבי, חשב אדון מתהיום.
שנתיים לפני היום אדון מתהיום חגג יומהולדת 40 ורכש לעצמו באינטרנט שתי נשים. אחת הפך לשפחה כי אותה אהב ואת השניה לאישתו כי היא היתה קצת שמנה.
בשפחה היה רודה- הגיע לה היא היתה טובה.
מהאישה היה פחות או יותר מתעלם- למה? לא ברור לחלוטין, ייתכן ממניעים סאדיסטים.
אלוהים אם קיים הוא הסאדיסט הכי גדול...איך הוא חשב על חיים ללא אהבה?

אבל היום זה היום האחרון, חשב אדון מתהיום. היום לא בא לי להמשיך לחיות את המוות עם האישה ולא את החיים עם השפחה. ביום האחרון של חיי אני רוצה לערוך לעצמי סידורים להלוויה, לשבעה, לשלושים ולפנות את הבית.
היום אני רוצה לעשות דבר אחד. להוציא את הארונית עם התבלינים לרחוב ולראות את עלובי החיים מחטטים בהם, ואת הכמון מתגלגל על המדרכה. לפזר את הבגדים ואת החפצים האישיים ברחוב. אני רוצה לראות אתכם עלובי החיים עטים על השאריות של מה שהיה פעם שלי.


בקפדנות ארז את כל החפצים, הבגדים, הספרים, הוציא את כל הארגזים לרחוב. גם את התיק עם הציוד של הכלבונת.
אחרי זה נכנס למיטה, ערום וחיכה.
לא פחד.
חיכה בשקט.
בהסכמה.
ואז הוא בא אליו.
זה הרגיש לו כל כך טוב.
הוא רחף בשחור ללא שום פחד, ללא שום כאב.
באופריה מוחלטת.
עד שנעלם לתוך השיממון.
זה הסוף אדון מתהיום.

עמדתי מול הכניסה, אותיות גדולות קיבלו את פני: "בחצותך מפתן זה דעי שהגעת לגהינום".
זהו זה. עשיתי את כל הדרך עד כאן עם אמונה ותקווה שיש אהבה. עוד פסיעה אחת ואהיה מוכרחה להודות על האמת. אין כלום. ולכן אפשר לשחק בכאלו.
רגל אחת נשלחת באוויר, כעת הימנית מחוץ לכניסה והשמאלית מתקדמת לקראת דריסתי הראשונה בעולמכם. מתחילה לעטוף אותי הרגשה טובה. עוד רגע והמציאות תסתכרן עם התחושות שמלוות אותי הרבה זמן. נחיתה רכה. אני כאן. שלום לכם אני כאן.

קבלת פנים נאה ערכו לי. משתה מפואר של אדונים ושפחות. אדונים מזילי ריר עמדו עם שוטים והכו בי כשעברתי משתהה. אחרים היו עסוקים בבעילת שפחותיהן אשר נמחצות עם ישבנן כנגד איברם ופולטות אנחות מייוסרות מתשוקה. היו אדונים שחנקו את שפחותיהן עם איברם בפיותהן. וחלק מהשפחות נוצלו סימלוטנית מהפתח הקדמי והאחורי. חלק היו קשורות למתקנים או לשולחן שסביבו החליקו האדונים כוסות כבדות של שיכר לגרונותיהם. היו שפחות שהובלו עם קולור על שש והיו אחרות שהיו כלואות בכלובים.
בסוף השביל ניצב שלט שכיוון את הולכי הרגל למחוז חפצם. ימינה לעבדים שמחפשים מלכות. שמאלה לשפחות שמחפשים מלכות ולעבדים שמחפשים אדונים.
נעצרתי מול השלט.

"מה את מחפשת פה ילדה?"
קול שקט ואסרטיבי קטע את מחשבותי.
"הלכתי לאיבוד...."
"היא הלכה לאיבוד..."הוא חזר על דברי לטובת ההמון שהשתתק לפתע.
כששמעו תשובתו הם פרצו בצחוקים סרדונים, קולות ההלקאות התחדשו ואחריהן האנחות המיוסרות.
"בואי ילדונת" הוא אמר לי והושיט לי יד באצילות.
קפאתי במקומי.
"תודה" אמרתי "אני פשוט אחזור באותה דרך שבאתי, תמשיכו בשלכם זזתי, ביי."
"את יכולה לנסות לחזור ילדונת, עוד לא שמעתי על מישהו שהגיע לפה וחזר לשם. אבל את חופשיה לנסות"